עו"ד מיקי צלרמאיר: "פקידי האוצר עושים מה שבא להם"

"נפל עלינו מן משמיים - הגז הטבעי. זה הדבר הכי גדול שקרה למדינת ישראל ב-30 השנה האחרונות, וזה יכול להיות הרבה יותר משמעותי מכל מהפכת היי-טק או מהפכה אחרת שהייתה פה, מכיוון שאנרגיה זולה משמעותה חשמל זול, מים זולים, תעשייה זולה - זה משנה את כל המשק מהיסוד. זה נותן למדינה גם אפשרות לעשות דברים טובים באמת בכל מיני מישורים חברתיים שמוזנחים ברמה פושעת, בין אם זה הרווחה, הבריאות או החינוך.

"יש כאן אפשרות פז לבנות עתיד חדש למדינת ישראל, ולשפר אותה לגמרי. זה דבר אדיר, אבל במקום ליהנות מההצלחה, מה שרואים כאן זו חבורת (סליחה על הביטוי) ליצנים, שכל הזמן רבים על המשאב המדהים הזה".

לעו"ד מיקי צלרמאיר, מעורכי הדין הבכירים במשק, ומי שנמנה עם הרשימה המצומצמת של עוה"ד שתורמים לכוח המניע את המשק הישראלי מאחורי הקלעים, אין סבלנות לבזבוז זמן ולפספוס הזדמנויות-פז בגלל טעויות של הממשלה, בעיקר, אבל גם של הציבור.

בראיון חגיגי לראש השנה, הוא מבהיר למקבלי ההחלטות כי הדלת שנפתחה למדינה ומאפשרת לנו ליהנות ממשאב הטבע שהתגלה, עלולה להיסגר בכל רגע; ומגלה מה החלום המקצועי הבא שלו (לעמוד בראש צוות שיקדם את הטיפול בגז הטבעי). על הדרך, הוא לא חוסך שבטו מראש הממשלה בנימין נתניהו ומיו"רית העבודה שלי יחימוביץ', ומפרגן ליאיר לפיד.

"במהלך הקריירה שלי עשיתי כמה מהפכות במדינה מבחינה עסקית-כלכלית", אומר צלרמאיר, "והמהפכה הבאה שאני רוצה להיות שותף בה היא מהפכת הגז הטבעי. זה האוצר הכי חשוב, הכי מדהים של המדינה, שיכול לשמש בסיס לכסף חדש שיושקע במקומות נכונים לחברה, לבריאות, ולחינוך".

- מה יהיה תפקידך במהפכה הזאת?

"אני לא יודע, אבל זה פרויקט שמאתגר אותי. זה נראה לי דבר מדהים, לקצר את ההליכים הביורוקרטיים, לפתח את העניין הזה, להקים גוף שידע לאן ילכו התמלוגים מהגז הטבעי. זה דורש אדם שלא מעורב באף משרד, לא פוליטיקאי, שלא יעשה טובות ענק לאיש. שוב אני אומר: נפל עלינו מן משמיים, אז בוא נחלק אותו לציבור, אבל הפעם באמת לפי הצדק. זו הזדמנות של פעם בחיים למדינה, ועדיין לא עושים עם זה כלום.

"זו הזדמנות שבלעדיה אי-אפשר להגיע לתיקון חברה, בריאות, כלכלה וחינוך בישראל. לנסות להזיז תקציבים בין משרדים זו בדיחה. אף פעם לא נצליח להגיע למצב שממשרד הביטחון יעבור מספיק כסף לרווחה. צריך למצוא מקור חדש, וזה המקור החדש. אם כולם יתעוררו ויגידו 'בואו נעשה את זה מהר כדי שזה יקרה עוד בחיינו, כדי שהתמלוגים יתחילו להגיע, ויהיה לנו מה להבטיח לאנשים שמשקיעים בזה - בעוד 5 שנים תקבלו 100 מיליון דולר, 500 מיליון דולר' - יהיה לנו עולם אחר. אתה יוצר עולם של תקווה".

יחימוביץ' - נגד כל דבר ועניין

אך התקווה הזו היא עדיין בגדר חלום. נושא הגז הטבעי, בדומה להרבה החלטות ממשלה קודמות, "תקוע" בבג"ץ. החודש, ב-17 בספטמבר, בין יום הכיפורים לסוכות, ידון הרכב של 7 שופטי בג"ץ בעתירות נגד החלטת הממשלה בנושא מכסת יצוא הגז הטבעי.

צלרמאיר: "אני בא מעולם העסקים, וחייב להזהיר - יש חלון הזדמנויות, והוא תמיד נסגר. כמו שהוא נפתח הוא נסגר. הנה, תראו מה קורה עם סוריה. אחרי שנתיים העולם מבין פתאום שהוא מוכרח להתערב. ארה"ב יכולה להחליט שהיא תוקפת מחר או בעוד שבועיים, מזיזים כוחות באזור, ומספיק שיהיו פה כמה טילים מכוונים לאזורים לא נעימים, כדי שכל הסיפור הגז יידחה בעוד שנתיים-שלוש. אסור לחכות, צריך להזיז את זה. זה בנפשנו לפתח את הגז. אבל היהודים לא יכולים לפתח את המתנה שנותנים להם, הם כל הזמן יריבו".

- חברת הכנסת שלי יחימוביץ' שותפה בעתירה נגד החלטת הממשלה על יצוא הגז, וגם התנגדה בזמנה לעסקת כיל.

"נכון. זו השיטה של שלי יחימוביץ'. היא נגד כל דבר ועניין שעולה על הפרק. היא חושבת שזו הדרך להיות פופולרית. היא נגד כל דבר שנראה לה שיכול להיות טוב לעסקים או שמישהו עלול להרוויח ממנו, והיא עצמה לא מבינה אותו לגמרי. היא מתבטאת בכל עניין, בין אם היא מבינה בו או לא, ואני חושב שהיא עושה טעויות אדירות בעניין הזה, ומובילה את ישראל להפסדים אדירים".

צלרמאיר מבקש להבהיר ליחימוביץ' ולאחרים, כי "יש פה הזדמנות אדירה באמת לעשות דברים טובים, בעיקר חברתיים. ביליונים של דולרים שמחכים למדינה, אז למה מחכים? אפשר לפתור את כל הבעיות של המדינה עם הכסף הזה. חבל שזה לא מתקדם לשום מקום".

פקידי האוצר עושים מה שמתחשק להם

הבעיה, כך צלרמאיר, מתחילה ומסתיימת בחוסר המשילות במדינה. "אנחנו תקועים בזה, ובכל דבר אחר במדינה, מכיוון שאין משילות בארץ. בג"ץ לא היה צריך להתערב בגז הטבעי כמו בהרבה דברים אחרים, אבל הוא מתערב בגלל שיש הרגשה שהבלגן חוגג, וצריך אבא גדול. מבוגר אחראי. וכך, כל פעם בג"ץ מוצא לעצמו סיבה להתערב ולהיות האבא הגדול של המדינה. אבל ההתערבות שלו, בגלל המחשבה שאין פה מבוגר אחראי, גורמת לזה שלא יהיה מבוגר אחראי. אסור לבג"ץ להתערב כל הזמן. זה לא נושא שפיט, זה נושא שצריך לבצע, וכך הרבה דברים שמגיעים לפתחו של בג"ץ".

גם על משפטיזציית-היתר במדינה, יש לצלרמאיר מה לומר, והוא מבקש להעמיד את עורכי הדין במקומם, ולהזכיר להם את תפקידם האמיתי, ש"לא כולל את החזקת השלטר של המדינה והמשק ביד" - כלשונו.

"המצב שלנו היום הוא אסון. המשפטיזציה שולטת. עורכי דין והמשפטנים קיבלו מעמד-על, הרבה מעבר למה שמגיע להם. הם דרשו פוזיציה שבה הם עושים שיקולים והחלטות שהם הרבה מעבר לתפקידם, גם בעולם העסקי וגם בעולם הציבורי. עורך דין הוא בסך-הכול נותן שירות. עם כל הכבוד לנו, זה מה שאנחנו אמורים לעשות, וכל עורך דין שחושב שהוא עושה דבר אחר - טועה. אתה נותן שירות כמו שפקיד בנק ועובד-סוציאלי נותנים שירות. אתה לא בלם ולא כוח מניע בשוק, ולא צריך לתפוס שיקולי אגו. תן למי שנבחר לקבל את ההחלטות.

"לא יכול להיות שהמשפטנים נהפכים לעוגן, שכל הזמן הם צריכים לקבל את האחריות לאשר או לא לאשר דברים, זה מגוחך. זה נכון גם לשוק הפרטי וגם להליכי קבלת ההחלטות בשירות הציבורי. זה חולי של השוק".

צלרמאיר מבהיר כי החולי הזה פשט גם במחוזות אחרים. "זו תופעה עולמית, זה לא מיוחד לנו. היועצים המשפטיים מקבלים יותר ויותר כוח ונעשים המרכז שמסביבם הכול קורה, ואי-אפשר לעבור אותם בתהליך קבלת ההחלטות. זו טעות גדולה".

במשך כל הריאיון - אחד הנדירים עבור עורך הדין שתופר את עסקאות הענק של אנשי העסקים הבכירים בארץ ובעולם - יורה צלרמאיר את התשובות לשאלות בלי חשבון לאיש, ובלי לחשוב פעמיים. נוסף לכך שזה אחד המאפיינים הבולטים שלו, שהוא תמיד אומר מה שהוא חושב ("אני פזיז ושולף מהמותן"), צלרמאיר מרגיש נוח לדבר על המדינה ועל מה שהיא צריכה, כי הוא לא רואה את עצמו חי בשום מקום אחר בעולם.

"אני מאוהב במדינת ישראל. יש לנו יופי של מדינה, הכי כייפית בעולם. הייתי בחלקים עצומים של העולם ולא ראיתי מקום יותר טוב מפה. יש לנו ארץ נהדרת. אני מת עליה ומאוהב בה באופן טוטאלי, למרות הפגמים שלה. יש בה המון דברים שצריך לתקן, אבל היא מדהימה".

את מלאכת התיקון של המדינה, הוא מקווה שיעשו "הפנים החדשות" בפוליטיקה. "כולנו צריכים לעמוד ולמחוא כפיים ליאיר לפיד. בא בן-אדם שהיה סופר-סטאר במה שהוא עשה, במעמד-על, הרוויח המון כסף, ואמר 'אני עוזב הכול והולך לפוליטיקה', וגם קיבל על עצמו להיות שר האוצר, שזה הג'וב הכי מחורבן במשק. והוא לא אידיוט, הוא ידע למה הוא נכנס".

- בינתיים הוא סופג המון ביקורת על התפקוד שלו.

"נכון, אבל עדיין מוקדם מדי לחלק לו ציונים, ואני גם לא יודע אם מישהו אחר היה עושה משהו יותר טוב ממנו. הוא נכנס בתקופה איומה, בתור אאוטסיידר למערכת שפועלת בסגירות טוטאלית. להיכנס למשרד האוצר כאאוטסיידר, זה דבר קשה נורא. הם מדברים שם בשפה אחרת, משתמשים בביטויים שבן-אדם מן השורה לא מבין אותם.

"הפקידים של האוצר, האנשים באגף התקציבים, יש להם שפה מקצועית, שאם אתה לא איש מקצוע אתה לא מבין מה הם אומרים. לפיד באוצר הוא כמו אדם במדינה זרה שלא מבין את השפה. כשהם לא רוצים לדבר אתו בעברית פשוטה, הוא לא יבין מה רוצים ממנו. פקידי האוצר עושים מה שמתחשק להם. מעבירים ממקום למקום ומתקציב לתקציב כראות עיניהם, ואין לשר האוצר ולמעשה לאיש שליטה על זה. ללפיד יש כוונות טובות, הוא ער לבעיה שהוא יוצר, אבל הוא לא יודע איך לטפל בזה".

למחוא לו כפיים

- אם שר האוצר לא יכול לטפל במשרדו, מי כן יכול?

"אני חושב שאין מישהו היום במדינה, לא שר, לא ראש ממשלה, ולא שר אוצר שמבין מה קורה במשרד האוצר. הפקידים שולטים במה שקורה שם, ולאחרים זה מסובך נורא. זה בור שחור שכולו מוגלה. האם יש שר אחד שמצביע עבור התקציב, ויודע מה קורה שם? אני כלב קצוץ-זנב, עם שערות ירוקות, אם יש מישהו כזה. אני מבין לא רע בכסף, ובכל-זאת לא מבין כלום בתקציב המדינה. אז במקום לבקר את לפיד מוטב שנשאל את עצמנו, 'למה אנחנו לא שם? למה אנחנו לא עושים כמוהו? למה אין יותר אנשים כמותו?'".

- אז למה באמת אין יותר אנשים כמו לפיד במערכת הציבורית?

"הבעיה הכי גדולה של הפוליטיקה הישראלית היא ששנים על גבי שנים הרגילו אותנו שהאסוציאציה של פוליטיקה היא של עליבות, חוסר ביצוע, אינטרסים זרים, וחוסר משמעות, ולכן אנשים רציניים לא רוצים להיכנס לפוליטיקה. חוץ מגנרלים שרגילים לעבוד במערכות צבאיות וציבוריות.

"יאיר לפיד הוא פנומן. מי היה רוצה להיכנס לזה? ללכת לחלק מתנות לכל יקירי המפלגה, ללכת לכל הבר-מצוות, לשמוע דיונים אינסופיים, ושבסוף אף אחד לא שופט אותך לפי מה שהוא עושה. כל אחד שופט אותו רק לפי דברים שהם לא רלבנטיים, כל מיני דברים צהובים שמתפרסמים בעיתונים".

פוליטיקאים - הם לא מלאכים

סאגת מינויי נגיד בנק ישראל הבא, מספקת לצלרמאיר דוגמה לטענות שלו על כך שנבחרי ציבור ובכירי המדינה לא נשפטים על-פי שיקולים ענייניים.

"זו הייתה פארסה לא נעימה. היה צריך לבדוק אם פרנקל מתאים לתפקיד הנגיד, אם הוא עמיד בפני לחצים, האם הוא יודע לנהל, להחזיק צוות אנשים. מה שהוא עשה לפני 7 שנים בהונג-קונג, לא מעניין. כשאני מזמין - ובאמת אני לא משווה, אבל לצורך הדוגמה - אינסטלטור הביתה שיפתח לי את הביוב, אני לא שואל אותו מה העבר שלו, זה לא מעניין אותי. אני רוצה שהוא יסדר את העניינים".

- לא מעניין אותנו שמועמדים למשרות ציבוריות בכירות יהיו ללא רבב?

"המידע מעניין, אבל לא רלבנטי לצורך המינוי. אנחנו יכולים לדרוש ממועמד לגלות לנו אם יש נגדו אישום פלילי או שהוא הורשע בעבירה פלילית, אבל אם הוא יצא נקי או שמדובר בזוטות שנסגרו, אז מה אנחנו מחפשים בדיוק? ווט דה פאק דו-איי קר מה היה בהונג-קונג לפני 7 שנים לצורך שיקול-הדעת אם האיש מתאים או לא לתפקיד? זה לא מעניין.

"אנחנו לא יכולים להסתכל על האנשים האלה בתור מלאכים, כי גם אנחנו לא מלאכים. אני בטח לא מלאך. למה אנחנו דורשים מהם דברים שאנחנו בעצמנו לא מקיימים? אנחנו לא צריכים לשפוט על-פי מה שהעיתונים כותבים. עיתונים צריכים למכור, אז הם תמיד יכתבו דברים פיקנטיים, שמעניינים את הקהל. ואת הקהל מעניינים השטויות האלה על מה היה בהונג-קונג, ושלזה יש הטרדה מינית, וההוא התנהג לא יפה לעוזרת, דברים כאלה. אין לי בעיה עם זה, אבל בתהליך קבלת החלטות צריכים להיות יותר ענייניים, ובישראל זה לא קורה. וזה נראה לא טוב".

- נראה לא טוב, בעיני מי?

"כל העולם רואה אותנו, וזה מעיד על חוסר-אונים שלנו כמדינה, וגם על פחד נורא שיש למקבלי ההחלטות מהתקשורת. למשל יעקב טירקל - מה הוא הולך ליועץ המשפטי לממשלה? בשביל מה הוא הכניס את היועץ המשפטי שיבדוק את פרנקל? יש לנו מדיניות של לזרוק את האחריות, פחד נורא מלקבל החלטות, מכל דבר הכי קטן שאתה רוצה לעשות".

הבעיה מחמירה כשהפחד הזה גולש להליך קבלת ההחלטות בנושא המדיני. צלרמאיר: "והוא גלש מזמן. דבר ראשון שנתניהו עשה בקדנציה הזו - זרק את הכול למשאל-עם, ועכשיו הוא כבר לא אחראי. נגמר. העם החליט (הכנסת העבירה בקריאה ראשונה את חוק יסוד משאל-עם, המחייב משאל-עם במקרה של העברת שטחים מריבונות ישראל). מי ינהל אתו משא-ומתן אם הוא יודע שבסוף מי שמקבל את ההחלטה זה משאל-עם? תחליט, אתה ממשלה, נבחרת, תיקח אחריות".

- אפרופו נתניהו, איך לדעתך הוא מתפקד כראש ממשלה?

"נתניהו היה ונשאר אותו דבר. הוא לא עושה כלום ולא קורה כלום. הוא רק יותר מנוסה ויותר משופשף בלא לעשות כלום. אמנון ליפקין-שחק זכרונו לברכה, שהיה האדם שהכי הערצתי, אמר לנתניהו פעם 'תשמע, האחריות היא עליך'. בינתיים, לא ברור מה נתניהו עושה עם האחריות הזאת".

הרעב של צלרמאיר לחיים-עסקים-יצירה-עשייה, התעורר כבר בילדות, ניזון מחוסר הפרגון ומחוסר האמון שרחשה המערכת לילד "המופרע" שהיה. הוא נולד בתל-אביב, אך מרבית שנות ילדותו והתבגרותו התגורר בירושלים. מילדות היה ספורטאי, אנרגטי, ג'ינג'י באופיו, מאצ'ו ישראלי קולני ובולט - שלא כולם קיבלו את התכונות האלה בהבנה. "כילד נזרקתי מ-6 בתי-ספר. גמרתי בסוף ב'הדסים', שלא היה מקום יוקרתי לסיים בו את הלימודים.

"לא היה אדם אחד שנתן בי אמון או שחשב שאני יכול להיות 'מתוקן', למעט אחת, אשתי, שנתנה בי אמון מהיום שהכירה אותי בשישית. הוריי היו חוזרים מפגישות עם המורים בצבע הקיר. כל יום שמעו כמה אני קטסטרופה, והייתה תקופה ארוכה שגם אני כבר לא האמנתי בעצמי. אפילו ההורים שלי אמרו אין סיכוי לילד. לקח לי המון זמן להתחיל להבין שאני יכול לעשות דברים".

יותר מחצי מאה מאוחר יותר צלרמאיר יכול לנופף בתדפיסי חשבון הבנק שלו בפני המורים שלא האמינו בו, ולומר למערכת "טעיתם". "בסופו של דבר, 60 שנה אחרי, אני ממש בסדר. יש לי משפחה, אני מפרנס, עומד בראש משרד ויש לי שותפים נהדרים, אני מצליח בסדר גמור, אז למדתי בחיי שאי-אפשר להגיד על שום דבר 'אין סיכוי'".

צלרמאיר כמעט לא מתראיין, אך בראיון ראשון ובלעדי שנתן ל"גלובס" לפני כ-5 שנים, הוא נשמע אחרת לגמרי. הוא כמעט הספיד את המדינה, ובין היתר אמר כי "המדינה גוססת" וכי חוסר האונים של הפוליטיקאים יוביל לכך ש"בעוד 100 שנה לא תהיה פה מדינה".

החברה, המדינה ואנחנו - לא סלחנים

היום המנגינה שלו נשמעת אופטימית יותר. "זה פשוט קשקוש להגיד דבר כזה, ואני מצר על שהייתי כל-כך נחרץ, אבל גם הגיל עושה את שלו. אני חושב שיש סיכוי, שיש הרבה עתיד למדינה, אבל צריך לעבוד עליו. גם אני עבדתי נורא-נורא קשה עד שיצאתי מהדסים והגעתי לאן שהגעתי. המסר שהכי חשוב לי להעביר לדורות הבאים הוא: לא להתייאש, תמיד יש סיכוי. צריך לעבוד קשה, וצריך שנהיה גם קצת סלחנים, ואז יהיה לנו עתיד מצוין".

- סלחנים? כלפי מי?

"קודם כול כלפי עצמנו. ברגע שנהיה סלחנים כלפי עצמנו, נהיה סלחנים גם לאחרים. אם נכיר בזה שאנשים לא מושלמים, שמותר לעשות טעויות, וניתן להם צ'אנס, החיים שלנו יהיו יפים יותר.

"כרגע, הבעיה המרכזית של המדינה היא ש"אנחנו לא סלחנים בשום מקום. החברה שלנו לא סלחנית, המדינה שלנו לא סלחנית, ואנחנו כבודדים לא סלחנים. כמה טוב יותר יהיה לכולנו אם במקום לחשוב איך לתקוע אנשים בביורוקרטיה בגלל שיש לך את הכוח, הפקידים יפעילו קצת חמלה ויגידו 'אולי אני אעזור לאדם שלפני ואקדם אותו'; ואם במקום שמישהו שעשה עבירת תנועה יתחיל לקלל את חברו ולומר לו 'חרא, תעוף מפה', הוא יגיד 'סליחה טעיתי. אתה צודק'. זה פשוט מדהים שאנחנו לא מסוגלים לעשות את זה".

5 דברים על מיקי צלרמאיר

1. בן 71, נשוי למיכל, פרופסורית לחינוך, אב ל-3 בנות וסב ל-6 ילדים. נולד בתל-אביב, אך התגורר במרבית שנות ילדותו והתבגרותו בירושלים. כיום מתגורר ברמת-אביב.

2. אביו, פרופ' יוליוס צלרמאיר, ניהל את המחלקה הפסיכיאטרית בבית-החולים הדסה-ירושלים; אמו, אסתר, הייתה עקרת-בית. אחותו עליזה, שהייתה פסיכיאטרית לילדים, נפטרה לפני מספר שנים, לאחר מאבק ממושך במחלה קשה.

3. כתלמיד הוא נזרק מ-6 בתי-ספר, אך השלים את בחינות הבגרות והתגייס לסיירת צנחנים. מאוחר יותר הועבר לגדוד הצנחנים 890, שבו סיים את שירותו הצבאי כסמל מחלקה.

4. למד משפטים באונ' העברית, והתמחה בפרקליטות ובמשרד שפאר-תוסיה כהן. מ-74' עד 84' הקים והפעיל משרד בניו-יורק וכאשר שב ארצה הקים, יחד עם אבי פילוסוף, את משרד צלרמאיר-פילוסוף, שלימים הפך לצלרמאיר-פילוסוף-רוזובסקי-צפריר-טולידאנו. המשרד העוסק במשפט מסחרי, מעסיק 45 עורכי דין, מתוכם 18 שותפים.

5. נחשב לאחד מעורכי הדין המשפיעים במשק הישראלי ולגאון בביצוע עסקאות. לקוחות המשרד נמנים עם צמרת עולם העסקים וההשקעות בארץ ובחו"ל.

השאלון

- מה יכול להוציא אותך מדעתך?

"צדקנות, התחסדות ו'אביוז', פגיעה בחלש. זה מטריף אותי".

- את מי אתה מעריץ?

"היו שני אנשים שחשבתי שהם קרובים לשלמות - האחד, יצחק רבין, והשני, אמנון ליפקין. הערצתי אותם".

- על מה אתה מתחרט?

"על כך שלפעמים פגעתי באנשים שלא בצדק. ופגעתי בהרבה אנשים".

- מה מעציב אותך?

"כשאני רואה אנשים שסובלים ואני לא יכול לעזור. אני לא יודע מה לעשות בקשר לזה. זה מעציב ומתסכל אותי. למשל, אם כואב לאדם שקרוב אלי, בין אם ממחלה ובין אם ממצוקה שהוא נמצא בה. כסף לא מועיל, הוא חסר חשיבות, וזה מכאיב שאתה חסר-אונים".

- מה מפחיד אותך?

"יש לי והיו לי חיים מדהימים. הכי טובים שאפשר לבקש, ואם הייתי צריך להחזיר ציוד מחר בבוקר, אני מחזיר ציוד בלי שום בעיה ובלי שום תלונה. להיפך. זו חגיגה לא נורמלית, שלום ולהתראות.

"מה שמפחיד אותי זה להיות תלוי. פוחד מזה פחד מוות, מהתלות, מהעליבות - אלה הדברים שמפחידים אותי באמת. חוסר-אונים מפחיד אותי שיגעון".

- מה מרגש אותך?

"המון דברים. מרגש אותי לראות את הילדים והנכדים שלי, את אשתי. עסקה טובה מרגשת אותי, הזריחה, הים. קל לרגש אותי וגם קל להעציב אותי. אני יכול לראות סרט ופתאום עולות לי דמעות בעיניים, וקשה לי להתאפק".

- מה החולשה הכי גדולה שלך?

"חוסר סבלנות. אין לי סבלנות לשטויות ולבזבוז זמן".

- מה התכונה הכי חזקה שלך?

"שאני קם על הרגליים אחרי שאני חוטף סטירות, וחטפתי הרבה סטירות בחיים. אין בן-אדם שלא חוטף סטירות, מכות, גם כשהוא כבר מסודר בחיים, אבל החוכמה היא להתאושש מהר".

- מתי בכית בפעם האחרונה?

"הפעם האחרונה שבה בכיתי באמת הייתה כשאמנון (ליפקין-שחק) דיבר אתי לפני מותו. בכיתי, התפרקתי. לא זוכר שנגמרתי ככה הרבה שנים".

- מתי צחקת בפעם האחרונה?

"אתמול בים. מישהו אמר לי משהו מצחיק, וצחקתי מאוד. קל להצחיק אותי, ואני צוחק מכל הלב".

- מה יש לך יותר מדי בחיים?

"יש לי יותר מדי סידורים ואני שונא סידורים. אני מקבל מזה חררה. מטפסים, מהודעות רשמיות, מפרוצדורות. זה אמנם לא אופייני לעו"ד שאמור לטפל בזה בקלות, אבל אני ממש משתגע מזה. זה פשוט פוגע לי באיכות החיים".

- מה חסר לך בחיים?

"לא חסר לי כלום, תודה לאל, אבל הייתי שמח אם היו לי אפילו עוד יותר ריגושים. סף הריגוש שלי ירד. פעם הייתי נהנה וצוחק מכל דבר, עכשיו יותר קשה להגיע לסף הריגוש. הייתי שמח להתרגש כמו שהייתי מתרגש כשהייתי קטן".

- למה אתה מכור?

"אני מכור לטלוויזיה. מת עליה. אני יכול לצפות בטלוויזיה עד 3 לפנות בבוקר. אני משוגע על נשיונל ג'יאוגרפיק ואוהב סדרות בצורה בלתי רגילה. צפיתי בסדרות 'האישה הטובה', 'בית הקלפים', 'מד-מאן', ראיתי המון. אני גם רואה סרטים בלי הפסקה, חולה על סרטים".

"היום צריך לרדוף יותר אחרי העסקאות, ואני כל הזמן במרדף"

כמי שעומד בראש משרד עוה"ד מהמצליחים והמובילים בארץ (ראו מסגרת), וביסס את מעמדו כאחד מתופרי-העסקאות הבכירים במשק בעשור האחרון, יש לו אחריות רבה לייצר עבור לקוחותיו גם עסקאות מפתות. ובשוק של היום זה ממש לא פשוט לייצר עוד עסקת מיליארדים כמו אייפקס-תנובה.

"היום צריך לרדוף יותר אחרי העסקאות. אני כל הזמן במרדף, כל הזמן יוצר הזדמנויות ללקוחות, חושב, מחפש דילים. אני מסתכל על חברה, רעיון, שאני חושב שיש בו פוטנציאל, ומבקש מהחברות אינפורמציה. אני קורא את החומר, בלי שיש עדיין לקוח, ואז אני מתחיל לטלפן ולעניין לקוחות שלי. 99% מזה נגמר בלא כלום, אבל לפעמים זה נגמר בדברים טובים. עסקת תנובה זו עסקה שאני יצרתי מ-א' עד ת'; ויש עוד כל מיני עסקאות שיצרתי, שלא אפרט כדי שהקליינט לא ייעלב, שלא הוא עשה אותה".

"אבל", הוא מבקש להדגיש, "אני כבר מזמן לא ה-rain maker העיקרי של המשרד. השותפים שלי מביאים עסקאות יפות מאוד ולקוחות מכובדים. דוני טולידאנו הביא את עסקת בלווטניק-כלל; אבי פילוסוף את עסקת סמל"ת-סובארו; ומחלקת הליטיגציה של איל רוזובסקי עושה עבודה חזקה מאוד".

צלרמאיר מצטנע, מפרגן לשותפיו, אבל גם בגיל 71 הוא לא נח לרגע. כל בוקר הוא מתייצב במשרד עם אנרגיות של עו"ד צעיר (לאחר שעתיים של פעילות ספורטיבית - פעמיים שחייה נמרצת בים, ו-3 פעמים אימון בחדר-כושר), עובד עד השעות הקטנות של הלילה, חי ונושם את עולם העסקים, כל יום-כל היום.

"אני בן 71 ושואל את עצמי לפעמים למה אני קם בבוקר וממשיך להתרוצץ? הסיבה הראשונה היא שאני רעב. אני בן-אדם רעב, שכל הזמן רוצה לעשות דברים. יש כאלה שמחפשים משמעויות לחיים, אבל אני כל-כך רעב שאני לא מחפש משמעות. אני אוהב לעשות, צריך לעשות, בלי פילוסופיה. לא נוח לי שאני לא עושה".

- מה יקרה כשתהיה שבע?

"אני לא חושב שאי-פעם אהיה שבע. באופי שלי אני תמיד רעב. תמיד יהיה לו עוד איזה רצון, עוד איזה עניין חדש ועוד משהו שלא השגתי. זה ברכה וקללה".