למצוא את הנירוונה: הקהילה הבודהיסטית בישראל פורחת

מישהו שאל, "מורי, האם תוכל בבקשה ללמדני את המצב של שלוות אמת?"
תשובתו של ג'ושו: "אם אלמד אותך, זו לא תהיה שלווה יותר".
(ספר הזן של ג'ושו, תרגום: יואל הופמן, הוצאת בבל, עמ' 351)

בסביבות השעה שתיים בלילה הכתה בי האירוניה: הקטנה מתעוררת לסירוגין בבכי בגלל וירוס, הזרת של הבנזוג נפוחה בצבע שזיף אחרי היתקלות לא צפויה עם הספה, ואני שברתי את השן (שקית בוטנים במחיר של 5 שקלים תעלה 3,000 שקלים של טיפולי שיניים); אבל דדליין זה דדליין, ואני מוצאת את עצמי עם כל הלחץ והדאגה, כותבת על ישראלים שמצאו שקט נפשי באורח חיים בודהיסטי. מאוחר יותר ינחם אותי חבר ויצטט את שייקספיר: "עוד לא נולד הפילוסוף שהצליח לסבול כאב שיניים". נראה אותם עכשיו, אני מסננת מול המחשב שנראה בעצמו כבר עייף, נראה אותם מוצאים שקט נפשי בסיטואציה כזו.

מפתה מאוד להסתכל על ניו אייג' בעין צינית. משום מה, אנשים שפשוט טוב להם בחיים נתפסים היום כחשודים בשרלטנות, כאילו פיתחה הנפש המערבית נוגדנים לחשיבה חיובית. אבל כשפוגשים את האנשים האלה רואים שהם באמת מאושרים, והתאוצה שצוברת הקהילה בארץ - אם אפשר להגדיר אותה כך - מרשימה וראויה לבחינה.

בישראל 2013 פועלות לא פחות מעשר עמותות בודהיזם מרכזיות, ועוד מספר מכובד של פעילויות לוויין: עמותת ידידי טיבט בישראל, עמותת ידידי הדהרמה, עמותת תובנה, עמותת ניומן, דרך היהלום, בית בהאוונא, קבוצת קלאסיקה בודהיסטית בישראל (כולל מרכז לתרגול בערבה), קהילה שמתרגלת מדיטציית תשומת לב ברוח הבודהיזם, בית ספר ללימוד פסיכולוגיה בודהיסטית (פסיכו-דהרמה), בית הספר ללימוד זן בודהיזם ורבים אחרים. במובן מסוים, ולא מאוד רשמי, הבודהיזם נחשבת לדת בעלת קצב הגידול המהיר ביותר בעולם כיום, עם למעלה מחצי מיליארד מאמינים.

"זאת קפיצה כמעט קוואנטית", אומרת לילה קמחי מעמותת תובנה. "רק בחגים השתתפו מאות ישראלים בריטריטים שקיימנו (ריטריט, מלשון נסיגה, ובהשאלה נופש, הוא אירוע מדיטציה המוני בן כמה ימים - צ' ק'). בקורס האחרון שאני העברתי היו עשרות, ויש כל הזמן רשימות המתנה".

"להערכתי פועלות כמאה קבוצות קבועות בארץ", משתף אבי פאר, שייסד את אתר בודהיזם ישראל עם עמיתו אילן לוטנברג. "יש כמה עשרות מורים מקומיים, ובסך-הכול מדובר ברבבות ישראלים שלומדים בודהיזם בדרך זו או אחרת".

"זה במודה עכשיו", מפשט תומר פריסקו, חוקר דתות ומומחה לרוחניות בעידן החדש. "אפשר אפילו לומר שהמערב ייסד מעין בודהיזם חילוני".

- הבודהיסטים בארץ לא ישמחו לשמוע את זה.

"למה?".

- הם טוענים בתוקף שעליית קרנו של הבודהיזם לא קשורה לצמיחת הניו-אייג' במערב. הם קוראים לזה 'אולד אייג''.

"נו, ודאי שזה חלק מהניו אייג'. אין הבדל בין זה לבין, נניח, הקבלה, או פרקטיקות רוחניות אחרות, ולא משנה מהו ההבדל ברמות העומק והתחכום. דפוס התופעות של הניו אייג' הוא לקחת אלמנט מסוים של דת מסורתית, להוציא מהקשרו ולשווק כטכניקה אוניברסלית שמתאימה לכולם".

- אבל אם בישראלים, שהם מאוד "על הקרקע", נפלה השלהבת, אולי בכל זאת יש פה משהו.

"תראי, האופי הפרקטי-פרגמטי של האדם המערבי הוא תועלתני ומחפש משהו שיקל את הסבל ויסדר לו את החיים הנפשיים. מעבר לזה הבסיס של המשיכה של הבודהיזם הוא בכך שהוא מציג את עצמו, ובמידה רבה של צדק, כדרך אמפירית-ניסויית. אתה מנסה אותה, ואו שזה מצליח ואתה ממשיך בה או שלא ואז תעזוב אותה. בבודהיזם אתה לא נדרש להאמין בשום דבר, אלא לתרגל ולבצע משהו מאוד ניטרלי. יש איזו הילה של מדעיות שאנחנו מאוד אוהבים. אותי אישית זה מה שמשך בבודהיזם".

מישהו שאל, "מהי מהותו האמיתית של הבודהא?"
ג'ושו אמר, "מה עוד אתה שונא?" (שם, 17)

אחד הטקסטים המפורסמים ביותר של הסופר המנוח דיוויד פוסטר וואלס הוא בכלל נאום שנשא פעם בטקס בוגרי אוניברסיטה. "שני דגים קטנים שוחים להם במים", סיפר בפתח דבריו. "דג גדול עובר מולם ואומר, 'אהלן חבר'ה, איך המים היום?', השניים מחייכים בחזרה, ולאחר שהדג הגדול מתרחק אומר הדג הקטן לחברו, 'רגע, מה זה בכלל מים?'".

המסר נוגע לאופן שבו אנחנו בוחרים לחשוב. אנחנו יכולים להסתכל על הג'יפ שחתך אותנו בכביש ולחשוב על הכוחניות הדורסנית של בעליו, אומר וואלס, אבל אולי זה אדם שעבר תאונה ושהפסיכולוג שלו המליץ לו לנסוע בכלי רכב גדול שבו ירגיש בטוח; או שאולי הוא מחיש את בנו לבית החולים; אולי אנחנו הם אלה שעומדים בדרכו, ולא ההפך.

וואלס בוודאי לא היה רוצה להיתפס להגדרות, אבל הגישה הזו מהווה מרכיב חשוב בתפיסה הבודהיסטית. בשפה הפשוטה קוראים לזה "חמלה", אבל חמלה יכולה להיות מונח קצת מטעה, משום שנהוג לחשוב שהיא משהו שהחזק מעניק לחלש. הגישה הבודהיסטית (שבאה לידי ביטוי בספרו של הדלאי לאמה, "התמרת התודעה: הנחיות ליצירת חמלה", שראה אור גם בעברית) גורסת שברגע שאתה משתחרר מהאגו, אתה מבין שאושרו של האחר תורם לך באותה מידה, אם לא יותר, משהוא תורם לו. ברגע שאתה רואה את האחר, מנסה להבין אותו, מרכיב התסכולים בחיים שלך מצטמצם.

"קל לעשות את העבודה על הכרית כשיושבים במדיטציה, אבל זה נמדד בסופו של דבר בתור לבנק, בריב אוהבים", מסכימה רננה פרייברג, פסיכולוגית שמתרגלת בודהיזם זה חמש שנים. "הבודהיזם מאפשר לי לשאת יותר בקלות את התסכולים בלי שהכול יהיה נורא מטלטל, מבלבל ומכעיס".

טלי בר, מטפלת ברפואה סינית ומתרגלת בודהיזם כ-13 שנים, מסבירה את התהליך: "ככל שעובר הזמן בתרגול הבודהיסטי אנחנו רואים את הטעויות שאנחנו עושים בתפיסת המציאות, את הנוירוזות, איך אנחנו עושים את החיים יותר מסובכים או כואבים ממה שהם אמורים להיות. מתפתחת הערכה, נסחפים ונכנעים מבפנים, נותנים לבודהיזם להיכנס יותר עמוק. אז מגיע שלב שבו אדם אומר לעצמו, 'אני בודהיסט'. זה לא שלובשים מעיל חדש של בודהיסטים, זה משהו שמחלחל".

- כמו שאומרים, "הכול בראש".

"תראי, אנחנו לא מנסים לתפוס את האושר. הרי סביר שהאוטו יתקלקל מדי פעם, שתהיה בעיה בבית, שעם בן הזוג לא הכול ילך חלק. אבל התודעה זה העניין פה. אחרי מדיטציה טובה מגיעה תקופה שבה מרגישים יותר שמחים ושלווים, מצליחים להתמודד עם בעיות בצורה יותר טובה".

- בודהיסט יכול להתנהל בתרבות הצריכה?

מיכל סחף, דוקטורנטית לפיזיקה ומתרגלת בודהיסטית: "זה לא שאי-אפשר ליהנות מדברים חומריים. פשוט נוצרת הבנה שהיום אקנה נעליים חדשות ואולי מאוד אתלהב מהן, אבל בעוד שנתיים הן יהיו בלויות. אם אגלה בבית שהנעליים המלהיבות שקניתי פגומות, אז קצת פחות אכעס, פשוט מפני שזו דרכו של עולם, לראות את הדברים כמו שהם, להקטין את התגובות הקיצוניות".

מישהו שאל, "זה שאך הגיע, מי הוא?"
ג'ושו אמר, "בודהא".(שם, 320)

הבודהיסטים רואים את בודהא בכל מקום, בכל אדם. הם צועדים ברחוב, עומדים בתור לבנק, מבלים עם הילדים בג'ימבורי, מגיעים לאירועים משפחתיים ונוהגים על הכבישים, ומתרגלים בכל שלב ושלב את הגישה הזו. המסר כאן הוא חשוב: בודהיסט לא נראה אחרת. הוא חי בחברה, מתפקד ונראה כאחד האדם.

לישראל הגיעה הבודהיזם באיחור אופנתי. השיטה אמנם הגיעה למערב על כנפי "תרבות הנגד" של שנות ה-60, אך בארץ היא החלה לתפוס צורה רק בתחילת המילניום, כשמי שמוביל את כל התהליך הם ברובם יוצאי ברית המועצות לשעבר.

הדלאי לאמה אף נתן בהם שם: ג'ובואים (מלשון Jewbu) - יהודים בודהיסטים. וכבר אז הם התפלגו לזרמים שונים. "שני יהודים, שלוש דעות", צוחקת סחף, "או, יותר מדויק להגיד, שלושה בתי כנסת". אני מבקשת הסבר, והיא מפרטת: ישנם שלושה זרמים עיקריים בבודהיזם - טהרוואדה, מהיאנה ווג'ריאנה, שמחולקים גם גיאוגרפית לפי מדינות. באותו אופן, זרמים ועמותות רבות פועלים בנפרד גם ברחבי הארץ, חלקם אפילו לא מודעים זה לזה. היום, כמעט מדי יום וברחבי הארץ, אפשר למצוא פעילות בודהיסטית כלשהי, מתרגול מדיטציה דרך לימודי הפילוסופיה ועד אירועי 'ריטריט'.

יהודי ובודהיסטי, אני שואלת את סחף, זה לא קצת מתנגש? היא מבינה את הקושי: "הזמנתי חברה מסורתית שלי לתרגל איתי על הדשא, היא הייתה מוכנה לעשות את זה, אבל כשהזמנתי אותה לריטריט היא שאלה אם יהיה פסל של בודהא ואמרה שזה מפריע לה. לקתולים זה אפילו יותר קשה".

"אני דווקא פגשתי לא מעט מתרגלים דתיים בריטריטים", מצטרפת לשיחה ורד בר, מטפלת באמנות שמתגוררת בעוספיא. "לא הייתה להם שום בעיה".

"אנחנו לא אורתודוקסים", מבהירה פרייברג. "יש היבט רוחני ופרקטיקה, יש היבט פולחני ויש היבט תרבותי. אני קודם כול חוגגת את ראש השנה היהודי, אבל מסתכלת ברצינות, ברמה רוחנית, במועדים החשובים מבחינה בודהיסטית".

- תומר פרסיקו, האם באמת אפשר לנקות את הבודהיזם מהמסורת?

"כל הרעיון של קורס מדיטציה בודהיסטית הוא רעיון מודרני שנולד במאה ה-20. בעבר לא היה דבר כזה שאדם שאיננו נזיר בודהיסטי יכול להיכנס למנזר או למקום אחר ולעשות קורס, ואז לחזור לחייו הפרטיים כאיש עסקים. ואכן, אחת התופעות שאפשר למצוא בעשרים השנים האחרונות באותו בודהיזם מערבי היא שהוא הופך לשיטה טיפולית או פסיכולוגית שמשתמשים בה אנשי חינוך, פסיכולוגים, ואפילו אנשי עסקים שרוצים לשפר את איכות החיים או את התפוקה של עובדיהם, ועוד".

"רוב האנשים שבאים אליי מגיעים ממצב של מצוקה כזו או אחרת", מספר אבי פאר מבודהיזם ישראל, הפועל, יש לציין, בהתנדבות. "זו יכולה להיות מערכת יחסים שלא עובדת או שהבוס לא מדבר יפה, מצוקה עם ההורים, הדימוי העצמי, מה לא. הדרך הבודהיסטית מציעה הסתכלות שונה על המציאות. בודהא היה פסיכולוג מדהים, וסדר היום שלו היה כזה שגם מי שאינם נזירים היו מגיעים אליו ושואלים שאלות הקשורות לנושאים ארציים".

- נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.

"זה לא מדויק. הבודהא אמר שהדהרמה היא כמו נחש - אם אתה לא מחזיק בראש אלא בזנב, הוא יכיש אותך".

- והנמשל?

"כשיש הבנה לא נכונה בדרך הבודהיסטית - זה יכול לגרום נזק".

האמירה האחרונה הזו של פאר מוקדשת למי שעשוי לחשוב, וזה לא בלתי-מובן לחלוטין, שכל מה שצריך כדי להפוך לבודהיסט הוא פשוט להגיד "אני בודהיסט". נכון, אין פה חוקים נוקשים וברורים, אבל זה לא אומר שלא נדרשת משמעת עצמית. אדרבא, כשהחוקים לא מאוד מוגדרים, קל יותר לסטות מאורח החיים הזה ולאבד אותו.

למעשה, זה הדבר הכי רחוק שיש מרוחניות, במובן הכי מדויק של המילה. כאן הכול עליך. אין שום דבר שהוא מעבר לך שמסביר לך איך לחיות ומה לעשות. גם נטילת חומרים "מערפלי תודעה" - במילים אחרות: סמים - היא משהו שבודהיסט לא אמור לעשות. שום דבר שיעזור לך להתחמק מהתמודדות עם עצמך. אז מה כן צריך לעשות? בעיקר מדיטציה. בבוקר, בערב, מתי שאפשר. וגם ללמוד כמה שיותר: שיעורים, קריאה, הרהור, ריטריטים, השתלמויות אצל מורים מפורסמים שמגיעים לארץ או נסיעה אליהם. מי שחושב לשבת ולהמהם חמש דקות ביום, שלא יעצור את נשימתו בדרך להארה.

מישהו שאל, "מהו 'הדבר עצמו' (ההארה)?"
ג'ושו אמר, "כאשר המחשבה הראשונה עדיין לא עלתה". (שם, 154)

בערב חג שמחת תורה היה האוויר בכפר הדרוזי עוספיא קריר וצלול. הנוף שנפרס מיחידת הדיור של משפחת כיוף, שהפכה בשנים האחרונות לבית הדאהרמה ללימוד ולתרגול התורה הבודהיסטית, שואב את המבקרים לעצור לכמה דקות בגינה כדי להתבונן. בתוך המבנה ישנו סלון ישיבה, חדר למורים האורחים, חדר לילדי המתרגלים וחלל למדיטציה וללימוד. נעים כאן, ויש קפה טוב.

איליה אספיר, עובד היי-טק ומתרגל בודהיזם 13 שנים, מספר שהוא ועוד גרעין של תלמידים בודהיסטים שוכרים את המקום יחד, שווה בשווה. המחיר: כ-2,000 שקלים בחודש. "התמקמנו בעוספיא כי לא היינו מוצאים בית כזה במחיר כזה עם נוף כזה במקום אחר", הוא מסביר. הם נפגשים כאן בכל שבועיים בימי שבת עם מתרגלים שמגיעים מרחבי הארץ. מפעם לפעם מגיע מורה מטיבט. פרייברג, סחף ובר הן חלק מהקבוצה.

"כשאני מספרת על הקבוצה הזאת לחברים ולמשפחה אני תמיד אומרת שיש פה אנשים שהם מאוד גראונדד", פרייברג מיד מרגישה צורך להבהיר. "הדהרמה (הדרך הבודהיסטית) היא חלק מרכזי מהחיים שלנו, אבל אנחנו מחוברים גם למדינה, לחברה".

מהחלון נשקף נוף שהוא לא בדיוק חיי היומיום, אבל גם לא רחוק מהם: הכרמל המיושב, לא מאיים כמו הצוקים בגולן או מרהיב כמו מרחבי המדבר המבלבלים. לא מחייב, אבל עדיין מותיר רושם רב.

בזמן המדיטציה, העיניים של כולם מרוכזות בנקודה בחלל, המשקיפה אל החלון הזה. אספיר קד לכיוון פסל הבודהא שניצב בפינת החדר והבנות תופסות מקום על כרית, ממליצות על כרית כזאת או אחרת, הן מכירות את כולן היטב. מתחילים בתפילה ומסיימים בתפילה.
השקט על פניהם מהפנט. אני שואלת את עצמי אם הם חווים משהו שאפילו רק מתקרב לאותה נירוונה מיוחלת, לאותו רגע טהור של הוויה טוטאלית, של להיות כאן ועכשיו, נקיים אפילו ממחשבות, כשרעלי החמדנות, השנאה והבורות מתפוגגים.

בסרט הפילוסופי למדי "אני (לב) האקביז" ישנה סצנה שבה שני חברים המחפשים שקט נפשי מכים זה את זה בפרצוף עם בלון ענק, כדי לחוות את הרגע הזה של חוסר תודעה, חוסר אגו, את כמה שברירי השנייה הבודדים שבהם, כמו שאומר הלהיט ההוא של "שוטי הנבואה", "אין אני". באיזשהו מקום, המשפט המפורסם של רנה דקארט, "אני חושב, משמע אני קיים" נראה עכשיו מסויט משהו, כי כל עוד אני קיים, בעצם, אני לא יכול להפסיק לחשוב. אם הם, המתרגלות והמתרגלים כאן בחדר, מגיעים אפילו לפרומיל מזה, הם ראויים לקנאה.

מישהו שאל, "'המשפט האחד' - מהו?"
ג'ושו אמר, "אם תדבק במשפט אחד, סופך שתגיע לכדי סניליות". (שם, 22)

בחוות האיסיים מצאו דרך לשלב את הבודהיזם עם שמחת תורה. במקום, חווה אקולוגית הממוקמת במושב אבן ספיר שבהרי ירושלים, עסקו המשתתפים בריטריט של עמותת דרך היהלום, ועשו זאת דווקא בהשתטחויות, כדי לחגוג את התורה.

מדובר באחת מארבע טכניקות למדיטציה, הכוללת חזרות רפטטיביות שבמהלכן עומדים ונשכבים על המזרן בזמן המדיטציה. חלק מהמתרגלים היו עסוקים בהמהום, אחרים עצמו עיניים בשקט, והייתה גם אישה בהיריון, זהובת שיער, שעסקה בקערה עם אורז כמדיטציה במשך שעה, ומולה ילדה קטנה משחקת.

איש לא לבש לבן, והאווירה לא הייתה קפדנית או שקטה מדי. המדיטציות הועברו על-ידי המורה הגרמנייה גבי וולנקו, תלמידתו של לאמה אולה נידהל הדני, שייסד את דרך היהלום.
אנחנו יושבים לקפה ולמיץ טבעי עם שי לביא, מטפל ברפואה סינית, סרגיי כץ, שארגן את האירוע, אניה קירזנר, אמנית קרמיקה, ועם יאיר דור-זיידרמן, חוקר מוח בבר אילן.

- למה צריך להשתטח? למה צריך בכלל לעשות מדיטציה?

כץ: "התודעה שלנו עובדת כמו קופיף שמקפץ מעץ לעץ. אנחנו מנסים להפוך את הזרם של התודעה משצף של נהר לאגם. רק אז יכולים לתת לכל מה שנמצא בתוך התודעה לזהור החוצה. זה כמו קפה: הבוץ - מחשבות טורדניות, דאגות, האגו - שוקע, ורק אז האיכויות זוהרות".

- אין סממנים של דת בבודהיזם?

סרגיי: "בעיניי זה לא דת, זה ארגז כלים גדול של עבודה עם התודעה על בסיס ניסיון. זה לא עניין של אמונה אלא אמון, זה משהו שונה לגמרי. אנחנו יהודים ובודהיסטים".

שי: "שום דבר לא נעשה כי צריך לעשות או כי הבודהא אמר. אין חוקים ואין מצוות, יש עצות. אין לנו המושג אלוהים, ואנחנו אחראים לעצמנו".

בחודש ינואר הקרוב יגיע לישראל לאמה אולה נידהל, המייסד. הוא מקפיד להגיע לכאן מדי שנה, כבר 13 שנים. זה ארבעים שנה שהוא מסתובב בעולם עם פמליה. בביקורו הקרוב הוא צפוי למסע בין ערים שונות בישראל. את מסעותיו מסביב לעולם מממנת קרן ייעודית, כשכלל אצבע בבודהיזם הוא שהלימודים נעשים בהתנדבות תוך הישענות על ה"דאנא", נדיבות הלב - תרומה כראות עיניך. מעבר לכיסוי ההוצאות, מסבירים לנו, המורים לא מתפרנסים מהלימוד. אני שואלת את עצמי מה מושך בו, במערבי לבן השיער המחייך מהתמונה, שהצליח לייסד זרם בודהיסטי בעולם המערבי.

"העוגן הכי חזק בבודהיזם הוא המורה", מסביר דור זיידרמן, "דרכו אתה רואה דוגמה חיה לכך שאפשר לממש איכויות של בודהא בעולם הזה. לפעמים מרגישים קשר ללאמה אולה כמו אל חבר ישן שלא ראית הרבה זמן".

- מפרידים את החומר מהלימוד, אבל איך משתלב החומר בחיים?

לביא: "החומר הוא ביטוי של המרחב, כמו הגוף האנושי - אם תאכל תתפתח. אפשר להשתמש בכל דבר וליהנות מכל דבר, העניין הוא לא להיקשר. מצד אחד אתה לא חייב סמארטפון; אבל מצד שני - למה לא בעצם? הוא יכול לעבוד בשבילך".

- אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מכור לסמארטפון שלך?

"אני לא מכור לסמארטפון. אבל גם אם כן, זה לא משנה. בנושא של התמכרויות אני יכול להעיד שהמדיטציה עוזרת לי לא לעשן".

עבור דור זיידרמן, 38, בודהא היה רחוק מאוד ולא רלבנטי כלל בבית הדתי שבו גדל. הוא עזב את הדת לפני מספר שנים, כיום נשוי ואב לשניים. הוא ואשתו מתרגלים שניהם בודהיזם. בריטריט הנוכחי עשו בייביסיטר לסירוגין. אתמול היא חזרה הביתה לילדים והוא הגיע לכאן. הדוקטורט שלו עוסק בחוויית העצמי במוח, בהשפעות המדיטציה עליו.

- שני ילדים ודוקטורט. איפה אתה מוצא זמן לתרגל בודהיזם באופן קבוע?

"אני מודט חצי שעה מדי יום, כמה שאפשר. אנחנו חיים בעולם של משפחות עובדות וצריך למצוא את האיזון, לכן מקרה הבוחן שלנו הוא חיי היומיום. אם מתפקדים יותר טוב, ואם יש יותר שמחה".

- יש גם פידבק מהמשפחה על התורה שאימצת?

"הכול נכנס אצלנו לפרופורציות", הוא מחייך. "אחותי היא יהודייה רוחנית עמוקה, ואנחנו משוחחים על זה הרבה. באיזשהו שלב הבנתי שבשבילה זה טוב והיא מצאה את מקומה. הלוואי שכל אחד היה מוצא את המקום להתפתח בו, לא משנה איפה זה יהיה".