שיטת הזיכוי הגורף

הקשר בין זיכוי אהוד אולמרט לזיכויו של אביגדור ליברמן

האם תם העידן שבו השתתפו שופטי ישראל במאבק בשחיתות השלטונית? האם פג תוקפה של עבירת הסל מירמה והפרת אמונים? או האם התביעה הכללית נוהגת קלות-ראש בשימוש בכלים הפליליים מרחיקי הלכת הנמצאים בארגז הכלים שלה?

שורה של קווים מחברים בין זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשות ראשונטורס וטלנסקי במחוזי בירושלים ביולי 2012, לבין זיכויו של שר החוץ אביגדור ליברמן בפרשת השגריר בבלארוס בשלום בירושלים לפני כשבועיים.

זו השיטה שבאמצעותה מגיעים השופטים לזיכוי גורף: תחילה מצמצמים את מסכת העובדות והראיות באמצעות ניפוי קפדני המותיר אחריו קומץ קטן של "ממצאים עובדתיים" שעליהם מרשה לעצמו בית המשפט להסתמך; בהמשך, מבטלים את האפשרות שהנאשם היה מצויד ביסוד נפשי, דהיינו מחשבה פלילית, מודעות או עצימת עיניים לפליליות המעשים; בשלב הניתוח המשפטי הופכים את סעיף המירמה והפרת אמונים לכזה הדורש נסיבות מחמירות קיצוניות לצורך הרשעה, וזו כבר אינה אפשרית על יסוד המצע העובדתי הדל שעליו החליטו השופטים בשלב הקודם.

שלב ראשון: ניפוי העובדות. הן בפרשת ראשונטורס והן בפרשת טלנסקי, נקטו שופטיו של אולמרט שיטה שכללה ניפוי קפדני של מסכת העובדות הכלולות בכתב האישום. במקום לראות את התמונה העובדתית כולה, את היער כולו, הם בחנו גבעול-גבעול, התעלמו מהאפקט הראייתי ההדדי המחזק, וניפו בשיטתיות את הראיות.

כך, בסופו של דבר, הממצאים העובדתיים שאליהם הגיעו השופטים היו מצומצמים בהרבה ממה שנכלל בכתב האישום המקורי. אותה שיטה נקטו שופטי ליברמן, שצמצמו בשיטתיות את המצע העובדתי עד שהוא נותר חלקי ודל.

שלב שני: אין מחשבה פלילית. שתי הפרשות שהפכו לדגל לאי-יכולתם של בתי המשפט לייחס מחשבה פלילית לאנשי ציבור, הן "פרשת חשבוניות הליכוד" של אולמרט, ו"פרשת שמחה דיניץ" שהואשם בעריכת מסעות קניות ראוותניים בכרטיסי-אשראי של הסוכנות היהודית, שעמד בראשה.

פסקי הדין של אולמרט וליברמן מלמדים כי בתי המשפט חזרו כנראה למגמה המדאיגה משנות ה-90, שבה התקשו לייחס מחשבה פלילית לפוליטיקאים. שוב חוזרת הטענה הקלאסית בדבר חוסר תשומת-לב נוכח הבכירות הפוליטית.

אחד האדנים המרכזיים בהכרעת הדין בתיק ליברמן מתבסס על היעדר היסוד הנפשי של ליברמן, באשר למידת החומרה הטמונה במעשיו של השגריר זאב בן-אריה, שהדליף לו מידע אסור. לשיטת השופטים, אי-ייחוס חומרה למעשיו של בן-אריה, מעמיד באור מתון בהרבה את מהלכיו של ליברמן לאחר שמונה לשר החוץ, במינויו של בן-אריה למטה המדיני ובהמשך לשגריר בלטביה.

בין אם בן-אריה אמר לליברמן במפורש, בעת המפגש ביניהם במינסק, כי הפרטים שהוא מוסר לקוחים מתוך מסמך חיקור דין, ובין אם לא, ליברמן היה ממילא עסוק מדי מכדי להבין או להקשיב, לא ייחס חומרה כלשהי לאירוע, ושכח ממנו כעבור זמן מה. איך הדברים מתיישבים עם מצב-רוחו המצוברח של ליברמן, בשיחתו באותו ערב עם מזכ"לית ישראל ביתנו פאינה קירשנבאום? ועם האקט הדרמטי של השלכת הפתק לשירותים? לשופטים פתרונים.

שלב שלישי: אין פן מחמיר. עבירת מירמה והפרת אמונים היא עבירה פלואידית (נזילה), מעורפלת, שניתן ללוש אותה לכל כיוון, לתת לה או לעקור ממנה כל תוכן אפשרי. ב"הלכת שבס", שניתנה בבית המשפט העליון בהרכב מורחב ב-2004, נקבעו אמות-מידה להפעלתה של העבירה. אולם המצב המשפטי נותר מעורפל במידה רבה גם לאחר מכן.

עם זאת, ברור שכדי להעביר התנהגות לא תקינה מהספירה האסתטית ו/או האתית אל המרחב הפלילי, נדרש "פן מחמיר נוסף", סטייה מן השורה, ולא די בפגיעה בערכים המוגנים שעליהם באה העבירה לגונן.

מתי מתקיים אותו "פן מחמיר נוסף"? כמעט לעולם לא אצל פוליטיקאים, אם תשאלו את השופטים. בוודאי שלא אחרי שלבי הניפוי העובדתי והטלת הספקות במישור המחשבה הפלילית. וכך, עם מה שנותר אחרי הכרסום והכיווץ לא ניתן לעשות דבר, בעיקר לא לקבוע כי התקיים "הפן המחמיר הנוסף". השופטים מסתפקים אפוא בביקורת בשפה רפה במישור הערכי-ציבורי, במסגרת החלטת הזיכוי.

צרו איתנו קשר *5988