הולכים ושוקעים בבוץ של אולד טראפורד

בעידן שבו ילדים נוטשים במהירות מותגים לטובת מותגים אחרים בצמיחה, התסריט האפוקליפטי של מנצ'סטר יונייטד הוא לא אובדן האליפות

מי שרואה את מנצ'סטר יונייטד העונה בליגה מתבונן בשבר כלי. אתמול הצליח המועדון להפסיד בבית 0-1 לניוקאסל, ולרשום הפסד בית שני ברציפות (אחרי הפסד באמצע השבוע לאברטון) - דבר שלא קרה מאז 2002. כששליש ליגה מאחורינו, הקבוצה שקועה במקום התשיעי כשהיא קרובה יותר לקו האדום מאשר למובילת הטבלה ארסנל.

כשמדברים על תסריט אפוקליפטי באולד טראפורד, חושבים כולם על ליברפול שגרסת שנות התשעים והאלפיים שלה, דומה מאוד לגרסת מנצ'סטר יונייטד של שנות השבעים והשמונים - מלכים ללא כתר. אלא שמה שמטריד באמת את בעלי המועדון, משפחת גלייזר, הוא לא להיות ליברפול אלא להיות, נניח, מילאן: רק לפני שבע שנים עוד הייתה מילאן מועדון ענק באירופה, בכל העולם הסתובבו ילדים עם חולצות המשחק של הרוסונרי ולא מעט תיירים פקדו את סן סירו. אלא שכמה שנים שחונות הספיקו כדי להעלים כמעט את מילאן מהמפה הגלובאלית, ולא רחוק היום ואפילו פריז סן ז'רמן תמכור יותר חולצות מהקבוצה של ברלוסקוני. המהירות הזאת שבה זונחים בשווקים החדשים מותגים בינלאומיים לטובת אחרים, מטרידה את הגלייזרים. כל עוד הקבוצה שלהם הייתה זולה מבחינת ההשקעה ברכש ובמשכורות והמשיכה למכור בטירוף מסביב לעולם, הם היו יכולים לחיות עם הכדורגל הבינוני. כשהמעמד הזה מתחיל להישחק, הם שואלים עתה את עצמם מה הוא הסכום המינימלי שממנו יצטרכו להיפרד כדי לשמור על רווח מכסימלי. ובמלים אחרות, האם הגיע הרגע שבו צריך להכניס יד לכיס ולהשקיע ברכש לפני שיהיה מאוחר מדי?

***

יהיה זה לא הוגן להפיל את כל התיק על המאמן דייויד מויס שהגיע הקיץ מאברטון. הדעה הרווחת היא שהיורש הנבחר (The chosen one קוראים לו באחת הכרזות שתלויה באצטדיון) בסך הכל לא מצליח לאחות יותר את הסדקים שאפשר היה לראות כבר בשלהי הכהונה של פרגי, ובכל זאת, במויס קל יותר לחבוט מאשר בסר הקשיש: "במשך 11שנים ניסה מויס לשים את אברטון מעל מנצ'סטר יונייטד" גורסת הכותרת ב"דיילי מירור" - וממשיכה: "סוף סוף הוא הצליח...", וזה חברים, התפרסם עוד בבוקר המשחק מול אברטון (במילים אחרות: לפני שני הפסדי הבית הרצופים).

קשה לדעת כמה רושם עושות כותרות העיתונים על הנהלת המועדון. מויס כזכור, הוחתם מראש לשש שנים - פרק זמן מאוד לא מקובל ביחס למאמנים. ברור שכאשר מחתימים מאמן לפרק זמן שכזה, משדרים מסר של אורך רוח, של יכולת לספוג כישלונות בפתיחה. ועדיין, הוא לא חסין מביקורת: "הקבוצה הייתה בינונית כבר כמה שנים, אבל היה לנו מנג'ר שידע להוציא מהם את המכסימום" אומר לי באוטובוס, בדרך הארוכה בחזרה ללונדון, ראלף, יו"ר ה"לונדון רדז" - אחד ממועדוני האוהדים של מנצ'סטר יונייטד בלונדון. האוטובוס עדיין מלא, גם למשחקים הבאים, אבל ראלף יודע שלא לעולם חוסן. גם מויס יודע: למרות הלויאליות שהוא מפגין כלפי האיש שהוא בעצמו בחר לתפקיד, צילו של אלכס פרגוסון הוא המשקולת הכבדה ביותר על רגליו של מויס - עד שלא יביא תואר משלו, אפילו גביע, ימשיך הצל הזה לרדוף אותו בכל צעד.

למרות הקור העז במנצ'סטר בשני משחקי הבית האחרונים, התמלא אולד טראפורד ב-75,300 צופים. לפני המשחק מול אברטון ביום רביעי שעבר, נכנסתי עם הילדים ל"מגה סטור". למרות המחירים האסטרונומיים (במיוחד על רקע ה"סיילים" לקראת חג המולד כמעט בכל חנות אחרת) הקהל פושט על המדפים. בפינת החנות יושב ווילי מורגן וחותם על האוטוביוגרפיה שלו. המחזה כמעט מכמיר לב: מדי פעם ניגש מעריץ וותיק ומבקש חתימה וצילום כשבדרך חבורות של יפנים ואינדונזים ממהרות לרכוש עוד חולצה של רובין ון-פרסי. הפרט הדמוגרפי הזה חשוב כדי להבין את גישת האוהדים למשבר הנוכחי. לא בכדי הזכרתי את מורגן: האיש שכמעט אלמוניים לאוהדי המותג הגלובאלי "מנצ'סטר יונייטד", הוא אגדה מקומית ששיחק במנצ'סטר יונייטד בשנות השבעים, העשור השחון הראשון שלה (מתוך שניים וחצי) שאחרי דור ה"באזבי בייבז".

מה זה אומר? שלאוהדים המקומיים, הגרעין הקשה שעדיין מנהל את המלחמה מול משפחת גלייזר, המשבר שעובר על הקבוצה מתקבל כמעט בחום: ראשית, כי אין כמו לומר "אמרנו לכם" על משפחת גלייזר ומדיניותה הנצלנית. שנית, כי אוהדי יונייטד רגילים לחילופי דורות שלעיתים נמשכים שנות דור: כך היה בין באזבי לפרגי, כך יהיה, או לי, בין פרגי ל... מי יודע?

שלישית, וזה בהחלט מפתח להבנת נפש הקהל, לאוהדים המקומיים קצת נמאס מכל עשרות אלפי התיירים שנוהרים לכל משחק בית, אוהדי הצלחות שמרביתם נוספו למועדון אחרי הטרבל של 1999. אגב העונה ההיא: אחרי המשחק, כנראה בגלל ההפסד, העסקים בדוכנים קצת חלשים. הפריט היחיד שנחטף למרות העלות המופרכת של 3 ליש"ט לחתיכת נייר בגודל A3, הוא הפוסטר לסרט "הכיתה של 92" (באנגלית המילה "קלאס" היא כמובן דו-משמעית) עם סקולס, הנווילים, גיגס, באט, ובקהאם. אח, היו זמנים.