מי כאן המלך? המיתוסים שנתניהו מפיץ מסוכנים יותר מההוצאות המופרזות שלו ושל רעייתו

למיתוסים יש מנהג משונה מאוד. לא חשוב עד כמה הם רחוקים מהמציאות, לא חשוב עד כמה הם אינם מתקרבים לעובדות, הם הופכים לעתים למציאות עצמה בעקבות שטיפות מוח חוזרות ונשנות. מקצוע הכלכלה מספק לא מעט מיתוסים שהשתרשו "הודות" לאנשים שהפיצו אותם בשם איזו תפיסה שהיא מעין "תורה" או "דת". כל מי שערער עליהם הפך אוטומטית לבולשביק, סוציאליסט, קומוניסט ואויב הקדמה.

אחד המיתוסים האלה הוא התפיסה שהעשירים והחברות העשירות והגדולות הם יוצרי העבודה במשק ולכן צריך לתמוך בהם באמצעות הטבות מס וכדומה. מי שמפיץ את המיתוס הזה באדיקות בישראל הוא לא אחר מאשר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. בשם אותו מיתוס תגמלו הממשלות את ההון על חשבון העבודה, בתקווה שהעשירים אכן ייצרו מקומות עבודה והעובדים ייהנו בתורם מהתורה, הודות למיתוס אחר שמפיץ נתניהו באמצעות שכירי העט שלו: חלחול הצמיחה.

כמובן, זה לא קרה ואת רוב פירות הצמיחה והגידול בהכנסות גרפו העשירים, אבל זה לא מפריע לנתניהו להמשיך להאמין בכך באופן עיוור, אף שנתוני הכלכלה מפריכים את המיתוס הזה לחלוטין.

תפיסות שגויות

נתניהו אינו שונה במהותו מאהוד אולמרט, אהוד ברק או להבדיל סטנלי פישר. כולם מפגינים חיבה יתרה לעשירים, אוהבים להתחכך בהם ומאמצים את גינוני המלכות והחיים הטובים והדי-ראוותניים. זו זכותם (כל עוד מדובר בכספם ולא בכספי ציבור), אבל מי שחושב שהבעיה של נתניהו והקולגות שלו היא בחשבון המים או הנרות הריחניים המופרז טועה. עוד מיליון או שניים מקופת המדינה כדי לרצות את ראש הממשלה ואשתו זה מרגיז ומנותק, אבל זה זוטי זוטות.

הבעיה אינה באימוץ אורחות החיים של העשירים אלא באימוץ התפיסות השגויות שלהם: שהם האחראים לצמיחה ולתעסוקה, ולכן מגיע להם הכול מכל טוב (הטבות מס, גמישות בתכנוני מס, לא רק ברמה התאגידים אלא במיוחד ברמת היחיד, ועוד). גרועה מכול היא המחשבה הנגזרת מהתפיסה הזאת: שהעובדים צריכים להכיר להם תודה על היוזמה, על הקמת המפעלים ועל ייצור מקומות העבודה שלהם, לא חשוב עד כמה השכר שמשלמים להם נמוך.

אחד מקוראינו הנאמנים הפנה אותנו השבוע למאמר של הנרי בלודג'ט שפורסם באתר "ביזנס אינסיידר" לפני כשבוע תחת הכותרת "מצטער, חבר'ה, העשירים לא יוצרים מקומות עבודה".

בלודג'ט, בעברו אנליסט שסימל את כל החוליים של וול-סטריט (הוא נחקר בזמן בועת ההיי-טק הגדולה ונאסר עליו לעבוד בוול-סטריט מאז), עבר מעין מטמורפוזה. סיפורו נפרש ב"גלובס" בהרחבה לפני שבועיים, בכתבה מרתקת של "פייננשל טיימס". הוא הקים את "ביזנס אינסיידר", אתר עסקים שנהנה מפופולריות גוברת והולכת, והוא כותב בו מדי פעם דברים שכאנליסט ספק אם היה מעז לחשוב בכלל, כמו המאמר שיוצא נגד המיתוס של העשירים, מקומות העבודה והטבות המס, הרלוונטי לא רק לשוק האמריקאי אלא גם לישראל, שמתקיים בה דיון ציבורי ער על הנושא.

"ביטוי שגור אחד חוזר על עצמו פעמים רבות כל כך, עד שאנשים מתייחסים אליו כאל עובדה: 'העשירים מייצרים את מקומות העבודה'", כותב בלודג'ט וממשיך: "ספציפית, על ידי הקמת החברות של אמריקה והניהול שלהן, יזמים ומשקיעים עשירים יוצרים את המשרות שמפרנסות את כל האחרים. הקביעה הזאת מושמעת בדרך כלל כדי להצדיק הקלות מס ליזמים ולמשקיעים. אם רק נפחית את המסים והרגולציות הללו, לפי הסיפור הזה, היזמים והמשקיעים יקבלו תמריץ להקים עוד חברות וליצור עוד משרות.

"הטיעון הזה רק מתעלם מהעובדה שהמסים על יזמים ומשקיעים הם כבר בשפל היסטורי... והוא מתעלם מהקביעה של משקיעים ויזמים רבים (ובהם בלודג'ט - א"צ) שהם יעבדו קשה באותה מידה כדי להקים חברות גם אם המסים יהיו גבוהים יותר. אבל, וזה חשוב יותר, הטיעון הזה מנציח מיתוס שכמה אמריקאים בעלי אמצעים נאחזים בו כדי להצדיק את השיא באי-שוויון הכלכלי - שהעשירים יוצרים את מקומות העבודה. ב-15 השנים האחרונות, כמעט כל השיפור בהכנסה הלך לכיסיהם של האמריקאים העשירים".

בלודג'ט ממשיך ללגלג על התפיסה הזאת ובין היתר על יזמים מסוגו שלו: "יזמים ומשקיעים כמוני לא יוצרים משרות - לא משרות בנות קיימא, בכל מקרה... כן, אנחנו חלק ממנוע יצירת משרות במשק, אבל לטעון שאנחנו לבדנו אחראים למשרות שמפרנסות את יתר 300 מיליוני האמריקאים זה שיא החשיבות העצמית והאשליה... הדעה המקובלת שמצדיקה את קיצוצי המס ליזמים ולמשקיעים היא שאותם כדי זהב שהם לוקחים לבתיהם אמורים 'לחלחל' למעמד הבינוני וליצור רווחה לכולם. למרבה הצער, זה לא עובד כך. ראשית, החברות האמריקאיות מנוהלות בימינו כך שהעובדים שעזרו ליצור אותן מקבלים את החלק הקטן ביותר האפשרי מהכנסותיהן. שולי הרווח של החברות הם בשיא היסטורי, ואילו המשכורות הן בשפל היסטורי...".

נדמה לנו שאם בלודג'ט היה מחליף את שמו לשם ישראלי יותר ומשנה את המילה "אמריקה" על כל הטיותיה ל"ישראל", איש לא היה מופתע מהניתוח. זה הרי בדיוק מה שהתרחש בישראל וזה בדיוק מה שאנחנו מתארים כאן שוב ושוב בשנים האחרונות. תיאוריית החלחול לא עבדה ותיאוריית הטבות המס וקיצוצי המס האחרים לא שירתה את העובדים. היא שירתה רק את העשירים.

מי תורם לתעסוקה

בלודג'ט מביא במאמרו נתונים על חלקו ההולך וגדל של המאון העליון בעוגת ההכנסות האמריקאית (למעשה, ב-15 השנים האחרונות כל הגידול בהכנסות בארה"ב נותב לעשירים בלבד) מדידה דומה בישראל היא בעייתית מאוד כיוון שאין בארץ חובת דיווח כללית (וחבל שכך) וכל ניסיון להעריך את חלקו של המאון העליון בעוגת ההכנסות בשנים האחרונות עלול להיות לא מדויק.

עם זאת, סביר מאוד להניח שאנחנו לא רחוקים מהמגמות בארה"ב. יעידו על כך המדדים "מסביב" - מדדי האי-שוויון והשכר החציוני במשק, ויותר מכך נתוני העסקים והתעסוקה: לפני כמה שנים פרסם מינהל הכנסות המדינה מחקר ובו נקבע שמגזר העסקים הקטנים יוצר יותר מקומות עבודה יחסית למשקלו בסך המועסקים במשק.

ובכלל, כדאי מאוד להיכנס קצת לפרופורציות בנוגע לתרומה של העסקים הגדולים, של השמות הגדולים שכל הזמן רצים בתקשורת, לתעסוקה בישראל. עסק גדול מוגדר עסק שמחזורו הוא יותר מ-100 מיליון שקל ומספר המועסקים בו יותר מ-100 עובדים. עסק בינוני מוגדר עסק שיש בו עד 100 עובדים ומחזור של עד 100 מיליון שקל. עסק קטן מוגדר עד 50 עובדים ומחזור של עד 25 מיליון שקל. עסק זעיר מוגדר עד 5 עובדים ומחזור של עד 10 מיליון שקל. רוב העסקים בישראל, כ-98%, הם עסקים זעירים, קטנים ובינוניים והם מעסיקים כ-50%-60% מהעובדים בסקטור הפרטי. ב"עסק גדול" יש למעשה יותר עסקים בינוניים-גדולים מאשר גדולים ממש, כך שרוב העובדים במשק מועסקים בעסקים שאיש לא שמע עליהם ואיש לא מתייחס אליהם. מתייחסים רק לטבע, אינטל וכדומה ושוכחים שהם בפועל מיעוט, גם אם מביאים בחשבון את התעסוקה העקיפה שהם יוצרים.

כדי לא להיחשד מיד על ידי יוצרי המיתוסים כ"שונא עשירים" או כ"סוציאליסט", "קומוניסט" וסיסמאות אחרות שנועדו לסרס כל ביקורת עניינית, אנחנו מביאים כאן במלואו מאמר נפלא שהוזכר גם במאמרו של בלודג'ט ונכתב כבר בסוף 2011. המאמר נכתב ע"י... איש עשיר, מאותם יזמים שנתניהו מעריץ. מדובר בניק הנאואר, מי שייסד חברת מדיה באינטרנט ומכר אותה למיקרוסופט במיליארדים וגם היה אחד המשקיעים באמזון. כל מילה נוספת מיותרת.

למה העלאת מסים לעשירים נחוצה כדי לעודד את הצמיחה / ניק הנאואור

הנה נדבך של הפילוסופיה הכלכלית האמריקאית וכמעט דיבר רפובליקני, שהדמוקרטים כמעט שאינם חולקים עליו: אם מעלים מסים לעשירים, יצירת מקומות העבודה נפסקת. הצרה היא שלפעמים דברים שאנחנו יודעים שהם נכונים הם שגויים מהבסיס. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, למשל, אנשים היו בטוחים שהשמש מקיפה את כדור הארץ ואנחנו מרכז היקום. הדעה המקובלת, שהעשירים והעסקים שלנו הם "יצרני המשרות" של המדינה משוללת יסוד באותה מידה.

אני אדם עשיר מאוד. כיזם ואיש הון סיכון, הקמתי או עזרתי להקים עשרות חברות בתחום הייצור, הקמעונות, שירותי הרפואה, האינטרנט והתוכנה. ייסדתי את חברת המדיה באינטרנט aQuantive, שנרכשה על ידי מיקרוסופט ב-2007 ב-6.4 מיליארד דולר. הייתי גם המשקיע הראשון שלא מבני משפחת המייסדים של אמזון.קום.

למרות זאת, לא הייתי מעולם "יצרן מקומות עבודה". אני יכול לפתוח עסק בהתבסס על רעיון טוב ולשכור לעבודה עשרות או מאות בני אדם. אבל אם אף אחד לא יכול להרשות לעצמו לקנות את מה שיש לי למכור, העסק ייכשל במהרה וכל המשרות שיצרתי כביכול יתנדפו. לכן אני יכול לומר בביטחון שעשירים אינם יוצרים משרות, וגם עסקים - גדולים כקטנים - אינם יוצרים אותן. הדבר שמוביל לתעסוקה רבה יותר הוא היחסים בין הלקוחות לעסקים. רק לקוחות יכולים להניע את מעגל הקסמים שמאפשר לחברות לשרוד ולשגשג, ולבעליהן לשכור עובדים. לקוח רגיל מהמעמד הבינוני מייצר הרבה יותר מקומות עבודה מכפי שאני יצרתי אי פעם או אצור בעתיד.

מרוויח יותר, לא צורך יותר

כאשר אנשי עסקים לוקחים קרדיט על יצירת משרות, הם מזכירים סנאים שלוקחים קרדיט ליצירת האבולוציה. למעשה, המצב הפוך. אין ספק שללא יזמים ומשקיעים לא יכולה להתקיים כלכלה קפיטליסטית דינמית וצומחת, אבל באותה מידה נכון שללא לקוחות אין יזמים או משקיעים. וככל שיהיו לנו יותר לקוחות מרוצים עם הכנסה פנויה גדולה יותר, העסקים יצליחו יותר.

לכן המדיניות הנוכחית שלנו עומדת על הראש. כאשר המעמד הבינוני האמריקאי מגן על מערכת מס שחלק הארי של ההטבות שלה מופנה לעשירים ביותר, והכול בשם יצירת מקומות עבודה, הדבר היחיד שקורה הוא שהעשירים מתעשרים עוד יותר. זה מה שקורה בארה"ב ב-30 השנים האחרונות.

מאז 1980, שיעור ההכנסה הלאומית של חתולים שמנים כמוני מהאלפיון העליון עלה בשיעור מדהים של 400%, ואילו שיעור ההכנסה של המחצית התחתונה באוכלוסייה ירד ב-33%. במקביל, שיעור המס האפקטיבי לעשירי העל ירד ב-2007 ל-16.6% - מ-42% בשיא הפריון האמריקאי בתחילת שנות ה-60, ומ-30% בעידן הצמיחה בשנות ה-90. במקרה שלי זה אומר שהשנה שילמתי 11% מס על הכנסה של שמונה ספרות.

אחת הסיבות לכך שהמדיניות הזאת היא מוטעית כל כך היא שלעולם לא יהיו מספיק עשירי-על כדי להניע כלכלה גדולה. ההכנסה השנתית של אנשים כמוני גדולה פי כמה מאות או אלפים מזו של האמריקאי הממוצע, אבל אנחנו לא קונים פי מאות או אלפים מוצרים ושירותים. משפחתי מחזיקה שלוש מכוניות, לא 3,000. אני קונה כמה זוגות מכנסיים וחולצות בשנה, כמו רוב הגברים. וכמו כל האחרים, אני יוצא לאכול עם חברים ומשפחה רק מפעם לפעם.

נכון שאנחנו מוציאים הרבה יותר ממשפחה ממוצעת, אבל הפריט היקר באמת בתקציב שלנו הוא המטוס הפרטי (שאגב, הוא מתוצרת דאסו הצרפתית), והעלויות הגבוהות הן בעיקר הדלק (מהמזרח התיכון). מטורף להאמין שההוצאה הזאת מועילה לכלכלה האמריקאית יותר מהעסקת מורים או שוטרים רבים יותר או השקעה בתשתיות שלנו.

איני יכול לקנות יותר מכל דבר כדי לפצות על העובדה שמיליוני אמריקאים מובטלים או מועסקים חלקית אינם יכולים להרשות לעצמם בגדים חדשים או יציאה למסעדה. אני גם לא יכול לפצות על הצריכה הנמוכה יותר של עשרות מיליוני משקי הבית מהמעמד הבינוני שבקושי סוגרים את החודש מפני שהם נקברים תחת הוצאות מסחררות ולכודים במשכורות קפואות או יורדות.

אילו המשפחה האמריקאית הממוצעת הייתה מקבלת היום אותו חלק מההכנסה הלאומית שהיא קיבלה ב-1980, היו לה עוד 13,000 דולר בשנה לצרוך בעזרתם. כדאי לעצור ולחשוב איך הייתה נראית הכלכלה שלנו היום אילו למעמד הבינוני היה עוד כוח קנייה כזה.

בלתי אפשרי מבחינה מתמטית להשקיע מספיק בכלכלה ובמדינה שלנו כדי לתמוך במעמד הבינוני (הלקוחות) שלנו מבלי להטיל שוב מס סביר על המאון העליון של האוכלוסייה. העברת הנטל מ-99% מהתושבים לאותו 1% ידוע היא הדרך הטובה ביותר להתניע מחדש את הכלכלה מוטת הצרכנים שלנו.

העלאת מס משמעותית על ההכנסה הקולקטיבית של המאון העליון, 1.5 טריליון דולר בשנה, עשויה ליצור מאות מיליארדי דולרים להשקעה בכלכלה, במקום להניח לסכום הזה להיערם בכמה חשבונות בנקאיים כמו קריש דם ענק בעורקי המשק. חישבו, למשל, על כך שאותו מס-על סמלי של 3% על הכנסה של יותר ממיליון דולר בשנה יספיק לשמירה והרחבה של קיצוץ מסי המעסיקים גם מעבר לדצמבר - דבר שימנע עלייה של 1,000 דולר בשנה במסים לעובד הממוצע, בעיתוי הגרוע ביותר מבחינה כלכלית. במחיר נמוך יחסית, יכולנו להשקיע בבנייה מחדש של בתי ספר ותשתיות. גם אם מטילים מס-על על המיליונרים ומבטלים את הקיצוצים מתקופת בוש לעשירי העל, המסים על העשירים היו נשארים בשפל היסטורי, וההכנסות שלהם יהיו עדיין אסטרונומיות.

חשבנו הפוך ב-30 השנים האחרונות. עשירים כמוני אינם יוצרים מקומות עבודה. לקוחות מהמעמד הבינוני יוצרים אותם, וכאשר הם משגשגים, העסקים האמריקאיים מרוויחים. לכן מסי עשירים למימון השקעות שמיטיבות עם כולם הוא עסקה מצוינת גם למעמד הבינוני וגם לעשירים. אז בואו נוריד את הנטל מיוצרי המשרות האמיתיים. בואו נמסה את העשירים כפי שעשינו אז ונשתמש בתקבולים הללו כדי לעודד צמיחה ע"י החזרת כוח הקנייה למעמד הבינוני. ובואו נזכור שקפיטליסטים בלי לקוחות הם פושטי רגל.

 בנימין נתניהו / איור : גיל גיבלי