"פתיחת פתח לתביעות בגין ניאוף תביא להצפת מערכת המשפט"

שופט העליון יצחק עמית דחה תביעה שהגיש בעל שאשתו בגדה בו עם חברו - הנשוי לאחותה ■ קבע: "בגידה בחיי נישואים אינה מהווה עילה לתביעת נזיקין"

בגידה בחיי נישואים איננה מהווה עילה לתביעת נזיקין או לתביעה בגין הפרת חוזה, בין בן הזוג הנבגד לבין הצד השלישי שעמו בוצעה הבגידה - כך קובע בית המשפט העליון, בפסק דין שדחה שלשום (ג') את תביעתו של בעל, שאשתו בגדה בו עם חברו הטוב - הנשוי לאחותה.

"ההליך המשפטי איננו תרופה לכל מכאוב", כתב השופט יצחק עמית בהקשר של שפיטות הנושא של ניאוף בנישואים. "קשה להלום שבשם ההגנה על הפרטיות ושמירה על המרקם המשפחתי, המשפט ייכנס ברגל גסה למרחב הפרטי-אינטימי ביותר של בעלי הדין".

מדובר בשני חברים, שנישאו לשתי אחיות וכך הפכו לגיסים. לשני הזוגות נולדו ילדים, שתי המשפחות נהגו לבלות יחד, ואולם בשלב מסוים התפתח רומן בין אחד הבעלים לבין אשתו של האחר.

הבעל הנבגד הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד גיסו, שבה נטען כי הגיס "ניצל מינית" את אשתו של התובע, גרם לה להתאהב בו, ועקב כך לקה הבעל הנבגד בדיכאון חמור, והוא סובל מנכות נפשית של 40% לצמיתות, לטענתו.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד, שבה טען כי הבעל הנבגד ניסה לסחוט ממנו כספים, באיום שיחשוף את הרומן. עילת התביעה שנמסרה לבית המשפט היא עוולת הרשלנות, בהתאם לפקודת הנזיקין.

עוד יצוין כי אף שהבעל הנבגד פתח בהליכי גירושים מאשתו בבית הדין הרבני, הגיעו בני הזוג לבסוף להסכם שלום-בית, ושני הזוגות שיקמו את מערכות היחסים הזוגיות.

בערעור לבית המשפט העליון טען הבעל הנבגד כי גם אם בן זוג נשוי חטא וגרם נזק לבן זוגו הנבגד, הדבר איננו שולל אחריות של צד שלישי, וכי "ברית הנישואים כשלעצמה יוצרת חזקה שלפיה אדם נשוי או אשת איש מותרים זה לזה אך אסורים לאחר, ומכאן מתקיים היסוד של חובת זהירות מושגית, בגדר חובה חוקית-דתית-מוסרית המחייבת צד שלישי שלא לבוא במגע אינטימי עם אדם נשוי או אשת איש".

הבעל הנבגד צירף לתביעתו דפים מיומנה של אשתו, שבהם מתואר הרומן בזמן אמת, וכן תיעוד מצולם על-ידי חוקר פרטי של יחסי מין שקיימה אשתו עם הגיס על חוף הים - ובית המשפט העליון קבע במאמר מוסגר כי כל אלה מהווים עבירה פלילית על חוק הגנת הפרטיות.

עוולת הרשלנות

פסק הדין עוסק בעיקרו בשאלה האם עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין עשויה לשמש בסיס לתביעה בגין ניאוף בחיי נישואים. השופט עמית, בהסכמת חבריו השופטים אורי שהם ויורם דנציגר, מתבסס על הורת החוק בדיני החוזים, שלפיה לא ניתן לתבוע על הפרת חוזה נישואים, כדי להקיש גם לגבי דיני הנזיקין: "המחוקק מצא להחריג במפורש את קשר הנישואים מהעוולה של גרם הפרת חוזה, ואין לעקוף את שיקולי המדיניות שהנחו את המחוקק באמצעות השימוש בעוולת הרשלנות".

במוקד הניתוח בפסק הדין עומדות שאלות של מדיניות משפטית - ובין היתר מה עלול לקרות אם יתאפשר לבני זוג נבגדים להגיש תביעות לבית המשפט נגד האנשים שעמם ביצעו בני זוגם את הבגידה.

"ההתחייבות בין בני זוג לקבל על עצמם את האיסור של 'לא תנאף' היא במישור החברתי-מוסרי-דתי, אך אין לייבאה אל תוך המשפט. הדין הנזיקי אינו חרב התלויה מעל מיטת בני הזוג, ועוולת הרשלנות אינה 'הנוסע השלישי' הנחבא בין הסדינים, בבחינת נטע זר שעלול לפתע להתעורר מתרדמתו ולרמוס את הפינות האינטימיות-רגשיות ביותר של בן אנוש".

השופט עמית מוסיף וקובע, מבלי להידרש לסטטיסטיקה, כי במציאות הנוכחית בגידות בחיי נישואים הן תופעה נפוצה. בהתחשב בעובדה זו, הוא כותב, "פתיחת פתח לתביעות בגין ניאוף ובגידה עשויה להביא, בדרגה גבוהה של סבירות, להצפה של מערכת המשפט בתביעות ולמשפטיזציה של חיי הנישואים".

עמית אף משרטט תרחיש לניהול תיק שכזה: "אילו הכרנו בקיומה של עילת תביעה, ייתכן כי הנתבע היה שולח הודעת צד שלישי לאשתו של התובע, אם כדי לשפותו באופן מלא כמי שפיתתה אותו, או כדי להשתתף עמו בגדר 'מעוולת יחדיו', או שמא היה הנתבע מעלה טענה נוסח רשלנות תורמת של התובע, שבהתנהגותו כלפי אשתו גרם לה לרעות בשדותיו. וכיצד תתגונן אשת התובע בפני הודעת צד ג'? שמא תשלח הודעת צד ד' אל התובע עצמו? ונוכח טענת התובע לפגיעה בפרטיותו, שמא תעלה טענות הגנה כגון 'אינטרס אישי כשר' לפי חוק הגנת הפרטיות?".

לדברי עמית, המסקנה העולה היא כי "תביעות שכאלה לא יעלו ארוכה לפצעים ולמכאוב הכרוכים בבגידת בן הזוג. נהפוך הוא - כמותם כגירוד אובססיבי בפצע, תוך כניסה לפינות האינטימיות והפרטיות ביותר של המתדיינים וגרימת סבל לכל הנוגעים בדבר.

"במקרה שלפנינו שיקם המערער את חיי נישואיו. האם סבור הוא כי הליך משפטי אשר יגרור את אשתו אל דוכן העדים, תוך חיטוט בפרטי הפרטים של הפרשה, ישיב את ההרמוניה לחיי נישואיהם? יועיל להתפתחותם התקינה של ילדיהם המשותפים? תמהני. נקל לשער כי תביעות כגון דא יוסיפו שמן לתבערה-רבתי ביחסים בין בני הזוג וישמשו כאמצעי לסחיטה ונקמה".

התובע חויב בתשלום הוצאות משפט לטובת הנתבע בסך 15 אלף שקל. (ע"א 8489/12).

צרו איתנו קשר *5988