גן עדן לחבר הטוב: ביקור בבית אבות לכלבים

אוניקס הוא הדייר הטרי ביותר בבית האבות לכלבים של משפחת ברוק בכפר יהושע. הוא שחור ומדובלל, כבר בן 16, אבל נראה טוב, ערני, פעיל. גולדה, מצדה, דווקא כן מסגירה את גילה המופלג: היא נמצאת באזור צדדי יותר של בית האבות, יחד עם עוד זוג כלבים שמעדיפים לחיות בשטח קטן יותר ולא עם שאר המשתכנים. מעדיפים את השקט. היא פינצ'רית מעורבת, בקושי עומדת על הרגליים וסובלת מגידולים, אבל קובי ברוק, בעל המקום, מבטיח שהיא יודעת לעמוד על שלה כשצריך.

בעת הכנת הכתבה ספרנו כחמישה בתי אבות לכלבים שפועלים בישראל, חלקם כשירות משלים בפנסיונים, אחרים ייעודיים. הם מהווים מענה לצורך בעידן שבו הרפואה המתקדמת מאפשרת תוחלת חיים ארוכה יותר, וגם הכלבים וחיות המחמד נהנים מהפיתוחים. העלויות להשתכנות בבית אבות לכלבים עומדת על כמה מאות שקלים בחודש ולבית האבות של ברוק, למשל, מגיעים בדרך כלל כלבים שהזדקנו כבני משפחה מפונקים, כאלה שלבעליהם חשוב שמישהו יטפל בהם גם בסוף הדרך.

"רובם כלבים שישנו במיטה עם הבעלים שלהם או על הספות בסלון", מסביר ברוק. "המשפחות לעתים חוששות איך הכלב יעשה את המעבר לכאן, כשכל תשומת הלב משתנה ופתאום הוא חי בכפר בחברת כלבים אחרים, אבל צורת החיים הזאת היא ממש גן עדן עבורם. הם הרי חיה של להקה וחופש".

חמישה דונמים מוצעים להם בבית האבות, שמחולקים לחלקות. יש גם חדרים קטנים ובהם מיטות ושמיכות. המתחם הוא החצר של בית המשפחה, והבנות, פרי בת העשר וכליל בת החמש, משתובבות בין הכלבים בטבעיות, מלטפות וזוכרות את השמות של כולם.

קניו, למשל, בן 19, הגיע לפני שנה מביתו של במאי מפורסם. "הוא הגיע מולעט בכדורים, כלב של רופאים", מספר ברוק, "לקח כדורים נגד שינה ונגד חרדות והוא לא רואה ולא שומע. בדרך כלל אני מפסיק באישורן של המשפחות את הכדורים ורואים התאוששות מדהימה. היום הוא עם אפס כדורים וצורת החיים הזאת פשוט החזירה אותו לחיים. הוא קם, אוכל, מסתובב".

והנה גם דוטש, כלב מעורב לבן וגדול, בוהמיין כמו קניו, הגיע מבית של גיטריסט עסוק מתל אביב. הוא בן 15, גם עיוור וגם לא שומע. "הוא מאוד פעיל, אפילו בגילו", אומר ברוק. "בעיקר אוהב למצוא אוכל. כשהוא הגיע, הוא פרץ שקים של אוכל, אז שמתי את השקים בתוך פחים ואז הוא פרץ את הפחים. אז שמתי בחדר, ואז הוא פרץ לחדר. חוש הריח שלהם מתחדד עוד יותר כשהם מאבדים את החושים האחרים".

ויש גם את "מלכת היופי", כינויה של כלבה לבנה וקטנה בת 15, אלופת אירופה עם תעודות, על-פי ברוק, שאפילו לא זוכר את שם הגזע שלה כי מה זה משנה, אבל ניכר שהיא מקבלת אינסוף אהבה מבנות המשפחה ונראית נהדר לגילה. ויש גם כלב חמוד עם אוזניים גדולות ולשון משורבבת באופן קבוע הצידה.

- נוצרים קשרים בין הכלבים לעת זקנה?

"יש שנאות ואהבות. אלפא, הכלבה הלבנה ששוכבת במלונה, למשל, שונאת את פרדי ההאסקי הזקן. שלוש-ארבע פעמים ביום הם נפגשים ומתחילים לנבוח אחד על השני - ככה במשך דקות ארוכות. אף פעם לא נושכים, אבל גם לא מתעייפים להתווכח, אפילו בגילם. לא יודע איך יש להם אנרגיה לזה".

כשמגיע הלילה, רוב הכלבים מעדיפים להתאסף ולישון במרפסת העץ שבכניסה לבית המשפחה. "אנחנו כבר לא שומעים את הנביחות", מספרת טל, אם המשפחה, ובכל מקרה ברוק מספר שהוא יודע לזהות לפי הנביחה מי הכלב ולמה הוא נובח, "אם זה בגלל קיפוד שעבר או כי הוא באמת במצוקה".

היום של ברוק כמפעיל כלבים מתחיל בשש בבוקר. "קמים ויוצאים לסיבוב ביחד עם כל הכלבים לשדה סמוך לבית. אני מלטף אחד אחד לראות שאין פצע או גידול, נותן תשומת לב. הם זקנים ולהרבה מהם אין שליטה על הצרכים, אז צריך גם לאסוף צרכים מהדשא. ואז מארגנים אוכל. כל האכלה לוקחת לפחות שעתיים. לחלקם אין שיניים, אז צריך להרטיב להם את האוכל. יש כלבים שיש להם אוכל מיוחד, רפואי. צריך גם להיות בסביבה כשהם אוכלים, להשגיח שהם מסתדרים. במהלך היום עיקר הטיפול זה הניקיון של האזור ושל הכלבים. נלחמים בקרציות ובפשפשים, מלחמה מתמדת. מסדרים את האזור שבו הם ישנו - יש כלבים שמעדיפים מיטה מסוימת וחוזרים גם ביום לשמיכה שלהם".

- מה גרם לך לפתוח את המקום?

"אישה מופלאה בשם צפורה יונתן, אשתו של המשורר נתן יונתן, גרה בקיבוץ שריד והייתה לה כלבה, סנדי בל, והיא ביקשה שאשמור עליה שבוע כי הכלבה הייתה כבר מבוגרת ועשתה צרכים בבית. אחרי שבוע היא ביקשה עוד שבוע ועוד שבועיים ואחרי חודש אמרה שהיא לא יכולה לטפל בה וכמה אני מבקש כדי שסנדי בל תישאר איתי עד סוף ימיה. זה נתן לי רעיון שאולי יש עוד אנשים במצב הזה, עם כלבים קשישים ובלי פתרון. אז לא היה מושג כזה בית אבות לכלבים, והתחלנו".

- תמחור השירות היה משימה לא פשוטה, אני מניחה.

"נכון. חשבתי שאם יגיעו אליי עשרים כלבים, ועל כל אחד אקח אלף שקלים לחודש, אז אהיה מסודר. אבל זה לא ככה. לאנשים קשה לעמוד באלף שקלים בחודש. לפי הפידבקים ששמענו מאנשים הגענו לתמחור כיום שעומד על 750 שקלים בחודש, שכולל הכול פרט לניתוח וטרינרי אם צריך. אני יודע שיש מכלאות שבהן משלמים תשלום חד פעמי של 3,000 שקלים, וזהו, אבל אני חושב שזה לא נכון כי צריך להיות לבעל המקום תמריץ לשמור על הכלב".

- המשפחות גם מגיעות לבקר?

"כן, אבל ההמלצה שלנו היא לא לבקר את הכלב בחצי השנה הראשונה, כדי שיפנימו שאנחנו הבעלים החדשים ולא ייחוו כל פעם מחדש את חוויית הפרידה. אחרי התקופה הזאת אין בעיה שיבואו לבקר. אנחנו גם שולחים תמונות וכותבים במיילים מה שלום הכלב, נמצאים בקשר".

- הלקוחות עומדים בתשלומים?

"יש אנשים שבאיזה שלב מפסיקים לשלם ואומרים שייקחו את הכלב לאחת העמותות, ואז אנחנו כבר מעדיפים שישאירו אותו פה כדי שלא ירדימו אותו. אנחנו נותנים אמון באנשים, רובם משלמים חודש בחודשו. הבעיה מתחילה בדרך כלל אחרי שנה, כי יש התרחקות רגשית מהכלב".

- אתה מבין את זה שאנשים שגידלו כלבים במשך שנים מעבירים אותם לבית אבות?

"אני מבין אנשים, זה קשה להם. הכלב עושה צרכים בבית ולוקח זמן עד שמגיעים להחלטה להעביר אותו לבית אבות. אבל מה שאני לא מבין זה איך לאנשים שמגדלים כלב במשך עשר שנים אין בעיה להרדים אותו כשהוא נהיה חולה. מתייחסים אל כלבים כמו אל DVD".

- אתה מחפש לגדול ולהגדיל את המקום ואת מכסת הכלבים?

"לא, מעבר לאתר אינטרנט לא השקענו בשיווק. אמנם אין בעיה של מקום, אבל יש לי מכסה רגשית. אנחנו לא רוצים יותר מדי כלבים, הם הכלבים שלנו לכל דבר ואנחנו באים במגע איתם ביומיום. אני רוצה שכל כלב יקבל יחס אישי".

בית האבות הזה נולד בכלל כי ברוק, 55, רצה לכתוב ספר. הוא נולד בכפר יהושע והבית שבו הוא מתגורר כיום הוא בית המשפחה שאליו עבר כשסבתו נפטרה. סבו היה השוחט של הכפר: "אני אוהב להגיד שאני עושה את התיקון עם הכלבים", הוא אומר. אביו נפטר כשהיה בן 13. לא היו לו חיות מחמד בילדותו, אך מיד כשהשתחרר מהצבא אימץ כלבה, עבד קצת באילוף כלבים ואז השתלב בתחום התקשורת - בהתחלה במקומון חיפאי ובהמשך ככתב וכעורך במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות.

כשחזר לחיפה, ייסד את גלגולו הראשון של רדיו חיפה, "שם פגשתי את אשתי טל, שהייתה מפיקה". בהמשך עברו לעמק יזרעאל. "פתחנו עיתון מקומי ומכרנו אותו לרשת שוקן. היה גם סטארט-אפ בדרך, אבל כל הזמן חיפשתי את הדרך שתביא לי פרנסה ותאפשר לי גם לשבת ולכתוב ספר. רציתי לכתוב ספר".

- אני מניחה שיש גם הרבה ויתורים משפחתיים כשמטפלים בבית בעשרים כלבים קשישים.

"זה כמו משק חי", עונה טל, אשתו של קובי. "תשכחי מנסיעות לחו"ל או לקמפינג, אנחנו לא זזים מפה ונאלצים לראות בבית את מקום המפלט שלנו". "מצד שני", מוסיף קובי, "אני גם לא מתייחס לזה כמו אל עבודה וזה עדיף מאשר לנסוע כל יום למשרד".

לפני חודש נפטרה בבית האבות כלבה מגזע דלמטי בת 19. "היא ממש נאחזה בחיים והייתה לה גסיסה ארוכה במשך שבועיים", מספר ברוק. הדרך שבה הכלבים מסיימים את החיים משתנה מכלב לכלב: "יש כאלה שמחליטים שמספיק להם ורואים איך הם מפסיקים לאכול ולשתות פתאום ויש כלבים שממש נלחמים והגסיסה ארוכה וכואבת".

- איך אתה מתמודד עם הפרידות?

"זה עולה לי בהרבה בכי. היו מקרים שממש התפרקתי כמו ילד קטן. לא הצלחתי עדיין לפתח שריון".

- לאן אתה לוקח אותם בסוף?

"אני מביא אותם לקרמטוריום בעין המפרץ, אלא אם כן הבעלים רוצים לקחת את הגופה ולקבור. על-פי משרד הבריאות, אסור לנו לקבור את הכלבים".

פרי בת העשר מצטרפת לשיחה ושואלת מה זה קרמטוריום. ברוק מתחמק עם תשובה אבהית.

- איך זה לגדל שתי בנות בסביבה שנפרדת באופן קבוע?

"זה חלק טבעי מהתהליך", עונה טל, "כשהן היו קטנות יותר, דיברנו על זה שהכלבים הופכים להיות מלאכים ואחר כך יחזרו אלינו. אבל עכשיו הן כבר לא שואלות שאלות, בשביל ילדים חיים ומוות זה עניין הרבה יותר טבעי ממה שאנחנו המבוגרים מסוגלים לקבל".

הבנות מתאמנות בנגינת חליל על המרפסת בזמן שצל, כלב גדול ממדים וזקן מאוד מסרב לזוז ונשאר לרבוץ לצדן, נהנה מהצלילים או שבכלל לא שומע. צל הוא מהכלבים האלה שרואים עליהם איך עד לפני כמה שנים הוא היה מהכלבים שבני אדם נוטים לפחד מהם בגלל גודלם. פרי מספרת שיש ילדים בבית הספר שלה שמפחדים מכלבים. "אני מסבירה להם שאין ממה לפחד כשהם באים אלינו", היא מספרת.

"אני רואה אצל הבנות חוסר פחד מוחלט, שום מחסום או עכבה ביחסים עם בעלי חיים", מעידה טל. "כשפרי הייתה קטנה, היא הוציאה לחתול עכבר מהפה, הצילה אותו. כשכליל הייתה בת שנה וחצי, עמדנו בחנות והייתה כלבה שהצליפה עם הזנב שלה בפנים. היא פשוט הזיזה לה את הטוסיק בלי לעשות עניין. לפי המבטים שקיבלתי מהאנשים בחנות הבנתי כמה זה לא רגיל שככה הן מתנהגות חופשי עם חיות".

- פרי, מה את חושבת על אנשים שנוטשים את הכלבים שלהם?

"אני חושבת שזה פשוט יחזור להם מתישהו".

מגיעה שעת צהריים והמשפחה מתארגנת לארוחה משותפת, שאחריה יצא ברוק למסע האכלת הכלבים ולשגרת הטיפול והסעד. דוטש העיוור הגרגרן נעמד גם הוא במרכז החדר שבו מאוחסן האוכל, מחכה שמשהו יקרה, נובח מול הקיר, קצת איבד כיוון. ברוק ניגש בטבעיות ומראה לו את הדרך החוצה.

תגיד, אני שואלת את ברוק לפני שאנחנו נפרדים, אבל מה עם הספר בסוף, כבר כתבת אותו? "אה, אני כבר בפאזה אחרת", הוא עונה. "לא אכפת לי מהספר. הכלבים נוגעים בי בנקודה כל-כך עמוקה שעבר לי הרצון הזה. למשל, יש אנשים שקשה להם להביא את הכלב אלינו ולהישאר מאחורי השער, אז אני נוסע להביא את הכלבים מהבתים שלהם. אני מוצא את עצמי כל פעם מחדש בוכה איתם כל הדרך תוך כדי הנהיגה. שום דבר אחר לא יכול להביא אותי לבכי או לגעת בי כמו הכלבים האלה".

הכתבה המלאה - במגזין G