רכיבה, ריצה ושחייה: מחנה אימונים מפרך בדרך לטריאתלון

היי-טקיסטים, אדריכלים, עורכי דין, בנקאים ועיתונאית אחת נפגשים באילת תחת אימונו של רמי מיכאלה ולצדו המאמנת אנה כץ. על מה כל אחד חושב?

חמישי עד שבת, אילת, בלי הילדים ועם עוד הרבה חברים. נשמע כמו התחלה של חופשה מבטיחה, לחובבי הז'אנר האילתי. זו מתבררת כחופשה מפרכת - מחנה אימונים שכולל שלושה אימונים ביום ובהם רכיבה, ריצה ושחייה.

מה משותף לכל האנשים שהתקבצו בעיר הנופש הדרומית ולא זכו ליהנות מהאטרקציות התיירותיות שיש לה להציע? הם לא אנשי ברזל ולא אולטרה-מרתוניסטים משופשפים. הם חבורה של אנשים מהיישוב - במקרה שלהם יישובים באזור לטרון-מודיעין-מושבי הסביבה - וכולם חברים בקבוצת ריצה/רכיבה שנקראת "עוצמה", תחת אימונו של רמי מיכאלה ולצדו המאמנת אנה כץ.

יש ביניהם בנקאים, היי-טקיסטים, אנשי ביומד, סוכני ביטוח, מורים, אנשי שיווק, אדריכלים, שוטרים, מנהלים, עורכי דין. וגם עיתונאית אחת.

חלק מאיתנו מתכוננים לטריאתלון הראשון, אחרים צברו כמה ברזומה; יש המתכוננים לחצי איש ברזל, ויש כאלה, כמו אריאל ש"רק בא ללוות את רעייתו מיכל" ומצא עצמו משתתף פעיל בכל האימונים, כמספק את ההוכחה הניצחת לקלישאה השחוקה שלפיה "כל אחד יכול".

זו השנה השנייה שאנשי עוצמה לוקחים חלק במחנה האימונים המרוכז ופוגשים באילת את קבוצת "אילתים" של המאמנים מני ונילי קיסלסי. מצטרפים אליהם לכמה אימונים, חלק עושים לבד, ובסיום, בשבת, מקיימים סימולציה במסלול של טריאתלון אילת.

כל אחד הגיע להישגיו האישיים בדרך שונה, אבל רובנו רצנו רק לפני שנתיים או שלוש את צעד הריצה הראשון שלנו בפרק ב', בחיינו הבוגרים. אחרי צעד ראשון הגיע מירוץ של עשרה קילומטרים, אחר כך חצאי מרתון, בהמשך טריאתלונים במקצה חצי אולימפי - 750 מטרים שחייה, עשרים קילומטרים אופניים וחמישה קילומטרים ריצה - וכעת עבור רובנו הגיע השלב הבא: טריאתלון אולימפי. כל המרחקים של החצי, רק - כמה מפתיע - כפול שתיים.

כל אחד בקבוצה מתמודד עם שדים אחרים. עבורי זה הים, ובכול אשמים השורשים הירושלמיים. אם בבירת ישראל לא טרחו לשים ים, מה הפלא שעד לפני שנה שחיתי כמו כלב, עם תנועה עודפת בידיים וראש שסירב בתוקף להיכנס למים? אף שבשנה האחרונה מאוד ניסיתי, לא הצלחתי ללמוד כהלכה את הטכניקה של החתירה. משהו בגנים הירושלמיים אינו מאפשר לידיים לגרוף את המים בכיוון הנכון, ואם איכשהו קלטתי משהו - זה רק בבריכה, ודאי לא במים פתוחים.

כך שהתוכנית היא שבסוף השבוע שבו מגזין ג'י ינחת בבתיכם, אעשה באילת את הטריאתלון האולימפי בשחיית חזה. יש להניח שאהיה אחת הבודדות שיעשו כך, אבל כאן נכנס לתמונה המאמן שלי: אם הוא אומר שאני יכולה ושהגיע הזמן, ושלא משנה אם אסיים את מקטע השחייה בסגנון גב, חזה או כלב - אני מכניסה לעצמי לראש שזה אפשרי.

אצל עינת, למשל, הפחד הוא באופניים. אבל בניגוד למה שאפשר לצפות, דווקא לא בעלייה לנטפים על ציר 12 - שאותה היא עשתה לגמרי לא רע, 12 קילומטרים בשיפוע אדיר עם נוף עוצר נשימה שלאף אחד לא היה זמן לראות. אצלה הירידה היא הבעיה, כשהאופניים ממריאים למהירות של שישים קמ"ש ויותר.

עינת ירדה מהאופניים בירידה, עלתה עליהם שוב, שוב ירדה, וכמעט הצליחה להשלים את הירידה בסיוע בחור חביב מקבוצת האילתים. לרגע היה נדמה שהכול מסתדר, אבל לא. בעלה יובל הגיע לאסוף אותה ואת האופניים שלה ברכב. מצד שני, בריצה עינת עשויה מהחומר שקוטף פודיום אחרי פודיום, וזה היופי בטריאתלון: לא חייבים להיות חזקים בשלושת הענפים, האחד יכול לחפות על האחר. ועינת בריצה משאירה אבק כוכבים גם לאנשי הברזל.

בעלייה לנטפים גיליתי שעוד קלישאה נכונה: האדם מתכנן תכנונים ואלוהים צוחק. בשנה שעברה העלייה, שמתחילה במלון מרידיאן ומסתיימת אצל החיילים במחסום, הייתה עבורי קשה ועצרתי בה לפחות ארבע פעמים; בכל פעם לדקה אמנם, אבל עצרתי עצירה מנטלית. העובדה שיש לפניי שעה של עליות חדות שיתקה אותי.

השנה, גמרתי אומר, לא אעצור ולו פעם אחת. הרי חלפה שנה, אני בכושר טוב יותר, ואפרק את העלייה הזו. בפועל, זכיתי לסיים אותה הפעם עם שש עצירות. מה שניחם אותי כשעפתי בירידות למטה הוא שאולי בשנה הבאה אוכל לעלות את הכול בבת אחת. תמיד יש תקווה.

אצל אחרים בקבוצה ההתמודדות היא מול פציעות. כזה הוא אמיר, בעלי, שנוטה להיפצע לפני תחרויות. בבוקר הרכיבה לנטפים הוא השתעל שיעול תמים, נתפס לו הגב, והוא נשכב על הרצפה במלון האילתי ללא יכולת לזוז. במקרים כאלה הולכים לעזרה ראשונה - לא ביוספטל אלא אצל מעסה / פיזיותרפיסט, שאיכשהו מפרק את המקום הדואב באמצעות כאב נוסף, ובין צרחה לצעקה הכאב נעשה יותר נוח. וכך אמיר זכה להכיר ולהוקיר את פועלה של אירנה, שמסוגלת להפעיל כוח כמו עשרה אנשים שגודלם כמקרר side-by-side. יום אחרי, הוא כבר היה כמו חדש (עד ששבוע לאחר מכן הוא מתח גיד בזמן ששיחק כדורגל, אבל זה כבר באמת שייך לסיפור אחר).

בשבת בבוקר הגיע השיא של מחנה האימונים - סימולציה לנו ולקבוצת האילתים בשני מקצים: ספרינט ו-75% מהמרחק האולימפי. אחרי רכיבות מרובות באזור לטרון-נחשון-שמשון-נס הרים בכל שבת, אחרי שכבר טחנו את כבישי המשולש, המרובע וצורות הנדסיות אחרות, זו הייתה חוויה מדהימה לרכוב בכביש הערבה עד לאזור באר אורה על ציר 90 - כביש ראשי, שלא עלה על דעתי שאנשים משוגעים מספיק כדי לרכוב עליו. תנועה דלה, ורק אנחנו מדוושים, מפרים את השקט במדבר.

על מה כל אחד חושב לעצמו ברגעים האלה? איך כל אחד מעודד את עצמו בעליות? ובריצה, שכבר גלשה לשעות החמות של הבוקר? מה חשב מי שהחליט להפסיק אותה לפני תומה? ומי המשיך למרות כאבי רגליים? זה עוד משהו שיפה בספורט הזה: אנחנו אולי קבוצה, אבל כל אחד לעצמו. מתחרה היום רק בהישגים שהיו לו אתמול. היום זה בלטרון, מחר זה באילת, ובכל זאת - שפה משותפת לכולנו.

צרו איתנו קשר *5988