הרפיסות השתלמה

שיא ארה"ב ברק אובמה אינו ווינסטון צ'רצ'יל. אבל 2013 אינה 1940, בשאר אל-אסד אינו אדולף היטלר וסוריה אינה גרמניה הנאצית. אפשר לקונן על שבשעה שקומץ שליטים מנוולים, בכמה מדינות כושלות, מעלים את האומללות בארצותיהם ואת הסיכון לעימותים גלובליים הרי-אסון, דווקא ארה"ב, שחילצה את העולם מהנאציזם, מתקפלת אל תוך עצמה בהפגנה של רפיסות לאומית בקונגרס, במיין סטריט - בעיקר - וכן, גם בבית הלבן.

אבל פיק-הברכיים הקולקטיבי הזה, הרתיעה מהסתבכות במלחמה נוספת אחרי הקזות הדם באפגניסטאן ובעיראק, הניבו לאובמה הישג דיפלומטי ואסטרטגי גדול בלי לשגר טומהוק אחד לדמשק: ההסכם ההיסטורי שנחתם בסוף השבוע בין שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, לעמיתו הרוסי, סרגיי לברוב, שכותרתו "מסגרת להסרת כלי-הנשק הכימיים הסוריים".

קשה לבלוע הערכה חיובית כזו כשברקע יורים מטחי ביקורת על הרככת בחוט-השדרה של אובמה, מטחים שנורים מחוגים בישראל (בלשכת רה"מ, שניסה לעשות נפשות בקונגרס למלחמה אווירית קטנה בשמי סוריה, לא חגגו בעקבות חתימת ההסכם), מהמורדים בסוריה וממחוקקים רפובליקאים כג'ון מקיין ולינדסי גרהאם, ובעקבות ההתפארות בדמשק ובטהרן שסוריה הביסה את אמריקה.

אך עובדה היא, שההסכם מעניק לממשל אובמה את המטרות האסטרטגיות שהוא קבע להתקפה אווירית קצובה בזמן על מטרות של צבא אסד, שאו-טו-טו עמדה להתחיל, אך לא התממשה, בלי העלות הפוליטית של כשל קטסטרופלי כמעט ודאי שהיה גלום בהתקפה כזו: פגיעה המונית באזרחים (מגינים אנושיים?) ובמצבורי נשקים כימיים שהיה מוטמן, בכוונה תחילה, כמטרה פוטנציאלית.

אובמה ושריו הכריזו באחרונה, שההתקפה המובטחת נועדה להניא את אסד משימוש חוזר בנשק כימי, ע"י יצירת גורם הרתעה וקעקוע יכולת משטרו לעשות זאת. היעד לא היה הפלת אסד והתערבות במלחמת האזרחים בסוריה. אף גורם שפוי אינו רוצה לתת לחלק גדול מהמורדים, שמזוהים עם אל-קאיעדה וגורמים אסלאמיסטיים קיצוניים אחרים, לתקוע יתד בדמשק ולהפוך את סוריה לאפגניסטאן ב'. ההסכם האמריקאי-רוסי מבטיח כי בשלב זה לפחות יינטלו מאסד כלי-זינו הכימיים, אך לא ארמונו.

ההסכם מבוסס על סדרת מועדי-יעד קצרים, שלופתים את צווארו של משטר אסד, וגם את צוואר הרוסים, ברצועה הדוקה מאוד: עד 2014 צריכה להסתיים השמדת כל הנשקים הכימיים בסוריה.

זה הסכם שאפתני - לדעת אנליסטים, השמדת כמויות כה גדולות של נשקים כימיים עלולה להימשך שנים בתנאים אידיאליים, ובמצב של מלחמת אזרחים זו משימה שאולי אינה בת-ביצוע - אבל רוסיה שמה את אמינותה ויוקרתה על הכף.

הפך את הלימון ללימונדה

רוסיה סירבה לכלול בהסכם סעיף שיתיר שימוש בכוח אם משטר אסד ינסה להכשיל את יישומו - תחמושת חשובה בידי מבקרי אובמה - אך ההסכם קובע שבמקרה של התחמקות סורית, תונח הסוגיה על שולחן מועצת הביטחון של האו"ם, שתדון בה לפי הפרמטרים של פרק 7 באמנת או"ם, שכוללים פעולה צבאית. זה הישג משמעותי לבית הלבן.

רק לפני שבוע היה נראה שאובמה נקלע למבוי סתום, שמילה שלו היא לא מילה. הוא התחייב לתקוף, אך החליט לבקש היתר מהקונגרס. לפי כל הסימנים, הקונגרס היה מצביע נגד, והסקרים הראו שרוב גדול בציבור מתנגדים לפעולה בסוריה. הקו האדום ששירטט אובמה לפני אסד נעשה לקריקטורה בידי מבקריו. הנשיא הצטייר כמובל, לא כמוביל. ובכל זאת, איכשהו, אובמה הפך את הלימון הזה ללימונדה.

איך? בסוף השבוע נשמעו הערכות שלא רוסיה הפילה בפח את אובמה, אלא להיפך.

וכך כתב מקס פישר, הבלוגר לענייני חוץ של "וושינגטון פוסט" תחת הכותרת, "מה היה אובמה אומר בנאומו לאומה לו רצה לומר את האמת הבוטה": "עמיתיי האזרחים, לאחר שיקולים זהירים החלטתי שהאינטרסים הלאומיים שלנו מחייבים אותנו לבלף את רוסיה ולגרום לכך, שהיא תאפשר לנו לקבל החלטה של מועצת הביטחון (נגד סוריה) לפי פרק 7 של אמנת או"ם. איך אעשה זאת? אאיים שאתקוף את סוריה על אף שקרוב לוודאי שלעולם לא אעשה זאת, מפני שהתניתי התקפה כזו בהסכמת הקונגרס והמחוקקים שלעולם לא ייתנו לי אור ירוק".

צרו איתנו קשר *5988