האם חירשים חושבים במילים או בסימנים?

המשפט "אפשר קצת שקט? אני לא מצליח לשמוע את המחשבות שלי" ודאי מוכר לכם, ואכן רובנו שומעים את המחשבות שלנו. כשאנחנו חושבים, אנחנו שומעים במוח משהו דומה למילים. כאשר הניסיון להפוך את המילים הללו לדיבור ברור או לכתיבה ברורה אנחנו מבינים שאלה לא היו בדיוק משפטים שלמים ונכונים מבחינה דקדוקית שעברו לנו בראש, אלא שברי מילים ומשפטים המספיקים כדי לייצג רעיונות שלמים. ובכל זאת, הייצוג דומה בראש שלנו למילה הנשמעת.

ומה לגבי חירשים? האם גם הם שומעים מילים בראש או שהם רואים סימנים של שפת הסימנים? ובכן, זה מאוד תלוי באיזה סוג חירשות מדובר. מי שהיו חירשים כל חייהם ומדברים רק בשפת הסימנים וקריאת שפתיים יחשבו בשפת הסימנים. רובם יודעים לקרוא, אך כשהם חושבים יעלה במוחם בדרך כלל סימן גופני ולא טקסט. לקויי שמיעה וחירשים ששמעו פעם יחשבו בדרך כלל במילים נשמעות. חירשים שמעולם לא שמעו אבל למדו לדבר יחשבו גם הם בדרך כלל במילים ולא בסימנים. המוח מתייחס כנראה לתנועה שעושה הפה ומייחס לה איזשהו ייצוג שנשמע כייצוג קולי גם למוח החירש.

אבל הדבר המעניין הוא שחירשים שלמדו לדבר אבל לא למדו לסמן בשפת הסימנים, מתקשים יותר בפיתוח "קול פנימי". נראה ששפת הסימנים מפורשת במוח כמו שפה דבורה, והשילוב ביניהם הוא שמפתח את הקול הפנימי ה"נשמע" של החירשים. בלי שפת סימנים ובלי שמיעה, קשה יותר לפתח תפיסה של איך יכולה להישמע שפה.

נראה שזאת הסיבה לכך שאם תבקשו מאדם חירש הנוהג לשוחח בשפת הסימנים להחזיק חפץ בזמן שהוא מנסה לשנן רשימת מילים, הוא יתקשה לעשות זאת, ממש כמו אדם שומע שמישהו מדבר איתו בעת שהוא מנסה לבצע פעולה דומה.

הקול הפנימי יכול לבוא גם מבחוץ

והנה עוד דבר מעניין לגבי הקול הפנימי: לא כולם יודעים שהוא פנימי.

כשאדם "שומע קולות" ונדמה לו שהם מגיעים מחוצה לו, הוא עלול לחשוב שהוא סובל מהפרעה קוגניטיבית, ואם הוא עצמו לא יחשוב כך, אחרים ודאי ימהרו לעשות זאת בשבילו. ואולם מחקרים חדשים מראים שכ-3%-10% מהציבור שומעים קולות שאחרים אינם שומעים. מדובר בשיעור גבוה באופן משמעותי משיעור המאובחנים כלוקים בהתקפים של עיוות בתפיסת מציאות, ולכן המסקנה של חוקרים כמו ד"ר בן אלדרסון-דיי מאוניברסיטת דורהם בבריטניה היא שמדובר בווריאציה כלשהי על הקול הפנימי.

אלדרסון-דיי מעריך שעוצמת הקול הפנימי שלנו נעה על ספקטרום מסוים: יש מי שלא שומעים אותו בכלל ואין להם מושג על מה אנחנו מדברים פה. אחרים מודעים למחשבות העוברות בראשם אבל הן לא באמת דומות למילים נשמעות ולכן ברור להם שאלה מחשבות. במכשיר הדמיה של המוח, נראה שכאשר עוברת בראש מחשבה ברורה, יש עוררות מסוימת באזורים הקשורים לעיבוד קול המגיע מן החוץ, אבל במקביל מתעוררים אצלם מנגנונים מוחיים שתפקידם לוודא שהם לא מתבלבלים בין קול אמיתי לבין דמוי-קול שהמוח מפיק בעצמו כדי לעזור לו לחשוב. בחלק קטן מהאוכלוסייה יש הפרעה מסוימת בפעילות המנגנון המבדל הזה.

בכנס TED האחרון סיפרה אלינור לונגדון בהרצאתה על היום שבו שמעה לראשונה קול המקריין כל דבר שהיא עושה. היא ידעה שהקול אינו יכול להגיע מבחוץ, כי הוא נשמע רם וברור גם כשלא היה איש בחדר, והוא דיבר איתה על נושאים שאיש לא מכיר מלבדה. עם זאת, היא הרגישה שהקול אינו שלה, אלא מלווה אותה כאילו חייה נתונים לפרשנות ספורט מתמדת, שמידת חביבותה משתנה לפי מצב רוחה של לונגדון עצמה. אף שהייתה סטודנטית מתפקדת לחלוטין, שיחה אחת בנושא עם חברים הובילה אותה לאשפוז ואבחון כסכיזופרנית. לדבריה, בגלל התרופות שניתנו לה, הקולות ששמעה החמירו והפכו למקהלה מטרידה ומאמללת, שכעת כבר פגעה בתפקודה. כשהחליטה להתיידד עם הקולות ולחזור לעולם החיצון, הקול חזר להיות נוכחות קיימת אבל לא פוגענית בחייה.

לדברי אלדרסון-דיי, לעתים קרובות הקולות מתחילים להישמע בעקבות תקופות של סטרס, אירוע טראומטי או שימוש בסמים. בעבר, פסיכולוגים ראו בהופעת קולות כאלה עדות להחמרת מצבו הנפשי של אדם ולא התייחסו כל כך לתוכנם. בעשור האחרון, הדברים משתנים בהדרגה, ופסיכולוגים מתחילים להתייחס לקולות הללו כחוויה רבת משמעות, ממש כמו חלומות או פנטזיות.

כאשר הקולות מטרידים, טיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות קלות יכול להועיל, כמו גם טיפולים פסיכולוגיים שמטרתם התמודדות עם סטרס. אבל כנראה לא צריך למהר לאבחן את הסובלים מהם כחולים במחלות נפש קשות.