גבעת הכלניות

נפגשנו לראשונה בשלהי 1987, ימי השיא במאבק ליציאה מלבנון. המתקפה הממוקדת על אריאל שרון, אז שר התמ"ת, אחרי ההדחה הרועמת מתפקיד שר הביטחון ב-1983 (בעקבות ועדת החקירה על אירועי סברה ושתילה), מתמצה ב"בטן הרכה", הכביש המוביל אל חוות השקמים. תמרורי התנועה הוסבו לתמרורי מחאה ארסית. חרם הוטל על המשפחה ובניה ברחבי האזור.

אני הייתי בתחילת דרכי כראש המועצה האזורית שער הנגב. היינו שכנים. עשר דקות הפרידו בין החווה שלו לכפר עזה שלי, אבל כל כך רחוקים היינו. ואז - משבר. מפעל "מכסף" בקיבוץ ניר-עם נקלע לצרה. אין ברירה, צריך להגיע ל"חווה". כיצד נעשה זאת? ומדוע בכלל יסכים לראות את פנינו אחרי שהכיר את קלסתרונינו מהמחאה שלנו בשער החווה מדי יום שישי?

הטלפונים מצלצלים, ובחשש רב אני יוצא לראשונה אל הדרך. השער נפתח, דלת העץ הכבדה מוסטת ואריק יושב נינוח בכורסה ליד האח הבוערת. הוא חייך בחום ומיד פתח ואמר: "מחר אני בא אליכם, תזמין את החברים".

למחרת, הוא הגיע למועצה, מלווה בלילי, והם ירדו יחד למקלט, לחדר הישיבות שלנו. המתח בחדר היה בשיאו.

אריק פותח: "חוסנה של ניר-עם הוא הערובה לביטחונה של תל אביב". פרץ של חום נדלק והתפרץ, שנים של שנאה הפכו ברגע לברית אמת של עובדי האדמה. אריק חזר להיות "שלנו".

מתחת למחלוקות הפוליטיות הכבדות התגלה הרובד האמיתי - האיש שחי עמנו את הזריעה ואת הקציר, את הגשם ואת הבצורת, את הפרי המבשיל על העץ ואת הכבשה הממליטה בדיר הצאן.

הפורום החקלאי - החברים החקלאים של אריק ובהם קיבוצניקים, מושבניקים ורועי צאן - היה נפגש בימי שישי ב"סככה" שבשדה ליד ביתו. שותים, נוגסים, ובעיקר מדברים על זנים, יבולים ומזג האוויר. הס מלהזכיר פוליטיקה. הברית התחדשה, החברות התהדקה והיא הפכה לידידות אישית בין המשפחות. חלקנו שמחות, חלקנו כאבים, אהבנו את השטרודלים של לילי ואת ההומור של אריק.

לימים חלתה לילי במחלה קשה. לא הרבינו לשוחח על כך. אריק שמר את כאבו קרוב ללב. ימים ספורים לפני מותה נקראנו אליו לביה"ח. "המחלה גברה על לילי ואנו ניפרד ממנה בקרוב", אמר אריק והוסיף: "בקשה לי אליך, לילי אוהבת את הגבעה, עשה את כל שניתן ותבוא היא לשם למנוחתה האחרונה". זו לא הייתה פקודה, זו הייתה בקשה מהמקום העמוק ביותר בלב ובחברות האישית בינינו. בקשה שלא ניתן לסרב לה. יום הלוויה היה קשה ועמוס. הוא לווה גם בביקורת על הקבורה בגבעת הכלניות, שלבסוף אושרה בבג"ץ.

בני המשפחה, נבחרי ציבור, לוחמים, חברים ובני האזור נהרו אל הגבעה. אריק סיים בתודה לכולם, ואז, ביציאה, שילב את ידו בזרועי ואמר: "תודה לך שי, הייתי מאוד מבקש שבבוא היום תערוך גם לי לוויה מכובדת כזאת". "כן", עניתי לאריק במבוכה, "אך בקשה אחת גדולה לי אליך: אל תזדרז".

חודשים ספורים חלפו ואנו נקלענו לצרה. בננו, חייל באוגדת עזה, הובהל לבית החולים לניתוח מורכב. מצבו הוגדר קריטי. הימים ימי הבחירות של ינואר 2001 ואריק התמודד על ראשות הממשלה מול אהוד ברק. מדי לילה, קרוב לחצות, צלצל הטלפון ואריק דרש בשלומו של הנער. ערב אחד הטלפון לא הגיע. למחרת, מוקדם בבוקר, צלצול: "סליחה שלא התקשרתי אתמול... פשוט התקיימו בחירות", התנצל.

זהו האיש, שגם ברגעי המחלוקת הקשים ביותר אי אפשר היה לנתק אותו מחבריו החקלאים, המתיישבים והלוחמים שלחמו לצדו. חברות הייתה הערך הנעלה ביותר בחייו, ואת זה הוא הנחיל לנו.

הכותב הוא חבר קיבוץ כפר עזה, ח"כ לשעבר מטעם מפלגת קדימה; כיהן כראש המועצה האזורית שער הנגב. היום מכהן כדירקטור בלאומי ויו"ר הקונגרס היהודי העולמי