ניו-יורק האדומה

ערים גדולות נוטות להיות הרבה יותר רדיקליות מן הארץ שבה הן נמצאות. הצפיפות היא מקור אנרגיה. הרחובות הצרים הם הזמנה לניסוי בתנאי חוץ-מעבדה. הרשימה החלקית: פריז כמעט מאז ומעולם, אבל בוודאי מאז סוף המאה ה-18; ברלין, לפחות משלהי המאה ה-19, אבל בייחוד בשנים הרות הגורל של הרפובליקה הויימארית (1932-1919); וינה של סוף המאה ה-19, שמחלצי ניסוייה האורבניים בקעו הפסיכואנליזה והציונות, הלאומנות הפאן-גרמנית האנטישמית והמוזיקה של ואגנר; כמובן, ניו יורק ולונדון; ברצלונה של שנות ה-30, ושוב בזמננו; בפאתי מזרח, שנגחאי וקולקאטה (כלכתה). אין לי ספק שהחמצתי וקיפחתי עוד חשובות אחרות.

כל אימת שניתנה לערים האלה ההזדמנות לבחור ראשי ערים, הן נטו להיות נון-קונפורמיסטיות. "כל אימת שניתנה", מפני שלא תמיד ניתנה. קצת קשה להאמין, אבל הממשלות הדמוקרטיות של צרפת ושל בריטניה לא הרשו לבירותיהן לבחור ראשי ערים עד זמננו ממש: מ-1977 בפריז, רק משנת 2000 ואילך בלונדון.

הערים האלה היו גדולות מדי, מרכזיות וחשובות מדי, מכדי לקבל איזשהו סוג של אוטונומיה. הן נוהלו כמשרדי ממשלה.

אמסטרדם אינה בוחרת את ראש העיר שלה עד עצם היום הזה - הממשלה המרכזית היא הממנה אותו לתקופה של שש שנים. קצת מפתיע בשביל עיר כה נועזת, בארץ כה מתוקנת. אבל זו מורשת רבת-שנים בעיר שראשה הראשון התמנה בתחילת המאה ה-15. זה, אגב, לא הפריע לאמסטרדם לרשום הישגים אורבניים, שנעשו דגמי-חיקוי בכל העולם.עיינו-נא למשל בסיפור המעשה של הפיכת אמסטרדם לגן עדן של רוכבי אופניים, בשנות ה-70.

לאהוב את הערים, לשנוא את הערים

אין לנו חיים ציוויליים בלי ערים גדולות ומסובכות. הן מקרינות מזיוון על הפרובינציות, וגוררות אותן בעל כורחן מעולם של דעות קדומות ושל מדרג חברתי סטטי. מה הפלא שההתקוממות נגד הערים עמדה במרכז הריאקציה נגד מודרניות, מסוף המאה ה-19 ואילך. מה הפלא ששליטים סמכותיים פחדו מהן. מה הפלא שמהפכנים טוטליטריים מכל הגוונים שנאו אותן עד כדי ניסיון השמדה.

הערגה אל "הכפר" פרנסה ספרות ואמנות ענפות בצרפת, בגרמניה, ברוסיה. שם, בזוהמת האורוות ובין גללי החזירים, אבל בייחוד בלבם של עובדי-אדמה מסורים, נחה לה "הרוח הלאומית האמיתית". הערים הביעו "קוסמופוליטיות", ומעניין איך סטאלין והיטלר הצליחו לתעב אותה באותה המידה.

מה חבל שאין כאן המקום להוסיף ולדון בהיסטוריה של העזה רדיקלית עירונית. אני מזמין את המתעניינים לבקר באתר הרשת שלי, yoavkarny.com, כדי למצוא הרחבה של הרשימה, וגם להשתתף בדיון על רעיונותיה.

הרפובליקה של תל-אביב

הטור הזה נכתב תחת הרושם של שני מאורעות לא בלתי-קשורים: בארץ, כישלונו של ניצן הורוביץ בבחירות לעיריית תל-אביב; ובניו יורק, הצלחתו ההיסטורית הממשמשת ובאה של ביל דה בלאסיו להיבחר לראש העיר, ביום שלישי הבא. יתרונו בסקרים הוערך השבוע ב-45%.

הורוביץ רצה להיות ראש העיר הרדיקלי, מתקן-המסלול, המנסה החברתי הנועז של עיר שלא בדיוק קפאה על שמריה גם לפניו, אבל הייתה זקוקה בהחלט לתיקון-מסלול. מי אינו זקוק לתיקון תקופתי. ניצחונו היה מקדש בזה את גבולות הרפובליקה של תל-אביב, ומפריד אותה מכל השאר, לטוב ולרע. אבל זה היה יכול להיות מעניין ביותר, ואני מודה שהצטערתי לשמוע על הפסדו.

דה בלאסיו של ניו יורק הוא חלומו של כל רדיקל חברתי מן השמאל (אני אינני כולל את עצמי בקטגוריה הזו). עיינו-נא במצעו, וראשיכם יסתחררו.

כפי שמסכם תומס אסדל בניו יורק טיימס, דה בלאסיו "הוא בעד הדיירים ונגד בעלי הבתים. הוא רוצה להטיל מסים על העשירים, כדי לעזור לעניים. הוא תומך חד-משמעית בזכויותיהם של מהגרים חסרי-ניירות (זה האפיון הפוליטי התקין בשמאל ל"לא חוקיים"). הוא מתייצב לצד העובדים נגד מעסיקיהם", וכן הלאה.

"נגד 400 אלף המיליונרים"

דה בלאסיו מנהל מערכת בחירות נגד "400 אלף המיליונרים, החושבים את ניו יורק לביתם" ולטובת "חצי משכנינו, החיים מתחת לקו העוני". איזו התרסה מדהימה נגד רוב הקונבנציות הפוליטיות של שני הדורות האחרונים. מאז התמוטטותה הפיננסית, באמצע שנות ה-70, ניו יורק חוזרת ללא לאות על פתחי "400 אלף המיליונרים". האם עיר הבירה של הפיננסים העולמיים יכולה להרשות לעצמה לקרוא עליהם תיגר?

יתר על כן, דה בלאסיו גבר על אוסף של יריבים רבי-כוח במקדימות של מפלגתו הדמוקרטית, במידה רבה מאוד בזכות התנגדותו להפגנות השרירים של משטרת ניו יורק נגד חשודים בפשע בייחוד מבני המיעוטים. הניו יורקים הגיעו למסקנה שמשטרתם חצתה את הגבולות. מאחר שראש העיר הוא גם המפקד העליון של המשטרה, בחירתו תשפיע במישרים על התנהלותה. מה יהיו התוצאות של החלשת המשטרה? האם יחזרו הממדים הגרוטסקיים של פשע משנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, כאשר ניו יורק לקתה ב"מגיפת קראק"?

פשוט קשה להאמין שהעיר אשר בחרה את רודי ג'וליאני ב-1989, בדיוק מפני שנמאס לה מן הפשע, עומדת להושיב על אותו הכיסא עצמו את האנטי-ג'וליאני המובהק ביותר, עם ניחוחות מהפכניים של צדק חברתי ודיבורים גלויים על חלוקה-מחדש של המשאבים (אין עוד צירוף מלים מגונה יותר בימין האמריקאי, וגינויו הכריח הרבה מאוד אנשי שמאל מתונים לסגת למגננה פרו-קפיטליסטית ב-30 השנה האחרונות).

ניו יורק אינה אמריקה. הכול מצפים שהיא תהיה הרבה יותר שמאלית, הרבה יותר אקספרימנטלית, הרבה יותר ליברלית. אבל אם דה בלאסיו יצליח, הוא יהפוך לאבן-שואבת של השמאל האמריקאי, מקור של השראה ושל חיקוי. כשלעצמי אני מתקשה להאמין, אבל לקטני-אמונה כמוני לא נועד העתיד.