אצל הדודה והדוד

א.

נראה לי שאנסה לקחת פסק זמן קצר מכתיבה על אקטואליה. התעייפתי מזה קצת, אני מודה, בעיקר מהווליום הגבוה ומהאלימות הנלווית לשיח כמו צל. שניים-שלושה עליהומים במשקל נוצה שעברו עליי בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות, שלא לדבר על קריאת טוקבקים, הרגל שחייבים להיגמל ממנו אבל קשה מאוד, השאירו אותי די מרוקן וחסר חשק.

נדמה שאפסה תקווה, אם הייתה אי פעם, לשכנע מישהו במשהו, כי כולם יודעים הכול על הכול (הביקורת הזו מופנית גם כלפיי). אולי זה הזמן לקחת צעד או שניים הצידה. מקווה שילך לי. אחרי הכול, מדובר בסוג של התמכרות והחומר, כמו ההיי המתלווה אליו, תמיד זמין וקורץ: קח אותי, חווה דעה, כנס בזה, הוכח את ההוא וכך הלאה.

אז חשבתי לכתוב מין סדרת טורים על המשפחה שלי. כן, אני יודע מה אתם חושבים: כל הזמן הוא כותב על המשפחה שלו. אבל האמת שזה לא ממש נכון. בעיקר, אם כבר, אני כותב על הילדים שלי. אבל משפחה זה לא רק ילדים, אתם יודעים. יש גם הורים ואחים ואחיינים ובני דודים וסבים וסבתות וגיסות וגיסים ומה לא. ואישה, כמובן, שהרי בסופו של דבר היא היחידה שבאמת בחרת לך בעצמך. כל השאר נכפו עליך, כך או אחרת.

אבל נתחיל עם הדודים והדודות שלי. אזהרה: כנראה שזה הולך להיות קצת דביק.

ב.

תמיד אמרתי (וכשאני אומר "תמיד אמרתי", זה בדרך כלל אומר שמדובר בפעם הראשונה שאני אומר את זה) שהדבר הכי חשוב שהורים יכולים להעניק לילדיהם, מלבד גנים סבירים ותזונה נכונה זה דודים טובים. (גם) מהבחינה הזו, אני אסיר תודה להוריי שהביאוני דווקא למשפחה הספציפית הזאת, ולא למשפחה אחרת. אולי כאן זה המקום לבדיחה, או בעצם משל, שאבא שלי תמיד היה מספר לי כשהיינו הולכים ברחוב ורואים איש מחייך לעצמו בלי סיבה נראית לעין. למה הוא מחייך, שאלתי כל פעם מחדש. הוא שמח שהוא נולד לאימא שלו, היה עונה אבי כל פעם מחדש, ולא לסתם איזו אישה זרה.

התמזל מזלי להיוולד למשפחה די מגובשת. אף פעם לא היה שם כסף גדול, אז לא היה על מה לריב, וברוב המקרים כולם הסתדרו עם כולם, פחות או יותר, וגם אם לא, הרי שמעולם לא נתנו לי להרגיש בכך - וזה לא פחות חשוב.

נפל בחלקי להיוולד כבן בכור להורים שאחת מהם בכורה מתוך ארבעה, והשני בן שני מתוך שישה. נכד ונין ראשון מצד אחד, ושני מהצד השני. זה אומר שיש לי שמונה דודות ודודים (למעשה, המספר כפול כי כולם התחתנו ואת בנות ובני הזוג כולם אני מחשיב כדודות ודודים לכל דבר ועניין, אם כי לאורגינליים יש, בכל זאת, זכות ראשונים); בפועל שבעה, כי אחד מהם נפטר, יאיר, ואני מאוד מתגעגע אליו. וזה גם אומר שכשנולדתי הם היו מאוד צעירים ובעצם היו לי כאחיות וכאחים גדולים.

תיקון קטן: הצעירים יותר היו לי כאחיות וכאחים גדולים, בעוד הבוגרים יותר שימשו לי כמעין הורי משנה או הורים של כבוד. לא תהיה זו הגזמה לומר שאני תוצר שלהם לא פחות משל הוריי. אז אם יש לכם טענות כלפיי, לכו אליהם.

העובדה שצוינה לעיל אומרת גם שהתייחסו אליי, לפחות בשנים הראשונות, כמו לאיזה פלא עולם. ושלא יקל הדבר בעיניכם: תמונות בשחור לבן מעידות שהייתי תינוק די כעור ועדויות שמיעה טוענות שהייתי צרחן לא קטן. למרות כל זאת, הם אהבו אותי, רצו לבלות זמן בחברתי ופינקו אותי לא מעט. לא היה אכפת להם, ואולי אלה זיכרונות שאני ממציא, שאני יושב איתם ועם החברים שלהם - שתמיד נדמו בעיניי כענקים מהמיתולוגיה. תמיד הייתה להם מין סבלנות לא ברורה אליי.

ביטחון עצמי זה, בלי צחוק, אחד הדברים הכי חשובים שאתה יכול לתת לילד ואת זה קיבלתי מהם במנות גדושות. זה די משונה כשחושבים על זה, אבל עד היום, כשאני בן 43 - אוטוטו בגיל העמידה - הם עדיין מצליחים לתת לי את אותה התחושה בדיוק.

ג.

כילד, הם היו כל מה שאפשר היה לחלום עליו, ועוד: הם היו הכי קולים והכי מצחיקים, תמיד היה להם זמן בשבילי, הם לקחו אותי לטיולים לים באוטובוס (לא קל אם מביאים בחשבון שבנוסף לכיעור הייתי גם מהילדים המקיאים האלה), לימדו אותי לרכוב על אופנים, מאוחר יותר גם לעשן סיגריות (תודה יאיר ואפרים!), לעבוד על מחשב, לדבר גסויות, לנהוג כשאף אחד לא רואה, להתחיל עם בנות (בגזרה הזאת, האמת, קצת התרשלו), לקחו אותי לכדורגל (פעם אחת בלבד, ישראל נגד צפון אירלנד, ובכל זאת האירוע חרוט על לוח לבי).

אחד מהם ניגן על גיטרה, לשני היה אופנוע, לשלישית היה רישיון על אוטובוס (יותר מזה?!), לרביעי היו ספרים של פטריק קים מוחבאים, החמישי היה קצין בצנחנים. הבנות היו הכי יפות והבנים היו הכי חזקים וכך הלאה. מאחר שהם היו בני אותו הגיל, פלוס-מינוס, הם גם כולם היו חברים, פחות או יותר, בינם לבין עצמם - או לכל הפחות כך הם נתנו לי להרגיש. כל-כך הרבה זיכרונות, רובם המוחלט נע בין הטוב לנהדר.

כילד וכמתבגר ישנתי אצלם. הילדים שלהם - בני הדודים שלי שלהם יוקדש טור אחר - היו לי כאחים, והם כאחים לי עדיין, למרות השנים וכל זה. בחופשים הם נתנו לי עבודה, במפעל השיש, בניקוי בית הכנסת, בשטיפת מכוניות ועוד. הם ידעו לשמש כמפשרים בריבים עם ההורים. תמיד ידעו לקרוץ לי כשהיו כועסים עליי.

אף פעם לא שפטו, ואם שפטו - זה רק כי היה מגיע לי. ככלל, אני חושב שאף פעם לא היה אכפת להם מהצדדים הפחות טובים בי. אלה הדודים שלי. וכמו שאמרתי מקודם, יותר ממילה טובה מגיעה להם גם על הבחירות הטובות שעשו בבני ובבנות הזוג שלהם, ובחפיפה שהעבירו להם על הדרך שבה יש להתייחס לאחיין הספציפי הזה.

ד.

האם השבתי להם כגמולם? האמת שלא נראה לי. אבל בחייאת - איך אפשר? בחיים, אלמד אתכם סוד קטן, לא הכול הדדי ולא כל הכבישים דו-סטריים. יש אלמנט אינהרנטי של כפיות טובה בכל מערכת יחסים בין ילד למבוגר או בין דוד לאחיין: יש דברים שהולכים רק לכיוון אחד, כמו המים. אני חושש שגם אם הייתי רוצה, לא בטוח שהייתי יכול. הכי קרוב שהגעתי היה כשביקשתי מדוד שלי ארקי לחתן אותנו.

מה גם שעוד דברים השתנו, לא רק אני (בגרתי, התרחקתי, הסיפור הרגיל): בדרך, איכשהו, ומדובר בלא פחות ממחדל, נולדו להם עוד אחיינים ותשומת הלב נאלצה להתחלק, מה שגרע מעט מחלקי (לא שעיני לא צרה, להפך), מה גם שאט-אט גם להם נהיו ילדים, מה שגרע עוד קצת מחלקי.

אהבה מהסוג הזה היא קצת דילול של מניות. ככל שיש יותר שותפים ככה לכל אחד נשאר טיפה פחות. אבל השמחה רבה. בכל מקרה, עד כמה שזה שווה - וזה לא שווה הרבה - כל מה שיש לי להציע זו אהבתי הנצחית ואת ההערצה הילדותית שלא פגה, כמו גם את תחושת הפספוס על כך שבכלל לא הצלחתי להתחיל ולגרד את מה שרציתי לומר. אפילו לא אמרתי כלום על יאיר, הדוד שלי שנפטר. אולי מגיע לו טור משלו.

עוד שאלה חשובה שראויה להישאל: האם למדתי משהו מכל זה? האם השכלתי להפוך לדוד טוב לאחיינים שלי כמו שהדודים שלי היו בשבילי? גם כאן, חוששני שהתשובה היא לא. אפילו לא קרוב. אבל באמת שאני לא האשם היחידי בזה, אלה פשוט הסטנדרטים הבלתי אפשריים שהוצבו בפניי.

בחיים לא הכול הדדי. יש אלמנט אינהרנטי של כפיות טובה בכל מערכת יחסים בין ילד למבוגר או בין דוד לאחיין