לערער על זיכוי ליברמן

יש להגיש ערעור, גם אם הסיכוי להפוך את הזיכוי להרשעה קטן

שופטים אינם מחויבים לקבל באופן אוטומטי את עמדת הפרקליטות בכתבי אישום פליליים, ואף לא ראוי שיעשו כן. עם זאת, מצופה משופטים לתת פסקי דין ראויים, מבוססים היטב, הגיוניים, מדויקים, ההולכים הן בתלם הפסיקה והדין והן בתלם השכל הישר.

פסק דינם של שופטי בית משפט השלום בירושלים בפרשת השגריר בבלארוס, שבה הואשם שר החוץ אביגדור ליברמן במירמה ובהפרת אמונים, איננו עומד בסטנדרטים הללו. אלה שמותיהם של השופטים, וראוי שייזכרו: חגית מאק-קלמנוביץ', יצחק שמעוני, איתן קורנהאוזר. הכרעת הדין בתיק ליברמן היא אולי שיא הקריירה שלהם עד עתה, אך בפירוש אינה שעתם היפה ביותר.

אתמול (א') החל היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, את סבב הדיונים המסכם בתיק זה, בטרם החלטתו הסופית אם לערער לבית המשפט המחוזי על זיכויו של ליברמן. ההחלטה הסופית אמורה להתקבל השבוע, עם תום 45 הימים שהוקצו לתביעה להחליט אם להמשיך לגלגל את תיק ליברמן במעלה הערכאות, או להרים ידיים.

ההתלבטות של וינשטיין מתמקדת במישור של סיכויי הערעור: מאחר שהשופטים נטעו את הכרעת דינם עמוק בתחום הראייתי, ולא בהנמקות המשפטיות, הם עשו ככל יכולתם כדי לצמצם את הסיכוי שיוגש ערעור.

וינשטיין, שהחל את דרכו בתיק השגריר בביטחון חד-משמעי, הן בהגשת כתב אישום, הן בסיכויי ההרשעה, הלך ונחלש בדעתו עם התקדמות הדיונים. בדיונים האחרונים הוא השמיע קולות של התלבטות קשה.

זה כנראה הדפוס של וינשטיין, שמתחיל בביטחון ובחד-משמעיות ומסיים בהססנות, גימוד ובאימוץ זוויות ראייה סנגוריאליות. ראו, למשל, תיק ליברמן הגדול. וינשטיין מביא, בין היתר, בחשבון את העמדות ההופכיות של המחלקה הכלכלית בפרקליטות - התומכת בערעור; של המחלקה הפלילית בפרקליטות - התומכת בגניזה; של פרקליט המדינה היוצא, משה לדור - התומך בערעור; ושל שורת בכירים במשרד המשפטים, ובהם רז נזרי ואלי אברבנאל - התומכים בגניזה.

מן הראוי שוינשטיין ישקול טיעון אחד נוסף במסגרת שיקוליו: ההחלטה אם לערער על תיק השגריר בבלארוס של ליברמן איננה יכולה להתבסס אך ורק על שיקולים טכניים כמו סיכויי הערעור.

ראשית, מפני שכל ההערכות המוקדמות בשאלה כיצד יפסקו השופטים, אינן שוות כנראה הרבה; די להציץ בהכרעת הדין בתיק ראשונטורס-טלנסקי של אהוד אולמרט בבית המשפט המחוזי, ובהכרעת הדין של ליברמן בשלום, כדי להבין זאת.

שנית, היות שבתיק ליברמן - כמו כמעט בכל פרשה פלילית שבה מעורב פוליטיקאי רם-דרג - מתערבבים להם השיקולים המשפטיים והציבוריים אלה באלה, עד שלא ניתן להפרידם.

קביעה מופרכת

מבחינה עיונית טהורה, שאלת הערעור איננה אמורה להביא בחשבון את זהותו של הנאשם, מאחר שמדובר בערעור על הכרעת דין, ולא על גזר דין, הנגזר על-פי נסיבותיו ומאפייניו של כל נאשם. ואולם בתיק כמו תיק ליברמן, יש חשיבות רבה גם לאופן שבו מוצגות רשויות התביעה בציבור.

מורך-לב, רפיסות, חולשה באכיפת החוק בעבירות שחיתות - את כל אלה השיג וינשטיין בהחלטתו לסגור את תיק חברות-הקש בדצמבר 2012; אין לו צורך לגרום לכל אלה מחדש גם בהחלטתו להימנע מערעור ראוי בדצמבר 2013.

גם אם הסיכויים להפוך את הזיכוי להרשעה אינם גדולים, ראוי שהשגיאות הבולטות על פני פסק הדין יזכו להבעת תרעומת מצד רשויות התביעה. בראשן הקביעה המופרכת כי ליברמן עשוי היה להניח שהשגריר זאב בן-אריה הדליף לו פרטים על חקירתו, שלא מתוך מסמך חיקור הדין שנפל לידיו, אלא ממקורות מידע אחרים.

תיקים של פוליטיקאים הנחשדים בעבירות שחיתות הם תיקים סימבוליים; על וינשטיין לוודא כי המסר הציבורי הכללי העולה מקבלת החלטותיו בתיק הסימבולי הזה לא יהיה שחור משחור.

צרו איתנו קשר *5988