הרגל מעץ

כשהעולם הפך להיות טכנולוגי, אינטנסיבי ואגרסיבי, לא פלא שיותר ויותר גברים בוחרים לברוח מהחיים שבנו לעצמם אל הנגרות. טרנד העבודה בעץ הולך וצובר תאוצה ואלה שכבר החליפו את המשרד והמחשב בנגרייה ומפסלת מספרים על היצירה, הסיפוק והחום שבעבודת הכפיים הישנה והטובה. עץ החיים

"מסייע לי לשמור על שפיות"

יואב ריבק, 33, התקדם בעולם העיתונות אבל את השלווה גילה בין הקרשים

"סליחה", התנצל יואב ריבק במבוכה, כשלא נענה לידי המושטת. "הגעתי ישר מהעבודה", אמר, ופרש כפות ידיים מאובקות. הוא קילף כמה פיסות שקופות ודקיקות מאצבעותיו. "זה דבק", הבהיר. איכשהו נדמה היה שהוא לגמרי גאה בידיים האלו. אולי אפילו הצטער קצת שהן לא שרוטות ומיובלות עוד יותר.

עד נובמבר האחרון ניהל ריבק קריירה מרשימה למדי כעיתונאי בכיר. הוא אמנם רק בן 33, אבל מסכם 10 שנות עיתונות, כשבתפקידו האחרון היה ראש אגף החדשות ב"מעריב". השינויים בעיתון דחפו אותו וגרמו לו לעשות צעד משמעותי ולעזוב, אך לדבריו, המשיכה לנגרות הנצה עוד קודם.

"לפני שנתיים וחצי, סיפר לי צלם בעיתון, אריק סולטן, על קורס נגרות. זה היה אחרי שחיפשתי תחביב שהוא עבודת כפיים. התלהבתי מהרעיון, והצטרפתי לקורס שמעביר הנגר חי פלח בכפר נטר. זה איש מלאכה של פעם. נגר אמתי, בן 63. הקורס נמשך מספר חודשים, ובסופו המשתתפים בונים שידה. יתרון נוסף הוא שאחרי הקורס, אפשר להמשיך ולעבוד בנגרייה. יש שם כל מה שצריך".

ריבק מספר ואפילו לא מנסה להסתיר ולמתן את התלהבותו. העייפות מיום העבודה הארוך לא הצליחה לכבות את הניצוץ בעיניו. "אחרי שסיימתי את הקורס, קודמתי במערכת העיתון ומוניתי לתפקיד ראש אגף החדשות, אבל זו הייתה תקופה קשה במיוחד במערכת, שרק חיזקה את הצורך שלי בפורקן. בנובמבר עזבתי".

וידעת שתגיע לנגרייה?

"היה לי ברור שעכשיו זה יהפוך למשהו משמעותי בחיים שלי. אני חושב שזה הצורך בעבודה עם עץ, על אחת כמה וכמה כשאתה עובד בעיתון. זה צורך במלאכת יד, ויש לזה לדעתי, כמה סיבות. קודם כל, עיתון הוא פס ייצור לכל דבר. הוא נזרק לפח מדי יום, ולמחרת מכינים חדש, וזה יוצר תחושה שחסר משהו פיזי. ויש גם אלמנטים דומים - העבודה העיתונאית הטובה היא יצירה, אבל היא לא חייבת להיות כזו. כשהרגשתי שהעבודה שלי מצטמצמת לאינטרסים, ההנאה והיצירתיות הלכו לאיבוד. כשקודמתי הייתי חבר הנהלה, ולמרות הכבוד, הרגשתי שאני משרת את המערכת בלבד. בנגרייה אני הבוס של עצמי".

אבל גם שם לפעמים יש הזמנות ובקשות, לא?

"נכון לעכשיו אני עובד שם רק בשביל עצמי. את כל הפורמייקה שהייתה לי בבית, כבר החלפתי לעץ. כרגע למשל, אני בונה מיטה".

איך אתה יודע מה לעשות וממה להתחיל?

"זה לא כל כך מורכב. משרטטים סכמה. אבל גם כשאני לא מצליח, זה בסדר גמור. להפך. אני חושב שזה נחמד לטעות. אני אפילו שמח כשזה קורה לי, כי זה חלק מההבדל בין לבנות משהו מההתחלה, לבין לקנות אותו באיקאה ולהרכיב. כשעשיתי שולחן למשל, גיליתי שהמסמרים שבחרתי היו ארוכים מדי, ונאלצתי להתחיל מחדש. אבל זה העניין - זה השולחן שלי וזו הטעות שלי. מאחורי כל רהיט שאני בניתי בעצמי, יש סיפור".

תתפרנס מזה?

"לא כרגע. היום אני רק לומד משהו חדש. אין ברירה. אם החברה בישראל הייתה חברה מתוקנת, הייתי מוותר לחלוטין על העיתונות, שמבחינתי היא כמו צבא שמגן. אבל לצערי, עדיין אין שלום, אנחנו עדיין במלחמה, חברתית אני מתכוון, וצריך לתקן את החברה. לכן, בנוסף לימים שלי בנגרייה אני מקים אתר עיתונאי. אבל אם הכל היה בסדר, הייתי כבר עכשיו על המסור".

מה אתה, אומן או אמן?

"אומן", עונה ריבק בלי לחשוב, ובאותה מהירות מסתייג. "אה, בעצם לא. רגע. זו לא שאלה פשוטה! יכול להיות שזה גם וגם".

עם יד על הלב. יש ימים שלא בא לך להגיע לנגרייה ולהתאמץ?

"ממש לא. אני מחכה לזה. זה מסייע לי לשמור על שפיות דעתי".

"הנגרות אפשרה לי לברוח"

ברק רום, 32, עזב את העולם הנוצץ של הטלוויזיה בשביל הנגרייה

"בוקר אחד, לפני שנה, התעוררתי והרגשתי שבא לי לבנות כיסא", מתאר ברק רום (חבר שלנו פה ב-MT) את הרגע בו הבזיקה ההארה שגרמה לו להבין מה הוא באמת רוצה להיות כשיהיה גדול. "בא לי, אז בניתי כבר שני כיסאות ומאוד נהניתי, אז החלטתי לבנות גם שולחן". רום, 32, עבד עד רגע הגילוי בתפקיד שלכאורה נהנה מתדמית סקסית. "עסקתי בתוכן בטלוויזיה - בתסריטאות, ובעריכת משנה. אבל פתאום קלטתי שאחרי 9 שנים, חסר לי משהו. רציתי יותר ליצור ולכתוב, בזמן שהשוק הלך והתחבר לריאליטי. נמאס לי".

במהלך בניית השולחן, בנובמבר 2012, קרה משהו נוסף שטלטל את חייו. "לאבא שלי, איש מאוד מוכשר, היה בית מלאכה. הוא עזר לי. יום אחד הוא קיבל אירוע מוחי. הוא יצא בזול, והמצב שלו השתפר אחר כך, אבל אני הרגשתי אבוד. הוא היה זה שלו הראיתי את ההתקדמות שלי. הוא לא נגר, אבל הוא איש עבודה מוכשר.

"אחרי שהתאושש, התחלתי לעבוד בבית המלאכה ואפילו קיבלתי הזמנה מלקוח. הקדשתי את כל הזמן שלי לעבודה הזו, והיא אפשרה לי לברוח. אין ברירה אחרת. בעבודה כזו חייבים להיות מאוד מרוכזים. אם לא, אז עלולים לטעות במקרה הטוב, או להיפצע במקרה הרע. כשהוא יצא מהשיקום, חזרנו לעבוד יחד, אבל אז הוא קיבל אירוע מוחי שני, וזה כבר היה סרט אחר לגמרי. הפעם המצב היה קשה הרבה יותר".

הסיטואציה המשפחתית לא הייתה קלה, ורום לא ויתר על המסלול החדש. "הרגשתי שאולי זה סימן. הרי התחלתי לעבוד עם אבא שלי, וכנראה שעכשיו אני צריך להמשיך. כמובן שגם הפעם העבודה הפיזית עזרה לי כתרפיה. לקחתי את זה בשיא הרצינות - קניתי ציוד, ספרי הדרכה ומגזינים, ונכנסתי לזה בכל הכוח".

חשבת למה לא עשית את זה קודם?

"ממש ככה. זה חבל, כי אם היה לי יתרון של כמה שנים, כבר הייתי יכול להיות מקצועי יותר. היום קשה לי להיות סטודנט".

ובכל זאת, נראה כי הודות לנחישות וחרף הנסיבות (ואולי דווקא בגללן), הוא הצליח לגשר על הפערים. במהלך התקופה הטראומטית הסתיים החוזה של אביו בבית המלאכה, אבל רום, שלא ויתר על החלום החדש, פתח מקום משלו. "קניתי עוד כלים, וההזמנה הראשונה הייתה ריהוט לבית קפה ביפו. אתגר מטורף".

אבל בטח יוצא לך ללמוד על הדרך, ולהכין דברים בפעם הראשונה.

"ברור. באופן טבעי, אני קורא, לומד ומתנסה. גם יש לי מנטור שעוזר לי ומנחה אותי. בינתיים, כבר ריהטתי את כל הבית שלי. רוני, אשתי, מפרגנת ומשווקת אותי".

מבחינתך זו אמנות או אומנות?

"אני לא מגדיר את עצמי כאמן. אני יותר 'Craft'. אני לא צריך מוזה, אבל בעצם... את יודעת מה? כשאני חושב על זה, אני באמת משלב יצירתיות. אני גיימר, אז אני עושה דברים שמשלבים פיקסלים ופסיפס. אני מושפע מרהיטים שאני רואה בסרטים".

נגרות שונה ממלאכות אחרות?

"בטח. היא משלבת יותר חשיבה ועיצוב. החומרים מיוחדים. יש איזה מיליארד סוגי עצים, וזה מה שאני כל כך אוהב בה. מגוון האפשרויות. זה לא ככה בפחחות רכב, למשל".

וזה לא דומה לסיפוק שבתסריטאות.

"חד-משמעית, לא. כאן זה תהליך שמתחיל כשבא לי לבנות משהו. אני מצייר אותו, מפרק. אני קונה בעצמי את הפאקינג עץ! יש לי כל כך הרבה אפשרויות אחר כך, הרבה יותר ממה שאנשים חושבים".

איך הגיבה הסביבה להסבה המקצועית?

"פרגנו. זו החלטה קשה וזה סיכון להקים עסק שכזה, אבל כולם תמכו".

ומה עם התסריטאות?

"זה מצחיק, אבל אהבת הכתיבה חזרה אלי. אני עדיין מקבל מדי פעם הצעות מהטלוויזיה, אבל אני מסרב לכולן. אני כותב בעיקר לעצמי".

"בניתי כורסה מיוחדת בהשראת מערכת הכוכבים"

גלעד שחר, 24, הוא איש ספר שלמד פילוסופיה אבל רק כשהתחיל לעבוד עם הידיים הרגיש מלא

"זה לא היה משהו מכוון", מסביר גלעד שחר. "למעשה תמיד הייתה לי תשוקה ליצור עם הידיים. למדתי אמנות בתיכון תלמה ילין, ואבא שלי הוא מין 'הנדי מן', אבל לא חשבתי להיות נגר'".

שחר, 24, הלך אחרי תשוקה אחרת. "החלטתי ללמוד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה, כי נמשכתי לידע. התחלתי לקרוא וליהנות מספרים רק בגיל 18. בצבא, הייתי בקריה, ובזמן הפנוי הלכתי לספריית בית אריאלה וקראתי המון. מאוד רציתי להיכנס לעומק הפילוסופיה וללמוד כמה שיותר, אז הלכתי על זה".

היית בטוח בבחירה?

"מאוד. הטקסט מבחינתי היה חומר ואהבתי את מה שזה עשה ממני - אני כחומר, הושפעתי. אבל בסוף השנה השנייה פתאום הרגשתי חוסר סיפוק. עם כמה שהטקסט גועש ומעניין, הוא כבר לא מילא אותי. אני מודה שהכל אצלי נע סביב חיפוש עצמי. הרגשתי שאני רוצה לחזור לחומר ממש. למוצק. ואז, חבר סיפר לי במקרה שיש קורס נגרות. איכשהו, במקביל, זה הגיע מכל מיני חברים אחרים. נרשמתי להכשרה מקצועית מטעם משרד התמ"ת. אגב, היה לי רקע. בגיל 21, בניתי לעצמי שולחן".

הישג יפה.

"כן, בזמנו זה פשוט יצא ממני. את יודעת - אם הייתי צריך שולחן, אז בניתי שולחן. הבנתי שאם אני צריך משהו - אני יכול לעשות אותו. זה הגיוני".

והקורס ענה על הציפיות והעשיר אותך?

"כן. בהתחלה עובדים שם עם כלים ידניים ולא עם מכונות. אבל זה היה העיקר. העבודה הידנית עם המסור. בחיים לא הרגשתי ככה. עץ הוא משהו מיוחד. צריך ללמוד ולהבין למשל, מהו הכיוון של הסיבים. זו מערכת יחסים חדשה, עם חומר חדש".

ואתה אוהב אותה.

"מאוד. פעם בקורס, עבדתי על מכונה חשמלית וטעיתי כל טעות אפשרית, אז קיבלתי עונש - לעבוד רק ידנית. בדיוק היה פרויקט שבו הכנו שרפרף, והגענו לבניית רגליים. חלק מהתלמידים בחרו במחרטה חשמלית, אבל אני השתמשתי בפטיש ומפסלת. התחלתי בגלל העונש, אבל זה הפך להזדמנות. לאחרים לא הייתה אופציה וזכות כזו, ואני הצלחתי ליצור אפילו צורות עגולות. התאהבתי בשילוב הזה של יד-כלי-חומר-תוצאה. לפרויקט הגמר כבר בניתי כורסה מיוחדת בהשראת מערכת הכוכבים".

זה פילוסופי משהו.

"נכון. כשעזבתי את הפילוסופיה, אמרתי שהנגרות היא חלק אחר של התחום. בכלל, כל רהיט שעיצבתי ושרטטתי - נראה לי כמו סמל. גם עשיתי לעצמי לוגו שיש בו שתי מפסלות ושיבולת שהיא סמל לצמיחה. יש בו גם צורות בסיסיות פשוטות - עיגול ומשולש".

מה אתה עונה כששואלים אותך מה אתה עושה?

"אני נגר. אני ממש גאה בזה. אני אוהב להסתכל על הידיים הפצועות שלי".

יש יבלות?

"יש חתכים", מחייך שחר בהתלהבות, "הם קטנים. אבל אני ממש אוהב את זה שהיד מספרת משהו. זה קרה כשבניתי את זה, וזה כשבניתי את זה. הן מספרות מה חוויתי".

אתה רואה בעצמך אמן או אומן?

"בנפש אני אמן, אבל אני עושה את זה כאומנות. אני תמיד מכניס רוח, מחשבה, וחווייתיות לדרך, אבל בסופו של דבר, התוצאה הסופית היא משהו שמיש".

"אני מאוהב בעבודה שלי"

סיון מיזן, 34, חלם להיות בלש אבל מקרה של לב שבור הפך אותו לנגר מקצועי

"כשאני מדבר על נגרות אני נוטה להתלהב ולא לסתום את הפה, אז אל תחששי לעצור אותי", מקדים סיון מיזן, 34, נגר מעפולה, להזהיר אותי.

"החיידק דבק בי לראשונה בצבא, אחרי שחברה שלי עזבה אותי. הרגשתי ריקנות, אז ישבתי בבסיס עם לדרמן והתחלתי לחתוך ענפים של עץ. יצאו דברים לא רעים בכלל. אז המשכתי, ולאט-לאט כבר חילקתי פסלונים לחברים. לא חלמתי לעבוד בזה. אחרי הצבא טסתי לדרום אמריקה ונרשמתי ללימודי קרימינולוגיה. זה היה החלום שלי".

זה מה שרצית להיות כשתהיה גדול?

"כן, התחום הזה משך אותי. חשבתי שאולי אהיה בלש במשטרה. למדתי בעמק הירדן ואחר כך בבר-אילן. בעמק הירדן הכרתי את מי שלימים יהיה הבוס שלי בנגרייה. במקביל, כתחביב, בניתי דברים לדירה שלי. מדפים ושידה, למשל".

זה לא נשמע כמו משהו טריוויאלי.

"אני מניח שהיה לי חוש, אבל עשיתי את זה בשיטות שהיום אני צוחק עליהן, וזה בטח לא היה מקצועי. כשסיימתי את הלימודים, גרתי בתל אביב ועבדתי במשרד חקירות פרטי. זה היה מעניין, אבל היתה לי תחושה שזה לא מאוד מוסרי. משהו הפריע לי. חזרתי לצפון ועבדתי עם נוער בסיכון. רציתי לעשות משהו מועיל יותר עם שליחות. עבדתי שם שנתיים, אבל עדיין לא היה לי טוב. אולי זה בגלל הקושי בעבודה כזו שיש בה תוצאות של אחד למאה. כשיש סיפוק זה בגדול, אבל הוא נדיר. שוב הרגשתי שזה לא זה".

לא שקלת את הנגרות?

"עוד לא. גלית, אשתי, הציעה לי לחשוב מה אני באמת אוהב. חשבתי על הגילופים והנגרות, ובאותה המידה על צילום. לא האמנתי שזה משהו שאוכל להפוך למקצוע. כשעברנו לגור יחד, הצעתי לגלית שאבנה את הרהיטים. התקשרתי למחסן עצים בהרצליה כדי להזמין חומר, אבל הם התנצלו ואמרו שזה ייקח קצת זמן, כי אחד העובדים, הנגר שפורס את העצים במכונה, בדיוק עזב. אמרתי להם שאני יכול להחליף אותו. אז הם שאלו - 'אתה יכול לבוא מחר?'".

בתום מספר חודשים, החליט מיזן שדי לו בנגרייה אליה הגיע בספונטניות, אבל העתיד המקצועי שלו כבר היה ברור. כשהזוג עמד לשכור דירה חדשה, צדו הרהיטים המיוחדים את עיניו והוא שאל את בעלת הבית מהיכן הם. שבועיים מאוחר יותר, הוא כבר עבד במקום. היום, שנתיים אחרי, נולדו לזוג שני ילדים, וסיון עובד בנגרייה אחרת, בכפר יהושע.

"רק היום, אני קולט כמה ניסיון, כלים וידע צברתי. היום אני עובד בנגריית דפני, שהיא בבעלות חבר שלי - יריב, שהכרתי בכלל בלימודי הקרימינולוגיה, עוד בראשית המסלול. עכשיו אני הרבה יותר בטוח במה שאני עושה ואעשה. את כל הבית החדש שלנו עשיתי בעשר אצבעות. כולל המטבח. בכוונה אתגרתי את עצמי בפרטים מורכבים. גלית כבר לא שואלת אותי אם אני יכול לעשות משהו. היא אומרת - 'ממי, תעשה לנו כזה'".

זה חוסך כסף.

"המון כסף. אני כל כך אוהב את זה. כשאנחנו נפגשים עם חברים, גלית כועסת עליי כי אני מיד מתחיל לדבר על עץ. אבל אני מאוהב בעבודה שלי. אני מאמין שאם לא היו לי אישה ושני ילדים שממתינים לי בבית, הייתי נשאר בנגרייה גם בלילות. זה שיגעון כזה, יש כאלה שמתים על אופנועים. אני אוהב עץ".

"מצאתי את מרכיב הזהות שהיה חסר לי"

יוסי סמדג'ה, איש חינוך בן 43, הגיע עד להודו בכדי למצוא את הייעוד שלו בעץ

יוסי סמדג'ה, 43, היה עד לפני כ-9 שנים איש חינוך מנוסה ומיומן. הכל היה בסדר, חוץ מתחושת הבטן. "עבדתי במסגרות הבלתי פורמליות, בין היתר בסוכנות היהודית, וחשבתי לשנות כיוון, אז עזבתי, והתחלתי לעבוד בתנועה לאיכות השלטון. כשאני חושב על זה, אז כבר לפני 10 שנים ביררתי לראשונה אם יש בירושלים קורס נגרות. היה, אבל אמרו לי שהוא מלא, אז ויתרתי ושכחתי מזה. המשכתי את עבודתי בתנועה, כאחראי על מערך המתנדבים. אבל עדיין הייתה לי תחושה שזה לא זה".

מתי נפל לך האסימון?

"זה היה תהליך ארוך. אנשים מסביבי עזבו את העיר, והרגשתי שוב ושוב שמשהו לא מסתדר לי בחיים, אז הלכתי לטיפול. שם עלתה ההבנה שאולי יש מקצוע שיותר מתאים לי. שייתכן שאני צריך לעצור את העגלה שאני נמצא עליה, ולרדת".

וכך, תחושת הבטן התחזקה ועמה ההכרה שיש כאן צורך ביצירה. "התחלתי לעשות שינויים בחיים שלי. הפסקתי את לימודי התואר השני, עזבתי את ירושלים ועברתי לתל אביב. לא עבדתי, טעמתי מהכל וניסיתי גם ליצור. בהמשך, נסעתי להודו לחודשיים-שלושה. ושם, בהודו, קרה דבר מצחיק. מוזר, אבל היה לי ברור שאני מחפש נגריות. לא במודע אפילו".

למה בהודו?

"כי נגרות היא בסיסית מאוד ולא טכנולוגית. הטיול הזה היה מהנה ומרתק. חזרתי לארץ עם השקט הפנימי שכל כך חיפשתי ועם מסקנה. הבנתי שאני רוצה למצוא ביטוי לעצמי באמצעות עבודה עם עץ. ביררתי, ובלשכת העבודה נפתח קורס הכשרה מקצועית של התמ"ת, ממש יום-יומיים אחרי ששמעתי עליו. היה מקום, אז נרשמתי".

רצית שינוי, וקיבלת.

"נכון, ואהבתי את זה. המשכתי לעבוד בנגרייה גם אחרי הקורס. פגשתי שם אנשים שונים מאלה שעבדתי איתם עד היום. הרקע היה שונה, ואפילו את הסגנון והשפה שלהם לא הכרתי. זו התנסות מדהימה. ללמוד שיש לך את היכולת להתמודד".

נשמע גם כמו הישרדות. הרגשת שאתה גם מגשים את חלום היצירה?

"התגלגלתי בין נגריות במשך 4-5 שנים, והרגשתי שאני באמת צריך לעשות יותר את מה שאני אוהב, ולא רק להתפרנס. בדיוק אז שמעתי שמחפשים מורים להכשרות המקצועיות של משרד התמ"ת. האמת היא שבאופן חצי מודע, חשבתי שנחמד יהיה ללמד שם עוד כשהייתי תלמיד. התמודדתי על התפקיד, והתקבלתי. הרגשתי שזה המקום הטבעי שלי, ושסוף-סוף נפגשו היכולות שלי והפרנסה. שילבתי בין ההוראה והעיסוק בעץ. זה נהדר, כי גם כשאתה מלמד, אתה לומד מדי יום. אחר הצהריים אני עובד בנגרייה פרטית ומנצל את הזמן ליצירה".

אז אתה אומן או אמן?

"באמת שאני לא יודע. הזמן ייתן את התשובה. אני חושב שגם וגם. זה מרתק באותה המידה. אני מאמין שלא סתם עבדתי במסלול הקודם בחינוך. זו לא הייתה טעות, זה היה נכון כי זה הוביל אותי למה שאני עושה היום. אני מאזן בין הכל, וגם יוצר ומוכר".

יש לך סגנון משלך? איך אתה נותן לעצמך ביטוי?

"אני עובד בעיקר עם עץ ממוחזר שאני אוסף מפחים של נגריות וברחובות. זה האתגר. אני עושה הכל כדי שהלוק לא יהיה מחוספס, למרות שזה עץ ממוחזר. שהרהיט יהיה ברמה גבוהה ויוקרתית. אני אוהב לתת לחומר חיים חדשים וערך".

מה אמרו בסביבתך על המסלול המחודש?

"היו שהתפלאו, אבל אני כל כך התלהבתי, ככה שזה לא שינה. לא יכולתי לעשות את זה בלי אומץ, אבל גם לא הייתה לי ברירה. ככה הרגשתי. גם לתלמידים שלי אני אומר שלוקח זמן עד שאפשר להתפרנס בכבוד".

אבל למה דווקא נגר ולא פחח, למשל? "תעשי סקר, ותשאלי אנשים מה הם היו רוצים לעשות וליצור, אם היו יכולים לבחור. אני מבטיח לך שחצי מהם יגידו שזה לעבוד עם עץ. זה לא משהו גברי בהכרח. אני מניח שזה צורך של החברה המודרנית לחזור לעבודת הכפיים של פעם".

רוצים שינוי? איפה לומדים נגרות

במסגרת ההכשרות המקצועיות הניתנות לדורשי עבודה או מבקשי הסבה, מציע משרד הכלכלה קורס תובעני וארוך (5 ימים בשבוע, במהלך 6-8 חודשים). מובטלים זכאים למימון, על פי הקריטריונים.

הנגר חי פלח ("הסטודיו לאומנויות העץ") מציע קורסים " משני חיים". המפגשים הם בני 3 שעות ומתקיימים בנגרייה בבית ינאי, אחת לשבוע במשך 3 חודשים. לדבריו, הוא תרם לשינוי בחייהם של כ-3,000 חובבי עץ, בהם טייסים ואנשי היי-טק. עלות הקורס כ-4,000 שקל (ניתן לקבל הנחוות מאגודות מקצועיות).

עוד פרטים בפורום nagaroot.com.

צרו איתנו קשר *5988