הנקראות ביותר

נשים בפוקוס: הצצה לפסטיבל סרטי הנשים הבינלאומי ברחובות

הנוכחות הנשית בקולנוע מקבלת במה בפסטיבל סרטי הנשים הבינלאומי ברחובות, החוגג עשור ■ סרטים אישיים, שאלות חברתיות ודרמות נוקבות, יעלו לצד דיונים על מצבה הכלכלי של תעשיית הקולנוע ומעמדן של היוצרות בתוכה

לא פשוטה היא הצפייה בסרט "לאהוב מרחוק", סרטה התיעודי האישי של הבימאית מרינה גורביץ', 26, בוגרת החוג לקולנוע במכללת סמינר הקיבוצים. זהו סרט הגמר שלה, ובו מתועדים יחסיה המורכבים עם הוריה הפרודים, בתקופה של מתחים, מריבות בטונים גבוהים ומילים קשות. גורביץ' לא ניסתה לייפות דבר. להיפך. היא תיעדה את היעדר החום, הריחוק והבדידות.

עד לשלב שבו הסרט היה כבר מוכן, לא ידעו הוריה של גורביץ' כי צילומי הווידיאו שצילמה במצלמה ביתית יהפכו לסרט. אמנם לא כל הסרט, אך הם מהווים חלק נכבד ממנו. גם כאשר הוקרן הסרט בערב הסיום וההקרנות של סרטי הבוגרים של החוג לקולנוע הוריה לא ידעו על קיומו.

השבוע משתתף "לאהוב מרחוק" בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים, שייפתח מחר (ב'), המתקיים זו השנה העשירית בעיר רחובות. זהו אחד מ-90 סרטים שיוקרנו בפסטיבל ומתוכם 55 סרטים של יוצרות ישראליות. לגורביץ' לא נותר אלא לספר להורים.

גורביץ': "אבא שלי היה מזועזע, לדעתי. ככה אני רואה את הדברים. הוא לא ראה את הניסיון שלי להגיד משהו אמיתי, בכנות, להעלות על הפרק סיפור של משפחה שמתפרקת וניסיון לאחד אותה. ניסיתי להסביר לו שהוא לא ה'מיין אישיו' בסרט. היחסים עם האנשים האלה, זה העניין. הוא ואני נכנסנו לוויכוח מאוד גדול על מהי האמת, האם היא לעולם סובייקטיבית".

- הוא ביקש שלא תקריני את הסרט?

"אבא שלי פסנתרן, אמא שלי רקדנית בלט. הם מן הסתם ידעו שעלולות להיות לזה השלכות, שגם הבת אמנית. הם מכירים בצורך בביטוי אישי".

- הזמנת את אמך להקרנה?

"היא הוזמנה ובחרה להתעלם. היא בסוג של הדחקה כרגע. יש משהו שקשור במנטליות הסובייטית, שאת החרא של המשפחה לא מוציאים החוצה. שכלפי חוץ הכול צריך להיראות טוב. הייתה פה בחירה שלי, להסתכל על דברים מהצד. שהדבר הזה שקורה שם לא שלילי".

- התחושה העוברת בצפייה בסרט היא של נוקשות מצד ההורים.

"יש ניכור. זה אופייני לתרבות הרוסית, מאופקות רגשית, וזה חבל. כי בפנים מתרחשות תהפוכות נפש לא קטנות. הייתה תקופה מאוד טעונה, וזו הייתה הדרך שלי להתמודד עם זה".

- המצלמה הייתה עבורך סוג של שריון?

"ממש ככה. התחלתי לצלם פשוט מתוך מצוקה. בשלב מסויים הבימאית ג'ולי שלז שהנחתה אותי, ניסתה לכוון אותי לפורמט של הסדרה 'מחוברים' שהיא שותפה לעשייה שלה. ואז גם עלו שאלות, שעולות אצל כל מי שעושה סרט תיעודי אישי, גם כי יש בזה משהו נרקיסיסטי ברמה מסוימת. השאלה הכי מפחידה היא 'למה לעשות סרט על עצמי?' מי אני בכלל, את מי זה מעניין?".

מפעל חיים וצנזורה

טקס הפתיחה של הפסטיבל ייערך מחר בערב במכון ויצמן, ובו תעניק מייסדת הפסטיבל, ענת שפרלינג, פרס מפעל חיים לבמאית מיכל בת אדם, שכתבה וביימה 12 סרטים באורך מלא. את הפסטיבל יפתח סרטה הראשון של בת אדם, "רגעים", שצונזר בשנת 1979 בשל "תכנים מיניים בעייתיים". הסרט יוקרן כעת לראשונה בגרסתו המלאה.

אירועי הפסטיבל ייערכו במתחם קולנוע חן ברחובות ויכללו הקרנות סרטים, דיונים, כיתות אמן בהשתתפות במאיות מהארץ ומחו"ל, אירועי רחוב, הקרנות מיוחדות ותערוכת הצילומים: "הנשים הראשונות בקולנוע הישראלי", שתוצג בבית האמנים בעיר.

סרט הנעילה, הוא הסרט הראשון שבויים על ידי אישה בישראל: "לפני מחר", של הבמאית אלידע גרא, משנת 1969. בערב הנעילה יוענקו הפרסים לזוכות בתחרות הישראלית והבינלאומית.

לרגל חגיגות העשור לפסטיבל, כוללת התוכנית הפעם סרטים בולטים שהוקרנו בו לאורך השנים. להלן כמה מן המומלצים שבהם:

"דרך אדומה"

בימאית: אנדראה ארנולד (דנמרק, 2006)

סרט הביכורים של ארנולד, שאיכויותיו הרבות זיכו אותה בהכרה בינלאומית כאחת היוצרות החשובות של זמננו. במרכזו סיפורה של אישה בודדה ומופנמת בשם ג'קי, אשר עובדת בעבודה מונוטונית - כמפעילת מצלמת טלוויזיה במעגל סגור עבור חברת אבטחה עירונית, מה שנהוג לכנות כיום "האח הגדול". מתוקף תפקידה, היא סורקת אזורים שונים בעיר, עוקבת אחר ההתרחשויות, ומדווחת בעת הצורך. משהו אפל מעברה צץ יום אחד, כאשר בעת סריקת האזור הקשה המכונה "דרך אדומה", היא מזהה מישהו מוכר. מישהו שהותיר בה צלקת נפשית עמוקה, ובמידה רבה שינה את חייה וערער את תפיסותיה בנושאי מיניות וקירבה. היא מתחילה לעקוב אחריו באדיקות. הסוף מפתיע ומטריד, והוא לא מרפה גם לאחר הצפייה. אל תפספסו את הסרט הזה.

"חיילת קטנה"

בימאית: אנט ק' אולסן (דנמרק, 2008)

עוד דרמה קשה ומטלטלת מתוצרת דנמרק. מסופר בו על לוטה, חיילת קרבית שעוזבת את הצבא לאחר אירועים טראומתיים שגרמו לה לחזיונות בלהה ולהתבודדות. אחרי כמה חודשים מתקשר אביה, סרסור במקצועו, ומציע לה עבודה (כסייעת, לא כזונה), בעיקר כדי לנסות ולהתקרב אליה. במקרה, הנהג שמסיע את הזונות אל הלקוחות נפצע ולוטה מציעה את כישוריה כנהגת. כישורי הלחימה שלה הופכים אותה לנכס, אבל כשלוטה נקשרת רגשית אל לילי, אחת הזונות שהיא גם בת זוגו/שפחתו של אביה, הכול מסתבך ומתכער.

"חלב הצער"

בימאית: קלאודיה יוסה (פרו, 2009)

'חלב הצער' הוא כינוי לאמונה שלפיה תחושת פחד תמידית עוברת בחלב האם. אחרי שנים של מאורעות אלימים בפרו בשנות ה-80, שכללו אלימות אכזרית, רצח ואונס של נשים כפריות, הפצעים לא רק שאינם מגלידים - הם עוברים בירושה. פאוסטה, גיבורת הסרט, ירשה הרבה מאוד פחד. היא נראית כמו חיה פצועה, פחד עמוק מניע אותה לצד הצורך לשרוד. היא טומנת באיבר המין שלה תפוח אדמה, כאמצעי הגנה.

"מלח הארץ".

בימוי: רוני בארי (ישראל, 2011)

הבימאית, בוגרת מכללת ספיר, עוקבת בסרטה אחר צעירים ישראלים שנוסעים לעבוד בחו"ל אחרי הצבא, מתפתים למודעות בעיתונים המבטיחות כסף קל וסיפורי הצלחה של כאלה ש"עשו את זה" - אם ממכירת תמונות מדלת לדלת, ואם מממכר מוצרי קוסמטיקה בדוכן בקניון. הכישורים הדרושים: חוצפה ישראלית ואנגלית סבירה, והרבה אמביציה לעשות כסף (מה שנקרא, "תודעת כסף").הסרט המצוין עוסק בתאוות בצע, בגעגועים, ברצון להרוויח וביחסים שנרקמים בין הישראלים. בארי מצליחה לזקק בצורה אינטליגנטית סיפור בעל עומק, ולהציג בכישרון רב את הישראלי הטוב, הרע והמכוער גם יחד.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות