סבלנות נדל"נית

השטח מוכיח: מדיניות ממשלתית משפיעה, אבל צריך לתת לה זמן

בשכונת איבקור בצפת נסגר ביום ראשון בהצלחה מכרז של רשות מקרקעי ישראל למכירת שני מגרשים עליהם יקומו 107 דירות; בעפולה נסגר החודש בהצלחה מכרז להקמת 564 דירות; מוקדם יותר נבחרו ארבעה זוכים (מתוך 23 הצעות) במגרשים להקמת 40 דירות בדימונה; ומחר אחה"צ, בשכונת נווה שאנן בחיפה, ייהרסו בנייני רכבת במסגרת הנחת אבן פינה לפרויקט פינוי בינוי היסטורי. 372 דירות חדשות יחליפו בשנים הקרובות 126 דירות מתפוררות וקטנות.

אמנם עוד חזון למועד, אבל תוסיפו לכך גם כמה תוכניות עתידיות שלפני כמה חודשים ושנים אפילו לא היו מעזות להופיע בפנטזיות לילדים. כך, בקרית שמונה השיקו השרים אורי אריאל וסילבן שלום שכונה של 917 יח"ד (חלק משכונת יובלים שאמורה לכלול 4,000 יח"ד); בקרית גת או-טו-טו ייצאו מכרזים ראשונים ל-7,000 דירות; ובטבורה של ב"ש משווקת העירייה את מגרש וסרמיל ההיסטורי לטובת הקמת 18 מגדלים של 18-23 קומות.

בזהירות צריך להודות שמדיניות הממשלה עובדת, גם אם מדובר בנושא מורכב כ"כ ומרובה סמכויותכמו תחום הדיור. זה קורה אמנם באיחור של חמש שנים ועם ממשלה חדשה שכבר אימצה מדיניות הפוכה - אבל ממתי בנדל"ן דברים קורים מהר יותר?

להעלות את קרנה של הפריפריה

כמה כתבו והשמיצו את החלטת ממשלת אולמרט מאוגוסט 2008, להפסיק לתכנן מגורים ותעסוקה במרכז. ישיבת הממשלה ההיא כללה סדרה של החלטות שנועדו להעלות את קרנה של הפריפריה: הקמת ועדת היגוי להעתקת מחנות צה"ל לנגב, תקצוב הקמת מוסדות ציבור בנגב, עידוד תעסוקה בפריפריה ועוד. ההחלטה הדרמטית מכולן הייתה החלטה 3973 שקבעה כי "משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, ובכללם מינהל מקרקעי ישראל, משרד השיכון, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ומשרד הפנים, לא ייזמו תכניות חדשות... לייעוד מגורים ולייעודי תעסוקה במחוז המרכז, בשנים 2009 עד 2012".

בקיץ 2010 ביטלה כידוע ממשלת נתניהו את אותה החלטה 3973. זאת, לנוכח זעקת הציבור אל מול נסיקת מחירי הדיור (לפי הלמ"ס, שיא עליית המחירים נרשם בין מארס 2009 למארס 2010 - 21% בתוך שנה). מאז, ההחלטות שהתקבלו בממשלה, זו הקודמת וזו הנוכחית, כיוונו את עיקר המאמץ התכנוני לאזור המרכז בניסיון לעצור את התנפחות בועת הנדל"ן. בין לבין, הכניסו חברי הממשלה, כל אחד בתורו, לממשלת אולמרט על אותה החלטה אומללה.

אבל קשה לומר שממשלת אולמרט נתפסה בהפתעה. כבר במאי 2007, שנה וחצי לפני ההחלטה על הפסקת התכנון במרכז, במסגרת ישיבת המועצה הארצית לתכנון ובנייה אמר יו"ר המועצה ומנכ"ל משרד הפנים, רם בלינקוב, כי "כל מיני מחשבות שעלו במוחי בשנה האחרונה של אמצעים אדמיניסטרטיביים אנטי-כלכליים שפעם היו נשמעות לי באמת הזויות, מתחילות לעלות במוחי. כמו האפשרות פשוט באופן אדמיניסטרטיבי להתחיל לעכב תוכניות במרכז ולהקשות את החיים במרכז... מבחינה מוסרית, אם הייתי יכול להגיד שבאזור המרכז כל דונם שמפשירים לבנייה זה פשע, כך הייתי מנחה את מתכנני המחוזות".

ממשלת אולמרט החליטה ב-2008 "להקשות על החיים במרכז", מתוך כוונה שיוקר הדיור יוציא אנשים לפריפריה. בסתיו 2013, לפחות על פי האופטימיות של יזמי הנדל"ן, זה אכן קורה. אפילו נתניהו עצמו הגיע לפני כחודש לב"ש כדי לשבח את התמורות העוברות על בירת הנגב - תעסוקתית, מסחרית וחברתית.

לא כתבנו את הדברים הללו כדי להצדיק את ההחלטה ההיא מאוגוסט 2008, או דווקא את זו מיולי 2010 שביטלה אותה. לא כאן המקום לדון האם נכון לרכז מאמץ בפריפריה ו/או במרכז.

אבל, על רקע הצלחת המכרזים האחרונים בפריפריה (אם כי לא הכל ורוד: מכרז ל-150 יח"ד בגבעת האקליפטוס בטבריה נכשל בימים האחרונים), חשוב להפנים סוף סוף שמדיניות ממשלתית אכן מחוללת שינוי בשטח. זו יכולה להיות מדיניות על תכנון בפריפריה, מדיניות על תכנון מגורים דווקא במרכז, מדיניות על דיור המוני להשכרה, מדיניות על סבסוד לזוגות צעירים ברכישת דירה חדשה וכן הלאה.

האתגר הגדול הוא לא אימוץ מדיניות, אלא היכולת גם להתאזר בסבלנות נדל"נית עד להגשמתה. כאשר בחמש שנים מתחלפות שלוש ממשלות, כשלכל אחת כמובן אג'נדה משלה, קשה להיות אופטימיים במיוחד. כי עם כל הכבוד לצוות 90 הימים, לקבינט הדיור, לחברה הממשלתית החדשה וכו' - מישהו מאמין שהם יקבלו קרדיט של 5 שנים עד להגשמת ייעודם?