יוני ארליך: "לא פעם מצאתי את עצמי נלחם בהרגשת המיאוס"

בגיל 36 הוא פותח עוד עונת טניס, אבל הפנים כבר ליום שאחרי: "אמשיך עד שאשתי ואני נראה שזה גובה מחיר כבד מדי מהמשפחה", הוא אומר בריאיון ל"גלובס"

יוני ארליך מתחיל לדבר במונחים של סיכום קריירה. בגיל 36 הוא יודע שאת הלימון הזה, של הטניס ושל המותג אנדיוני, הוא כבר סחט כמעט עד הסוף. "אני אמשיך עד שאני ואשתי נראה שזה גובה מחיר כבד מדי מהמשפחה, או עד שאני אראה שאני לא מפרנס מספיק בשביל ההיעדרויות האלה מהבית", הוא אומר בראיון ל"גלובס". "זה הכול תחת מאזניים למה יש יותר משקל - הפרנסה או המשפחה. אין דד-ליין".

■ ■ ■

במקרה של ארליך שמשחק רק זוגות, הפרנסה לצערו לא תלויה רק בו. "בשנה שעברה קבעתי לשחק עם מישהו לתקופה ארוכה, אבל הוא נפצע. התחלתי לעבור בין כל מיני חבר'ה ולחפש שחקנים טובים לשחק איתם. הייתי ממש תקוע כי לרובם כבר היו פרטנרים. ואז החלטתי שאם אין לי פרטנר טוב אני פשוט לא משחק. כבר אין לי טעם לשחק בשביל להגיד ששיחקתי, לעבור שלב אחד זה לא משהו שמעניין אותי כבר. אמנם זה פרנסה וזה כסף, אבל בשנה שעברה העדפתי להישאר יותר בבית אם לא היה לי באמת סיכוי לקחת את הטורניר. לצערי בשנתיים האחרונות אני נמצא בדירוג של 40-50 בעולם בזוגות, והשנה סיימתי אפילו פחות (65). אני כל הזמן צריך לבדוק את עצמי ולהיות אמיתי - וכרגע אני חושב שאני מספיק טוב כדי לחזור לטופ".

ארליך שכבר ידע עונות גדולות (כמו 2008) שבהן גרף יותר מ-400 אלף דולר, עומד בעונות האחרונות על הכנסות של 100 אלף דולר מטורנירים.

* זה עדיין סכום ששווה עבורך את כל הריצות בעולם?

"זה משהו שאני בודק עם עצמי ועם המשפחה בכל שנה, אבל אני מסתכל גם החוצה על השוק החופשי - ואני חושב שאני בסדר. אני לא הולך להיות כרגע מנכ"ל של איזו חברה בשנה-שנתיים הקרובות. אחרי שהרווחתי כבר כמעט פי ארבע בעונות המוצלחות זה בטח לא מספק אותי, אבל אני חי בכבוד. אם הסכום היה קטן בחצי אז אין מצב שהייתי ממשיך עם זה. אמרתי לאשתי שאני מרוויח יפה, עושה מה שאני נהנה ממנו. אמנם אני טס הרבה, אבל אני המון גם בארץ וזה זמן איכות עם הילדים ועם המשפחה, כי כשאני בארץ למעט שלוש שעות באמצע היום שאני מתאמן, בשאר הזמן אני פנוי - גם בשעות ששאר האבות קבורים בעבודה. לא פעם מצאתי את עצמי נלחם בהרגשת המיאוס, כי יש לי אישה ושני ילדים בבית שאני לא רואה, ואתה אומר לעצמך פאק איט! ומצד שני אתה אומר זו העבודה שלי, זה מה שהחלטתי לעשות מגיל אפס. ואז אתה סובל בשקט".

* מבחינה כלכלית, אתה יכול אחרי הפרישה לשבת רגל על רגל?

"אני חייב לדאוג לקריירה הבאה שלי. אני גר בשכירות ואולי יש לי מספיק כדי לקנות בית ברחובות למשל, אבל אני שמח בחלקי. זה לא מספיק כדי ללכת אחרי הטניס לים להשתזף. אני בודק אופציות, וחושב שאחרי כל כך הרבה שנים כספורטאי מקצוען יש לי הרבה מה לתרום וללמד. אנדי משקיע בהרצאות לכל מיני מגזרים, ואנחנו חושבים לעשות משהו ביחד בתחום הזה. רוב האנשים יכולים לדבר על עצמם, אבל הם לא מתמודדים עם ניסיון חיים כמו שלנו של לחץ להישגיות בתור מערכת זוגית כמו שיש לנו. אחרי 35 שנה בטניס הייתי רוצה לנסות קצת משהו אחר. אני אשמח להיכנס לעולם העסקים. ביליתי כל כך הרבה שנים בחו"ל, טסתי להמון מקומות, פגשתי הרבה אנשים, חלקם בדרגים בכירים מאוד, חוויתי הכול מהכל".

* אחרי שאנדי חזר מהפציעה, ירדתם אחרי הרבה שנים לטורנירים קטנים יותר, אפילו לצ'לנג'רים. זה התכנון גם השנה?

"ממש לא. אני לא רואה את עצמי משחק בטורנירים קטנים. בשנה שעברה עשינו את זה רק כדי לשחק קצת ביחד ולתרגל זמן מגרש. השנה נלך בכל הכוח על כל הטורנירים הגדולים. בחודשיים האחרונים עשינו אימונים חזקים מאוד כמו שלא עשינו הרבה שנים, והתכנון הוא לעשות שנה מלאה כמו שצריך. חשבתי הרבה על ההמשך, והחלטתי שאני מוכן לעשות את זה. אני מרגיש רעב להצלחה, ואחרי שלוש שנים מאכזבות לפחות מבחינת התוצאות, אני רוצה להוכיח שאני עדיין יכול להגיע גבוה".

* גם אחרי שלוש אולימפיאדות, תואר גראנד-סלאם, ואינספור ניצחונות בגביע דייויס - תמיד תחיו תחת הביקורת שטניס זוגות זה לא ממש ענף רציני.

"כששואלים אותי את השאלות האלה אני לא מרגיש שאני צריך להתנצל. שחקני זוגות עושים קריירה בפני עצמם, והם שחקנים מצוינים. האחים בראיין בנו קריירה והם מוכרים בכל העולם. כל כך הרבה שחקנים טובים עברו בגיל 30 מיחידים לזוגות ועשו עשר שנים מצוינות. כשאנדי ואני היינו בטופ קיבלנו אהבה גדולה מאוד בעולם ובמיוחד בישראל, בנינו קריירה יפה מאוד מזוגות וייצגנו את ישראל בכבוד כמעט 15 שנה. אני חושב שהרבה מההצלחה של הטניס בישראל זה בזכות אנדיוני. אנחנו מתרכזים בעצמנו, זו הפרנסה שלנו, זו הקריירה שלנו, ואנחנו מנסים להיות הכי טובים בשלנו".

הישראלים חובטים וחוסכים
 הישראלים חובטים וחוסכים

■ ■ ■

* בוא נדבר על הקשר עם אנדי, המותג הזה יכול לתחזק גם את הקריירה הבאה שלכם?

"או שכן או שלא. יש לנו מותג חזק שבנינו ואין סיבה לא לנצל את זה בתחום הספורט או בעסקים. מצד שני, אולי כל אחד גם צריך להתפנות באופן אישי לדברים אחרים שמעניינים אותו. אולי נעשה דברים ביחד, אבל לא בפול טיים ג'וב".

לגבי הבדלי האופי בין שניהם, אומר ארליך כי "אנדי מאוד מאוד מוחצן וזה כמובן קצת מאפיל עליי, אבל אני מפרגן לו לגמרי. הוא חבר טוב ואני אוהב אותו ואני אתן לו את הבמה שלו. אני חושב שהוא גם עזר לי בקטע התקשורתי ופתח אותי יותר. אני פשוט אוהב את הפרטיות שלי יותר מאנדי. אני עוד מעט בן 37 ואני מספיק שנים בזה כדי להבין שזה משחק, זה 'גיב אנד טייק', כמה שתיתן יותר יאהבו אותך יותר".

* אחרי הדור שלכם נראה שיש בור גדול מבחינת הטניס הישראלי.

"אני חושב שנוצר חור גדול מאוד של עשר שנים. יש נורות אזהרה גדולות מאוד לטניס הישראלי. אני חושב שהתעשייה של הטניס חולה בפניקה מתמדת - מאוד לחוצים לגדל פה שחקנים. צריך קצת שקט תעשייתי, לתת לאנשים לעבוד, ולילדים זמן להתבשל. במהלך הקריירה שלי שמעתי יותר שמות של איזה עילויים שלא הגיעו לכלום, ויש גם כאלה כמו נועם אוקון או הראל לוי שלא דיברו עליהם כשהיו צעירים ועשו קריירות יפות מאוד. צריך לתת מרחב נשימה ולתת לזמן לעשות את שלו".

צרו איתנו קשר *5988