מתבגרים בכבוד: הנוסחה של פרל ג'אם עובדת עם הבשלות והניסיון

גילוי נאות: מזה 21 שנה שאיני נמנה כלל עם חוגי האוהדים הקנאים של פרל ג'אם, שבנתה עצמה כאחת מלהקות הקאלט הכי יציבות, עקביות ואמינות ברוק. 20 שנה אחרי אלבומיהם הראשונים, שהיו לרבי-מכר אדירים אבל תמיד הותירו אותם בצילה של נירוונה, שהייתה להקה ששיחקה לפחות ארבע ליגות גבוה מהם, פרל ג'אם הם כבר רוק אמריקני קלאסי. חבריה גם הסתעפו לפעילויות ענפות שנטעו את שורשיהם אפילו עמוק יותר. לעומת קורט קוביין הנירוונאי, שהביא לרוק ביטוי אישי עז ביותר, שפה מילולית מקורית וגישת פעילות נועזת, פרל ג'אם נראו מלכתחילה כמו הילדים הטובים, המסודרים והשמרניים של אופנת סיאטל. טיבם של דימויים לשקר, אבל מה שאולי היה מתסכל עבורם כלהקה צעירה שראתה כיצד להקה עמיתתה, נירוונה, מקבלת את כל התהילה ומוכרת יותר אלבומים מהם, משתנה אצל להקה בת 20 פלוס, שחבריה כבר בעלי משפחות.

העולם, לפחות בייצוגים של התקשורת המיינסטרימית שלו, איבד עניין באדי ודר ושות'. הם מזמן חדשות ישנות. אבל באוזניי, שאולי פשוט הלכו והסתגלו אליהם עם הזמן, הנוסחה הפרל ג'אמית דווקא נהנית מהבשלות ומהניסיון. ארבעת השירים הפותחים כאן ממש חזקים, "סירנות" הוא אחד הלחנים הטובים שלהם אי פעם, וגם אם אוהדים קנאים יסתייגו מהמתיקות של "ישן לבד", לטעמי הוא צמיחה הגיונית מאלבומי הסולו של ודר. באוזניי, הקול היפה שלו תמיד פרח והוחמא יותר בסביבות של גיטרות אקוסטיות ותופים רכים מאשר מהגיטרות החשמליות והתופים הרועמים של הלהקה. עבור כל להקה בת 20, אלבום שכמעט מחציתו טובה עד טובה מאד הוא הישג שיש להתנאות בו.