להיות היום עו"ד זה כמו במלחמות ימי-הביניים: אתה שולח אביר שיילחם את מלחמת הצדק שלך

עו"ד אלי זהר לימד אותה את עריכת הדין התל-אביבית, והשופט חיים כהן לימד אותה לחפש את הצדק. היא גאה בפסה"ד שהציל מכליה את הפרוטוקולים של משפט אייכמן, וכשטענה בעד הכנסת קוקטייל האיידס לסל התרופות, חשה שהיא במקצוע הנכון. מי שהייתה אלופת הארץ בשחייה, מתרגשת כשהיא רואה את זוגתה, השחקנית רבקה נוימן, על הבמה, וכשאימה מחייכת אליה. שיחה צפופה עם עו"ד ארנה לין

משפט

מתי ידעת לראשונה שתהיי עורכת דין?

"לא ידעתי. רק אחרי 10 שנים. זה היה כמו הארה. הייתי עורכת דין, אפילו טובה, עשיתי דברים, אבל הרגשתי שיש מקצוע אחר שאני צריכה לעשות. עד שהתיק הזה הושיב עליי את המכסה. עמדתי בביה"ד לעבודה וטענתי בעד הכנסת קוקטייל האיידס לסל התרופות. הרגשתי שאני מצילה חיים ושאני עושה את זה באמצעות המקצוע שלי. אז אמרתי: זה המקצוע שלי".

מי היה בעל ההשפעה המעצבת על אישיותך כעורכת דין?

"בעיקר שניים. השופט חיים כהן, שהייתי המתמחה האחרונה שלו בביהמ"ש העליון. במשך שנה וחצי למדתי ממנו הרבה מאוד על זכויות אדם ומעורבות חברתית. ואחר-כך אלי זהר, שהייתי שותפתו 12 שנה. 6 שנים הייתי במשרד פרידמן בחיפה. אמרו לי: להיות עו"ד בחיפה ובת"א אלה שני דברים שונים. אלי זהר לימד אותי את עריכת הדין התל-אביבית: יותר תקשורתית, יותר לוחמנית, יותר עמוסה, שעות אחרות. ועדיין, הוא היה פעיל ציבורית".

מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה?

"מחיים כהן. התיק הראשון שעשיתי בשבילו כמתמחה היה במסגרת ערעורי נכים על החלטות קצין התגמולים של נכי צה"ל. אם קורה לאדם משהו תוך כדי שירותו הצבאי - מחלה, התפרצות של מחלת-נפש - צריך להגיש תביעה להכיר בו כנכה צה"ל. ואז צריך להוכיח שני דברים: שזה היה בזמן השירות וגם עקב השירות. היה הרכב קבוע בעליון - חיים כהן, דוד בכור ושלמה אשר - שדן בתיקים האלה, וההחלטות נעשו בדרך של סיכומים בכתב. כהן נתן לי תיק ואמר: תכתבי חוות-דעת. הסתכלתי בתיק, הסתכלתי בפסיקה, וכתבתי שהתביעה נדחית, כי זה קרה אמנם בזמן השירות, אבל הוא לא הצליח להוכיח שזה קרה בגלל השירות.

"חיים כהן קרא לי למשרד ושאל: 'זה מה שאת חושבת?'. עניתי בחיל ורעדה: 'כן'. 'למה את חושבת ככה?'. 'מה זאת אומרת? אחד הוכח והשני לא'. אז הוא אמר: 'לא, לא, אני אלמד אותך - חוק זה בסדר, פסיקה זה בסדר, אבל צריך לחפש גם את הצדק'. אצלו, אם זה קרה בזמן השירות זה קרה עקב השירות. הוא היה תמיד בדעת מיעוט, אבל בשבילו, דעות המיעוט היו חשובות יותר מדעות הרוב.

"את העצה השנייה קיבלתי ממרים ברנשטיין-בן-שלמה, שאצלה עשיתי את חצי השנה האחרונה של הסטאז' בפרקליטות המדינה בירושלים. היא עסקה במשפט פלילי ונתנה לי תיק; וכתבתי לה מה שהייתי צריכה. ואז היא אמרה: 'את כתבת פס"ד. אנחנו לא ביהמ"ש העליון. את צריכה לדעת לכתוב עובדות'.

"ואני אומרת: אם אתה לא יודע לעשות את התחקיר, למצוא ולכתוב את העובדות, לראות את הנרטיב, אתה לא תצליח בתיק. זה הדבר הראשון שלומדים במשרד שלי. אנחנו לא נותנים למתמחה לעשות את הצעד הבא לפני שהוא יודע לכתוב את העובדות".

מה הרגע המאכזב ביותר בקריירה שלך?

"הרגע הכי מאושר והכי מאכזב היו אותו רגע. סבי אבא חושי, ראש עיריית חיפה, נפטר ב-69', זמן קצר אחרי לוי אשכול. שני הפרויקטים שהעסיקו את סבי לפני מותו היו בניית אוניברסיטת חיפה והקמת ביה"ס לרפואה ליד הטכניון. כשנפטר, החליטו העירייה והטכניון לקרוא לביה"ס לרפואה על שמו. היו מסמכים והתכתבויות. אבל בשנות ה-70 זה התמסמס. בטכניון אמרו: לא התחייבנו; לא נהוג לקרוא לפקולטות ע"ש אנשים.

"דודי דן חושי, הגיש תביעה. אני בתה של רות לין-חושי, אחותו. במשפט במחוזי עוד לא הייתי משפטנית. אבל ב-84', כשהגיעה העת לטעון בעליון, כבר הייתי עו"ד. את הערעור כתבתי כמתמחה. ייצגתי את דודי ואת המשפחה; עו"ד גדעון גורדון ממשרד פרידמן ייצג את עיריית חיפה.

הגיע היום שבו הופעתי בפני ההרכב הבא: נשיא ביהמ"ש העליון מאיר שמגר, אהרן ברק ואליעזר גולדברג, אולם מספר 1 במגרש הרוסים. הייתי כל-כך צעירה, ינוקא, שלוש שנים אחרי סיום ההתמחות, ולא הבנתי שאני צריכה להתרגש. אז לא התרגשתי, באתי והופעתי. כנראה, טענתי שם נפלא. המשפחה ישבה מאחוריי ואני יכולה לשחזר את האור בביהמ"ש, כי באולם קרני האור האירו בצורה מסוימת. מנגד, הופיע נפתלי ליפשיץ, מעורכי הדין הגדולים בחיפה, שייצג את הטכניון. הוא היה מאוד אבירי ואחרי הטיעון כתב לי פתק ששמרתי המון שנים: 'טענת נפלא. צפוי לך עתיד גדול'. זה היה מאוד יפה מצדו. וכמובן, הפסדתי את התיק.

"אז למה זה היה גם הרגע המאושר בחיי? כי מה זה להיות עו"ד - זה כמו מלחמה בימי הביניים: אתה שולח אביר, שייפגש עם אביר מהצד השני, ויילחם את מלחמת הצדק שלך. I had my day. הם נתנו לי לטעון. טענתי טוב. היה לי יריב ראוי. הייתה לי מלחמה צודקת. עד היום זה אחד מפסקי-הדין שיש על חוזה לטובת אדם שלישי.

"והפסדתי את התיק. זה היה גם הרגע המאכזב של חיי".

באיזה משפט שלא השתתפת בו היית רוצה להשתתף?

"כמעט בכל עתירה של האגודה לזכויות האזרח וארגון עדאלה בעליון. אני באגודה שנים, הייתי הרכזת הראשונה, הייתי בהנהלה, יו"רית סניף חיפה".

עם מי היית רוצה לעבוד?

"עם כל השותפות שלי, גם גברים, שהתמזל מזלי שהן נפלאות. זה הדבר הכי מדהים בחיי המקצועיים".

לו היית שופטת, למי היית רוצה להידמות?

"אני 32 שנה עו"ד. ראיתי המון שופטים גדולים של ביהמ"ש העליון הישן: יואל זוסמן, אלפרד ויתקון, מאיר שמגר ואהרן ברק. ראיתי שופטים גדולים גם בשלום, במחוזי, בביה"ד לעבודה. אני פחות רוצה להידמות למישהו ספציפי אלא יותר לאכלס אצלי תכונות שצריכות להיות לשופטת גדולה: לדעת שהיא יושבת שם ודנה בגורלות של אנשים ושזה הדבר הכי חשוב לאדם הזה באותה שנייה; לעשות את העבודה הכי טובה ולתת את השירות הכי טוב מקצועית - פסיקה הוגנת, איכותית ואנושית. לא לראות רק את הדין אלא גם את הצדק".

מהו פסה"ד המשמעותי ביותר עבורך?

"פסה"ד שהציל את הפרוטוקולים של משפט אייכמן מכליה. היו שני משפטים בהיסטוריה שצולמו מתחילתם ועד סופם: אייכמן ואו.ג'יי סימפסון. קשה לתפוס את זה, אבל משפט אייכמן צולם ב-1961 בווידיאו. הקלטות שכבו בגנזך המדינה. חלק נעלמו, חלק היו באולפני הרצליה. חלפו יותר מ-30 שנה והווידיאו התחיל להתכלות. הלקוחות שלי, עמית ברויאר ואייל סיוון, רצו לעשות את הסרט 'הספציאליסט' וביקשו לעבור על כל הפרוטוקולים המצולמים, וראו שעוד רגע זה איננו. אז הם ביקשו מהגנזך להעביר אותם, וסורבו. ב-96', דקה לפני הבחירות, הלכתי לעליון נגד רה"מ שמעון פרס, האחראי על הארכיונים. למזלי, השופט התורן היה מישה חשין, שהבין את גודל השעה. הפרוטוקולים נלקחו למעבדה בגרמניה, הגנז הראשי נכח שם, והם ניצלו. לא היה פס"ד, פשוט הייתי צריכה להוציא צו".

האם נאלצת אי פעם לשקר לבית המשפט?

"לא. אבל קרה לי בתיק פלילי שבו הגנתי על נאשם שבמשך כל הכנת התיק וגם בדיון חשבתי שאומר את האמת; ואז, בשנייה אחת, הוא השיב לשאלה בחקירה-שכנגד תשובה שרק אני יכולתי להבין שמעידה על כך ששיקר באופן מוחלט. זה היה רגע נורא, כי כעו"ד שמייצגת אותו, לא יכולתי לעשות דבר.

"אני משווה את זה למקרה אחר, שבו ייצגתי לקוח בהליך אזרחי. בהפסקה בדיונים, רגע לפני שנחקר חקירה-שכנגד, הראה לי ראיה שטען עד אותו רגע שלא הייתה בידו, וביקש להציג אותה לביהמ"ש. התבוננתי בראיה והיה ברור לי שהיא מזויפת. אמרתי לו: 'אני מציעה לך שלא תשתמש בזה. אבל אם אתה רוצה להשתמש בזה, אבקש מביהמ"ש להתפטר מייצוג בנימוק שלא יזיק לך לקבוע את עדותך במועד אחר, ואתה תעשה מה שאתה מבין'".

יש לקוח שלא היית מייצגת?

"באופן מוצהר, כן. אני לא מייצגת מי שעבר עבירת מין, או שאני לא בטוחה שלא עבר עבירת מין. הפרקטיקה שלי אינה פלילית אלא דיני עבודה והדבר הנפוץ שם הוא הטרדות מיניות".

מה הדבר הכי מפחיד בלהיות עורך דין?

"להיכשל בלעשות את המקסימום בשביל הלקוח שלך. לפספס משהו שיכול היה לסייע לו".

מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בביהמ"ש?

"בביהמ"ש את צריכה להיות לגמרי מכוונת. ואם את פתאום שוכחת משהו, מאבדת את הריכוז לרגע, מתרגזת לא ברגע הנכון, בקיצור כשדיון יוצא משליטתך - זה נורא מפחיד".

האם יש לך טקס הכנה קבוע לפני דיון חשוב?

"אני תמיד מדמיינת מראש מה יקרה בביהמ"ש, מה שקוראים היום 'דמיון מודרך'. אני מנהלת את הדיאלוג עם השופט, העדים, הצד השני, איך אני נכנסת, עומדת, מה אני אומרת, גם תוך כדי שינה. אני ישנה עם זה. הרבה פעמים אני באה לאולם רבע שעה קודם, מתיישבת, מסתכלת על השופט, רואה איך הוא קם בבוקר, איזו אווירה יש באולם. לא כל יום דומה ליום אחר".

איזו דמות היסטורית היית רוצה לייצג?

"סוזן ב. אנתוני. הייתה חלק ממחאת הסופרג'יסטיות בארה"ב על הזכות לבחור. סיפור ארוך מאוד ויפהפה. בראשית המאבק אפשרו לה להצביע בבחירות המקומיות, ואז, בעקבות תלונה, הוגש נגדה כתב אישום על הפרת החוק, והיא נשלחה לבית-הסוהר. היא שמחה ללכת לשם, כי רצתה להגיע לעליון. אבל היא יוצגה ע"י משפטן בכיר שהיה שופט. והוא אמר 'מה, ליידי כזאת תשב בבית-סוהר?' ושילם את הערבות. בסופו של דבר, אנתוני עשתה קמפיין והגיעה לעליון.

"אני הייתי הולכת איתה לגמרי. לא משלמת ערבות ומגיעה לעליון הרבה יותר מהר. זו הרי הייתה משאת נפשה, אישה אמיצה, חכמה, דעתנית, מנהיגה, יודעת בדיוק מה היא רוצה, יודעת לעשות הכול ולשלם כל מחיר. בגלל הנשים הללו, בגלל שהיו כאלה, יש זכות בחירה לנשים".

לו היית פורשת כיום מהמקצוע, מה היית עושה במקום?

"אני לא יודעת, כי פרישה זה דבר שדורש תכנון. אי אפשר סתם כך לפרוש. ועוד לא תכננתי".

אנושיות

מה מצחיק אותך?

"יש קטעים שמצחיקים אותי, שאני נקרעת מצחוק, ואיש לא חושב שזה מצחיק. זה בא פתאום, אני מתגלגלת מצחוק, אתה לא מבין כמה זה מצחיק לראות אותי צוחקת, ואף אחד לא מבין למה".

מה מעציב אותך?

"אותי מדכאת ומעציבה ההתנהגות שלנו כמין האנושי. אנחנו אמורים להיות נזר הבריאה. במקום זה, הדרך שבה אנו מתייחסים לחלשים מבני מיננו, לעולם שאנו חיים בו, למשאבים שלו, לבעלי החיים שבו, זה מדכא אותי ומעציב אותי. אנחנו מכלים את הכול בלי שום מחשבה על העתיד".

מה מרגש אותך?

"מוזיקה. אורנים נוטפי גשם. כשאני עומדת בחדר הישיבות, יש קרן שמש על הים ולרגע היא עוברת. כשאני רואה את רבקהל'ה בת-זוגי על הבמה. וכשאמי מחייכת אלי, ואני רוצה לחשוב שהיא מכירה אותי ממש, אז אני מתרגשת מזה נורא".

מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"כשאני עושה משהו טוב למישהו אחר. וכשאני מצליחה לעשות משהו מהותי".

מה מכעיס אותך?

"יש מופע מיוחד של טיפשות, רוע וכוח ביחד, שלוחץ אצלי על משהו קטלני. וגם כשמישהו מוותר לעצמו כשאני יודעת שהוא יכול להתאמץ ולהצליח, אני נאבקת על זה. 'ואם לא אצליח?' 'אז לא תצליח'. אבל להיאבק זה גם חשוב. ואם תתאמץ, תצליח".

על מה את מתחרטת?

"כשאני לא שמה לב למשהו ביחסים בינאישיים, מעליבה מישהו בלי להתכוון. שלא למדתי שפה אחת או שתיים נוספות. ושזנחתי את העולם הפיזי. הייתי שחיינית מקצועית ב'הפועל חיפה', אלופת הארץ, ובשנים האחרונות אני לא עושה כלום. אני חייבת לחזור לזה. אני עושה סקובה-דייבינג, צלילה לעומק, וזה חלום".

על מה לא תסלחי?

"על שקרים ומעשים רעים מכוונים".

מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"אומרים לי שאני לא מספיק ספונטנית, כי אני אוהבת לתכנן מראש. וגם שלא הפנמתי שאני לא שחיינית ואני מרשה לעצמי לאכול הכול".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"אני יכולה לבכות מקטע מוזיקלי, מסרט פרסומת בטלוויזיה, מאלה שלוחצים על הבלוטות הנכונות. מתסכול - לדקה, קצר כזה. ברגעים הקטנים של החסד, של האושר. וכשאני חושבת על פרידה קרובה מאהוביי".

מתי צחקת בפעם האחרונה?

"בגרמניה יש להם את 'יום חמישי השמן'. רבקהל'ה שלחה לי תמונה של חמש נשים בבית-קפה במינכן מחופשות לפטריות אדומות עם כובעים של פטריה ונקודות לבנות. הייתי על הרצפה".

למי את מתגעגעת?

"לאנשים שכבר אינם".

מהו האירוע שהשפיע עלייך יותר מכול?

"אין אחד כזה. זוכרת ימים שהיו ציוני-דרך בשבילי: הנחיתה של אנוואר סאדאת בארץ, החתימה על הסכם השלום במדשאת הבית הלבן; כאילו נשמתי יותר קל, הרגשתי שאולי בכל זאת יש תקווה".

מהו בעינייך האושר המושלם?

"יש שיר של רחל, 'ששונות זעירים כזנב לטאה'. רגע אחד שעובר. רגע אחד שחומק, מפציע וחולף. זה לגמרי מספיק".

אנשים

מיהו גיבור ילדותך?

"אני באה ממשפחה של גיבורים: הסבים והסבתות שלי, אבא חושי וחנה חושי, חוה לין ודודיה לין ממשמר העמק, דודה אטיה (של אמי), וייבדלו לחיים ארוכים אבי אמנון לין ואמי רות לין, הדוד ד"ר דן חושי וגם אחיי פרופ' שי לין וד"ר רן לין - כולם גיבורי ילדותי. והיו לי גם גיבורות ילדות שעליהן קראתי: המדענית מארי קירי; ולנטינה טרשקובה, האסטרונאוטית הרוסייה הראשונה; אמיליה ארהרט, הטייסת שחצתה את האוקיינוס ונעלמה; וגיבורה ספרותית, דאגני טאגארט מ'מרד הנפילים'".

מי מעורר בך השראה?

"כל הנשים שהזכרתי, הגיבורות המשפחתיות שלי, ואלינור רוזוולט".

לו היית יכולה להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?

"לאונרדו דה וינצ'י. זה האדם היחיד שהייתי מוכנה להיוולד בשבילו גבר. בתיכון למדתי שהוא כתב הפוך. אז לימדתי את עצמי לכתוב בכתב-ראי בעברית ובאנגלית. עד היום זה עוזר לי במשאים-ומתנים. אם יושב לידי מישהו, אני יכולה לכתוב דפים שלמים בכתב-ראי".

לו היית יכול להיוולד מחדש כא*לה מן המיתולוגיה, באיזו א*לה היית בוחרת?

"האלה אתנה. היא גם אלת הצדק".

באיזו תקופה היסטורית היית רוצה לחיות או לבקר?

"רק לבקר. בימי המקרא, בתקופת הרנסנס ובשנת 2525".

אם היית קורא מחשבות, את מחשבותיו של מי היית רוצה לקרוא?

"של אלברט איינשטיין. אולי אז הייתי מקבלת כמה תשובות לשאלות שלי".

החיים

מה מניע אותך לקום בבוקר?

"החינוך שלי. העובדה שרק לעיתים רחוקות אני נהנית מלישון. והחיים שאני רוצה לחיות אותם כל יום".

מהו הריח האהוב עלייך?

"מאפייה של לחם. שדה אחרי הגשם. דשא שנקצר בזה הרגע".

מהו המאכל האהוב עליך?

"כל דבר שקשור באורז".

והשנוא?

"אורז עם חלב. למה? זה הדבר היחיד שהכריחו אותי לאכול בילדותי".

מהו הצליל האהוב עליך?

"של אבוב. למרבה הפלא".

איזה משפט שינה את חייך?

"משפט שאמי אמרה לי כשהייתי ילדה: 'אם תתאמצי ותרצי, תוכלי לעשות הכול'. ואני האמנתי לה".

בעבור מה תסכני את חייך?

"בשביל אהוביי. אבל אני מקווה שאוכל לעשות את זה בשביל מישהי לגמרי אקראית שאני לא מכירה שנמצאת בסכנת חיים".

מה חסר לך בחיים?

"שום דבר. כמה שעות נוספות ביממה כדי לנוח בהן".

כיצד היית רוצה למות?

"זמן ממש קצר לפני שארגיש שאני רוצה למות".

אבישי מתיה / צילום: יונתן בלום

רזומה

עו"ד ארנה לין. בת 57. נולדה בחיפה וגרה בת"א עם חברתה-לחיים השחקנית רבקה נוימן. נכדתו של ראש עיריית חיפה המיתולוגי אבא חושי ובתו של הח"כ לשעבר אמנון לין. תואר במשפטים מהאונ' העברית. סטאז' בעליון אצל השופט חיים כהן ובפרקליטות

מתמחה בדיני עבודה, משפט מסחרי ודין אזרחי. "התארגנות עובדים המתרחשת בפעם הראשונה חייבת להיות כוחנית. לא מעשי להתחיל אותה בישיבה עם ההנהלה על קפה ועוגיות" (אוגוסט 2013). משרדים קודמים: ש. פרידמן בחיפה (שכירה) וזליגמן (שותפה). ב-10 השנים האחרונות בעלת משרד עצמאי (תכננו ועיצבו את המשרד: דודניתה האמנית הילה לולו-לין, ובן-זוגה חנא פרח)

בין הלקוחות: ההסתדרות הכללית, ההסתדרות הרפואית וארגוני הסגל האקדמי. תיקים: ייצוג חולי איידס בתביעה להכנסת קוקטייל התרופות לסל הבריאות; נשים שביקשו לקבל מספר בלתי מוגבל של טיפולי הפריה; מפיקי הסרט "הספציאליסט" שעתרו להצלת הפרוטוקולים המצולמים של משפט אייכמן. לשעבר חברת הנהלה באגודה לזכויות האזרח, יו"רית המועצה הארצית בלשכת עוה"ד. המשנה לנשיאת מועצת העיתונות. חברה במועצה לביקורת סרטים ומחזות