הנקראות ביותר

חן יאני: "הבנתי שעל דוגמנות ברמות הגבוהות משלמים מחיר"

חן יאני, שחקנית ומוזיקאית, מדברת על הקריירה: "אני אמנית"; ועל הפרויקט החדש "המחשפות": "אתה חולם להיות ככה וככה, ואז באה הצעה"

שלוש שנים של עבודה קשה כדוגמנית, ריצה בין אודישנים, חלקם בבדידות גדולה, עברו על חן יאני עד שהתחילה לגעת בהצלחה. היא הייתה בפריז, בלונדון ובניו יורק, וכשסוף-סוף הצטלמה למגזינים נחשבים והקמפיין עם הכסף הגדול, שאליו שאפה, נראה קרוב מאי-פעם, הרגישה שהיא לא מסוגלת. נכון יותר, הגוף שלה התחיל לדבר. היא עלתה במשקל, איבדה את המוטיבציה, אבל המשיכה ללכת לפגישות ולצילומים כמו רובוט, עד שהסוכנות שלה בניו יורק אמרה לה שהיא חייבת הפסקה, שתלך הביתה.

"הפער בין מה שבפנים למה שבחוץ", היא אומרת, "היה בלתי אפשרי; היה ברור לי שאני חייבת לעבור עם עצמי תהליך". היא חזרה לארץ, אבודה, נאחזה במוזיקה שליוותה אותה בתקופות הקשות בחו"ל, ומהנקודה הנמוכה הזו התחילה לצמוח לאט. למדה משחק, הופיעה בסרטים, ביניהם "נמס בגשם" הבלתי נשכח, ולא הפסיקה לרצות עוד. התחנה הנוכחית שלה במסע שהיא עוברת בדרך להגשמה, היא כסולנית "המחשפות", כמחליפה של ענבל פרלמוטר ז"ל, תחנה שהצליחה להפתיע גם אותה.

"כשהייתי קטנה אהבתי קולנוע, סרטי אקשן ומלחמה, ואני ואחי הגדול כל הזמן צילמנו את עצמנו", כך יאני. "לכבוד בת המצווה שלי עליתי לגג עם חברה וצילמנו את עצמנו. הייתי טום בוי, רזה, עם פרצוף עגול. עד אז אף אחד לא התייחס אליי בכיתה, לא הייתי מקובלת, תמיד בשוליים. ופתאום התחילו להגיד לי בבית הספר, למה שלא תדגמני. ככה זה התחיל. משם התגלגלתי לנערת השנה של מעריב לנוער, וכשזכיתי הייתי מלאה באמביציה. זאת הייתה הדרך שלי לפלס את דרכי לחברה, מוטיבציה מטורפת לקבל הכרה".

- ואז גילית שיש חו"ל.

"נסעתי מטעם התחרות למילאנו, דירה ענקית, עם המון דוגמניות ואודישנים. לא הייתי בחו"ל קודם ורציתי עוד. בארץ לא רצו אותי, כי המראה לא עבד כאן, הרגשתי לא שייכת".

- עזבת את הלימודים לטובת הקריירה.

"לקח לי שנה לשכנע את ההורים. הם עירבו פסיכולוגית, ובסופו של דבר היא אמרה להם, די, שחררו אותה. זה היה צעד מאוד אמיץ מצדם לתת לילדה בת 17 לצאת לקריירה בחו"ל, בעיקר כי עד אז חייתי בקריית מוצקין, במעטפת מחבקת, בלי שום צורך להתאמץ. אבל הייתה לי אש בפנים שהייתה חייבת להתפוצץ. זה התחיל מגיל 13, כשהיינו לוקחות טרמפים ל'אלנבי 58' בתל אביב לבלות. רציתי להיות בעיר גדולה. החלטתי להגיע לסוכנות הכי טובה, התחלתי לחקור, והבנתי שאני רוצה להגיע לסוכנות של קייט מוס ושל שירז טל בפריז. התייצבתי שם והתקבלתי".

- זה לא טריוויאלי להיות כל-כך ממוקדת מטרה בגיל כל-כך צעיר ולדעת לשווק את עצמך ככה.

"אני הנעתי את זה, חד-משמעית. רציתי לעשות משהו אחר מההורים. אבא משווק קרמיקות ואימא מנהלת בסניף פרפקט ליין. הם אנשים חרוצים, עובדים, אבל נראה לי שרציתי להפתיע את עצמי. הבנתי שאם אני עושה משהו, זה בשביל התשוקה. ראיתי מספיק את ההורים סובלים, כשעברו סיטואציות כלכליות קשות, וזה גרם לי להבין שאם לא אלך עם עצמי עד הסוף, אגיע למקומות האלה".

- המוטיבציה הייתה לעשות כסף?

"רציתי להביא כסף והייתה גם מוטיבציה של הצלחה, שילוב של הכרה וזוהר, שאני אהיה הישועה המשפחתית. יש בי האמונה שזה יקרה, אבל אני עדיין לא שם כלכלית. זה גם לא לעשות משהו רגיל. אנחנו דור אחר מדור ההורים - דור שרוצה להעז. בשנה הראשונה בפריז חטפתי כאפה רצינית של בדידות. החזקתי בציפורניים, אבל לא הראיתי לאף אחד שאני סובלת. זה עשה אותי מה שאני היום".

- ודאי היה רגע שאמרת די, לא יכולה יותר.

"לא רציתי להפסיק לרגע; גם כשהסוכנת אמרה לי, לכי תעשי מנוחה של שנה. אני לא אחזור בלי כל המדליות".

- ואיפה הייתה המוזיקה?

"כל הזמן ברקע, איתי. הכרתי המון מוזיקאים בלונדון - את הסולן של טייק ד'את, את אלטון ג'ון, נפתחתי. כשחזרתי לארץ למדתי על גיטרה".

- ואיך הייתה החזרה?

"הלם תרבות ברמה קיצונית. לא התחברתי לתל אביב. נהגי מוניות עצבנו אותי, הייתי צריכה לפרנס את עצמי, אז התחלתי לעבוד כברמנית. התחלתי לחשוב על משחק. קבעתי פגישה עם אייל כהן, מלמלתי, והוא זיהה בי משהו והתחיל לתת לי שיעורי משחק פרטיים. היו כמה מעידות של חזרה לחו"ל, שלא עבדו, וזה גרם לי ללכת ללמוד שנה במכינה של ניסן נתיב, ואז התקבלתי ליורם לוינשטיין".

- דגמנת כדי להתפרנס?

"לא. מחקתי את הכול. לא יכולתי עם הדימוי של חן הדוגמנית. הבנתי שהדוגמנות ברמות הגבוהות זה רק ביזנס וכסף וזוהר, שמשלמים עליהם מחיר".

- לאן כיוונת? לקולנוע, לתיאטרון?

"לתיאטרון פחות. קולנוע הכי השפיע עליי".

- ומה עם התיאטרון הממוסד?

"אני לא יודעת אם אני מתאימה לממסד, אבל למדתי כדי לסיים משהו בחיים שלי. לא סיימתי בגרות, לא עשיתי צבא מטעמי בריאות, ולוינשטיין היה בשבילי מוסד".

- איך שיווקת את עצמך כשחקנית?

"כמו בגיל 16, כשהייתי דוגמנית. זה אצלי בילט אין. עשיתי התאמה בין המשחק לדוגמנות, וכבר בשנה א' דאגתי שיכירו לי את זוהר יעקובסון, והייתה לי סוכנות. כל התקופה הזאת היה לי קשה עם העובדה שלא קטפתי את הפירות בדוגמנות. לקח לי שנים לשחרר. נפרדתי מזה לגמרי. המשחק היה תחליף לסיפוק ולגדילה. למדתי לעשות אודישנים, ואני כבר מגיעה לשלבים האחרונים. יש השקה בין דוגמנות לקולנוע - הדימויים, ההשתנות, ההוויה".

- ואז הגעת ל"נמס בגשם".

"מורן מרציאנו (מלהק), שהכיר אותי וידע שבווג הראשון שלי הצטלמתי כמו בחור, הראה את התמונה שלי לבמאי. ידעתי שאני חייבת לעשות את הסרט הזה. עשיתי גם תפקידי אורח בסדרות. הייתי רוצה להיות מיינסטרים, אבל כנראה זאת לא אני, זה עניין של בחירות".

- אולי אילו היית משתתפת בטלנובלות ובתפקידי הנחיה היית מלוהקת גם למיינסטרים.

"לא רציתי הנחיה כי ידעתי שזה לא אני. זה כמו שלא עשיתי ספורט אילוסטרייטד וגם עשיתי את הווג הצרפתי. רציתי להיות שחקנית בקאמרי או בהבימה, ולא, לא קטפו אותי לתיאטרון. היקום בא אליי והראה לי לאן אני מיועדת".

- הסרט עשה את התפנית המיוחלת?

"זה תפקיד של פעם בחיים. כמו זה של הילארי סוונק ב'בנים אינם בוכים'. לאט-לאט אני מתקרבת לוורסטיליות משחקית שמקרבת אותי למיינסטרים. אנשים שמכירים אותי, כמו דורון ערן, שלקח אותי ל'הבורר', תפקיד הכי מיינסטרימי. ב'הצרות שלי עם נשים' עשיתי תפקיד של קלולס, הכי לא אני. ערן פסח, הקואוצ'ר שלי למשחק, שליווה אותי לאורך הלימודים בבית הספר, הכין אותי לאודישנים ובזכותו קיבלתי את הפרס על 'נמס בגשם'".

- ועכשיו, "המחשפות" סחבו אותך מהמסלול של קריירת המשחק.

"אתה חולם להיות ככה וככה, ואז באה הצעה כזו. הכרתי את יפעת נץ בתקופה שבה חיפשתי את עצמי, גרתי עם אחי, ואורלי פרל לימדה אותי לנגן בגיטרה. מלאני פרס שמעה אותי ודחפה, תמשיכי לנגן. היו לי לחנים קטנים שהתביישתי להשמיע. היו לי פחדים נוראיים, אבל גם צמחה לי אמביציה מטורפת, כמו בתחילת הדוגמנות, להצליח, להגיע מעבר לים".

- בלי ללמוד מוזיקה בצורה מסודרת.

"גיליתי שאני מוזיקלית. התחלתי לכתוב ולהלחין אחרי בית הספר. היה קשה לי להתמודד כלכלית כי לא הרווחתי. התרחקתי מהדוגמנות; הייתי מלצרית, ברמנית, והיו לי גיטרה וקלידים בבית, אז צללתי לשם".

- כמו שפתאום התחלת לרקוד במופע של שרון אייל.

"שהיא הכי לא מיינסטרים. הערצתי את שרון, היא מאסטר, הכי יפה בעולם".

- רקדת בעירום.

"מטושטש. הייתי באטרף להתקבל לתיאטרון גדול, ואז היא הגיעה. עכשיו זה נגמר והגיעו 'המחשפות', שאני מתכוונת להתאבד עליהן. חזרתי לדוגמנות, בקטנה, בפרויקט של תמר קרוון, שיחקתי בסרט של שירה גפן, 'בורג', ואני עובדת על הצגה בפרינג'. אני כבר לא מגדירה את עצמי - שחקנית, זמרת, תיאטרון, קולנוע; אני אמנית".

אישי: 30, רווקה, גרה בתל אביב קריירה: דוגמנות: קמפיינים בינלאומיים, לרבות לדולצ'ה וגבאנה ולקנת' קול. קולנוע: "מלח ים", "נמס בגשם", "סרק סרק". טלוויזיה: "הצרות שלי עם נשים", "הבורר". תיאטרון: "גבול" "עכבAרים". מוזיקה: סולנית "המחשפות". ריקוד: "האוסן" של להקת שרון אייל עוד משהו: בגיל 15 נבחרה לנערת השנה של "מעריב לנוער"

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות