נתקענו

הפחד לטעות ולהעדיף את הבטוח והנוח גרם לכך שישראל הביאה את הנבחרת הכי מבוגרת ליורובאסקט ■ ממתי נהיינו כאלו תקועים? פחדנים?

אני לא מת על סיכומים אחרי משחק שני באליפות. הדינמיקה של משחק יום אחרי יום כבר הראתה יותר מפעם אחת שפתאום קורים דברים מוזרים, ואם ישראל לא משאירה 21 נקודות על קו העונשין (15 מול בריטניה) יש סיכוי טוב שמסע החיסול שעוברת הנבחרת/המאמן/הענף לא מתקיים בכלל.

אבל לא צריך להיות גאון כדורסל כדי להבין שלא ההפסדים לנבחרות כמו בריטניה או אוקראינה הם הבעיה. זה הכדורסל הגרוע שהנבחרת משחקת שגורם לתחושה של חורבן הענף. התחושה היותר חמוצה היא שאנחנו חיים את השקר הזה של נבחרת ישראל בכדורסל כבר שנים. הכל תלוי כבר כל כך הרבה זמן על כרעי תרנגולת, רק מחכה לכישלון הקולוסאלי שיחשוף את מה שאנחנו יודעים עמוק בפנים. זה לא ההפסד לבריטניה שגילה משהו חדש ומעצבן. זה התחושה שנהיינו פחדנים, שנתקענו, אבל מרוב פחד לנסות ולשנות משהו מהותי מעדיפים להמשיך ולטאטא מתחת לשטיח ולרוץ על בטוח לתוך זרועות הדד-אנד, עם מאמן מיושן, עם שחקנים מבוגרים, עם כדורסל סטנדרטי חסר סיכוי והשראה.

***

יש סיכוי סביר שהרע עוד לפנינו. ישראל הביאה לטורניר הזה את הסגל המבוגר ביותר מבין 24 הנבחרות באליפות. הגיל הממוצע של הסגל הישראלי הוא 29.1. מבחינה מקצועית, מנטאלית ופיזית הגיל הזה משקף באופן כללי שחקנים שכבר עברו בשנתיים-שלוש את השיא, הם נכנסים לשלב הדמדומים של הקריירה שלהם. ועדיין אף אחד לא חשב לצרף לנבחרת הזאת שניים-שלושה שחקנים צעירים, אפילו אם לא ישחקו כמעט, אבל לפחות יהיו חלק מניסיון להכניס חיים צעירים לסגל הזה, יסמנו את הרצון לפחות לצאת מהקיבעון. למה לא לקחת לאליפות למשל את אור סולומון, ילד בן 20 שנתן עונה אדירה בראשון לציון, אפילו שיישב על הספסל. גם אם לא יקבל דקות בטוח לא יהיה פחות טוב מאלו שנסעו, ובאליפות הבאה כבר יהיה מבושל לשחק.

הבעיה עם שחקנים כאלו (המבוגרים) בגיל כזה, היא שהם כבר שקועים עמוק עמוק בתוך ההרגלים שלהם. הם לא יהפכו לשחקנים מובילים גם אם יתחננו אליהם. הלפרין לא יוביל גם קבוצת קט סל. הם לא יתחילו לקחת יותר זריקות או אחריות כי שמו עליהם חולצת נבחרת (אגב, גם אם למישהו נדמה אחרת - קצב הזריקות שעמרי כספי לקח בשני המשחקים מול בריטניה ואוקראינה דומה לחלוטין לזה שהוא לקח בשנתיים האחרונות בקליבלנד: זריקה מהשדה בכל 3:05 דקות בנבחרת, לעומת 3:08 דקות בקליבלנד).

ממה נובע הפחד הזה של לנסות? ממתי נהיינו תקועים ככה? למה לאוקראינים, שמן הסתם יש אצלם לחץ להביא תוצאות כבר עכשיו לפני שיארחו את היורובאסקט של 2015, אין שום בעיה להביא לטורניר הנוכחי חמישה שחקנים בגילאים 23 ומטה? למה רק אצלנו המושג "שחקן יורוליג" קובע משהו לגבי הסיכויים להיכלל בסגל למרות שבנבחרות אחרות אין למונח הזה שום משמעות (גיא פניני לא צריך להיות בסגל)?

בפועל הקיבעון הזה נובע כבר שנים מתוך רצון של אנשים לשרוד, לשמר את הסטטוס קוו, לא ליפול במשמרת שלהם. בפועל זה משליך על כל המערכת: הכדורסל של הנבחרת הוא כדורסל מגיב, שמנסה בעיקר לקלקל לאחרים. מתוך 10 המשחקים האחרונים ביורובאסקט רק בשניים הצלחנו לעבור את גבול 80 הנקודות. זה משליך על הבחירות של השחקנים בסגל בשנים האחרונות - כמעט תמיד יועדף השחקן הבטוח על פני השחקן היצירתי, למרות שהדבר היחיד שיכול לשבור את הלופ שאליו נכנסה הנבחרת אלו שחקנים פרועים. טפירו היה שחקן עם מלא בעיות, אבל שחקן שובר שוויון שהיה בדיוק מה שהנבחרת צריכה.

ככה הגענו למצב שבו מרוב פחד ממשיכים מתוך הרגל לתת ליניב גרין את עמדת הסנטר הפותח וקוברים בבית את אלכס צ'וברוביץ', עגל צעיר בגיל 26, שהיה שותף פעיל העונה לאליפות עם מכבי חיפה. או באליפות הנוכחית שבה שוב משוועים לפותחי סתימות ומייצרים סלים, עד שכבר יש אחד כזה כמו אפיק ניסים (משיג באליפות נקודה בכל 1:24 דקות, קצב גבוה פי שניים מהבא אחריו, יותם הלפרין) עדיין התקיעות המחשבתית לא מאפשרת לו לקבל יותר דקות. במקום זה, הולכים על תכנון מוקדם שבו כנראה סומנו דקות ללימונד או חנוכי.

התקיעות הזאת שמעקרת כל בסיס לספונטניות לא מאפשרת אפילו לשחקן שרואה מגרש פתוח לדהור לכיוון הסל, אלא לחשוב קודם כל על סדר וניקיון. כמה פעמים בשני המשחקים האחרונים אפשר היה לראות את העצירה הלא מובנת של המתפרצת, בשביל מה - בשביל להיתקע אחר כך במילא במשחק מסודר שבו גם ככה אין לנו סיכוי?

***

השאלה השנייה שתידון בוודאי אחרי האליפות היא: האם, למרות כל המגבלות המקצועיות, אפשר היה לייצר משהו יותר טוב עם הסגל הזה? התחושה היא שכן. רק שלא בטוח שזה יכול לקרות עם המאמן הזה. שיבק לא עשה כלום עם הנבחרת שמגיע לו להמשיך ולהוביל אותה. אבל מבחינת אלו שממנים אותו הוא הצליח כנראה כי הצליח לשמר את מעמדה של ישראל - כלומר, הצליח להוביל אותה ליורובאסקט. מי אמר ששימור הסטטוס של כניסה ליורובאסקט הוא הצלחה? כל זה כנראה התאפשר בזכות העובדה שמהטורניר הקודם הורחב היורובאקט ל-24 נבחרות למזלנו. או אולי לצערינו.

במבט לאחור ברור שהשינויים המבניים הם אלו שמחייבים להפסיק לבחון מאמן על סמך העפלה לטורניר הגמר. היום זה נראה כמעט בדיוני כשחושבים על כך שישראל נמנתה במשך שנים באופן טבעי על טורניר היורובאסקט, כשעוד שיחקו בו רק 12 נבחרות.

צורת המשחק של הנבחרת או אי קידום צעירים מעולם לא נידונה כבמבחן התוצאה לכישלון או להצלחה באימון הנבחרת. בפועל הכדורסל של הנבחרת בעידן שיבק הוא לא טוב, כמעט בלתי מתקבל על הדעת. ולטורניר הזה לא הובא אפילו שחקן אחד מתחת לגיל 25.

אחרי 85 דקות של כדורסל, נראה ששיבק הגיע לנקודה הכי נוחה מבחינתו להתחיל את השינוי. בשביל זה הוא רק צריך לזרוק את הלוח המחיק ולהסתכל על המגרש. לתת דקות על גבי דקות למי שנותן תפוקה, למי שמעיז לזרוק, למי שלא מפחד לרוץ. לשכוח מהרוטציה. אין מחר.

צרו איתנו קשר *5988