מעורר פולמוס, שלם, נאמן וקיצוני: כל אחד והאריק שרון שלו

לכל אחד האריק שרון שלו. מי שאהב והעריץ אותו במהלך הדרך שנא אותו בשנותיו האחרונות כראש ממשלה. מי שסלד ממנו וקרא לו "אריק רוצח" היה למעריץ נלהב ושומר שמו. כל כך שנוי במחלוקת. כל כך מעורר פולמוס. כל כך שלם, נאמן וקיצוני - בכל מה שהיה, בכל מה שעשה ובכל תהפוכות חייו. שום דבר בינוני, מקובל, רגיל או משעמם לא היה באיש הזה, שהיה ונשאר הרבה יותר מאיש אחד.

הוא נולד לתוך המחלוקת ששיסעה את הארץ וממשיכה לקרוע אותה עד היום. המחלוקת שבסופו של דבר אפיינה את חייו. אמו ורה שניאורוב, סטודנטית לרפואה, הכירה את סמואל שינרמן, סטודנט לאגרונומיה וראש תנועת פועלי ציון, שנרדף על ידי פעילי התנועה הקומוניסטית. ב-1922 נמלטו מגאורגיה, עלו ארצה והצטרפו לכפר מל"ל - קהילה חקלאית שכל חבריה מפא"יניקים ורק השינרמנים, דעתנים, נחושים, קשוחים, קשי יום וחרוצים היו רביזיוניסטים גאים. הבידוד החברתי, הנידוי, היה קשה מבחינה כלכלית וחברתית, והשפיע, אפילו כיוון את אישיותו ואת התנהלותו של הבן אריאל. כשהיה בן שלוש נפל על סלע ונפצע פצע עמוק בפניו. אף אחד מאנשי היישוב לא הסכים לעזור לורה, לא לטפל בו במושב ולא להביאו לטיפול מחוצה לו. היא נשאה את הילד המייבב והפצוע מרחק שלושה ק"מ עד כפר סבא. לא התכופפה ולא נשברה. שרון אמר לימים שהוא חזק כמו אמא שלו.

"מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל יקבל אותו כשר ביטחון, מי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה", אמר נאמנו ומעריצו העיתונאי אורי דן המנוח, וזו הייתה נבואה שנאמרה הרבה לפני שדרך כוכבו בפוליטיקה הישראלית. שרון רק רצה להיות רמטכ"ל. זה היה החלום הכי גדול שלו. אבל הפוליטיקאים פחדו ממנו. הם תמיד פחדו והמשיכו לפחד ממנו. ב-1969 נישא על כנפי הניצחון כמפקד אוגדה 38 במלחמת ששת הימים, וניהל מו"מ להצטרף לגח"ל, גוש חירות ליברלים.

כדי למנוע את התחזקותו של מנחם בגין, נתנו לשרון את תפקיד אלוף פיקוד דרום. אבל כעבור כמה שנים נעלו בפניו את הדרך לתפקיד סגן הרמטכ"ל, וכך קרה ש-100 ימים לפני מלחמת יום הכיפורים עזב את הצבא והתכונן לרוץ לבחירות. איך הייתה נראית הארץ אילו חישובים פוליטיים ואגו מהסס לא שלטו בהחלטות על מינויי רמטכ"ל בצה"ל? ואילו לא קיבל שטף דם בעת שקיבל והיה גורף 46 מנדטים בבחירות 2006, כפי שצפו לו, איך הייתה נראית היום הארץ? חיה? חיה בשלום? חיה על חרבה?

האם היה קם ועולה קצין אחר שהיה מעז לצלוח את תעלת סואץ ולשנות את פני מלחמת יום הכיפורים, מכישלון שקירב את חורבן הארץ לניצחון צבאי?

שאלה נוספת, שעדיין קשה לשאול: האם מסקנות ועדת החקירה הממלכתית למסע הרצח שביצעו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטיניים בסברה ושתילה הושפעו מעצם שמו ואישיותו של שר הביטחון דאז, אחד שקוראים לו אריאל שרון, שיש לו היסטוריה רבת ניגודים, תעוזה, חוצפה והתרסה? אם היה אחר בתפקיד, מישהו קונסרבטיבי, מקושר, מחובר, שלא הקצין כל מה שנגע בו, האם גם אז הייתה מקבלת הוועדה החלטה להדיח את שר הביטחון? (14 בפברואר 1984).

אם לא היו קוראים לו אריק, האם 400,000 איש ואישה היו נענים לקריאת "שלום עכשיו", בגיבוי תקשורתי לוחץ, ויוצאים להפגנת ענק, אם כל ההפגנות מאז ועד היום (25.9.82) במקום שלימים כונה "כיכר רבין" רק כדי לדרוש את הדחתו? אלה בדיוק האנשים ששנים אחרי כן הציפו את כיכרות המדינה לאות תמיכה בשרון - הפעם כמוביל ההתנתקות, פינוי חד צדדי של התיישבות היהודים בגוש קטיף ופתחת רפיח.

ומהצד האחר, אם הוא לא היה "אריאל שרון", אחד שהיה פעם שנוא והפך ליקירו של רוב הדור, האם גם אז הייתה נגמרת חקירת "פרשת האי היווני" כפי שנגמרה, במסמך רדוד וקול ענות חלושה? והפרשה הדרמטית והמכוננת של המיליונים שהוזרמו באמצעות סיריל קרן על ידי מרטין שלאף היהודי האוסטרי שהשחית פה כמה דורות, האם היא הייתה נגררת ונגמרת בשתיקה נמרחת, אלמלא עמד במרכזה השרון שהחליף צד והלך לכיוונים מקובלים יותר?

וסיפור אישי לסיום: "מה זה קורין ליבר", שאל אותי בחיוך כועס לפני שנים, "התחתנת, לא? את אוהבת את הבעל שלך? אז השם שלך חייב להיות שמו של בעלך. אין דבר כזה שני שמות. הנה נשאל את לילי. מה את אומרת, לילי?". לילי חייכה בסוג של רחמנות עליי, "היום הכי מאושר בחיי היה כשקיבלתי את השם שרון. לעולם לא הייתי קוראת לעצמי באף שם אחר. עם כל הכבוד לאביך, קחי את שמו של בעלך ותתגאי בו".

ושרון, הוא התעקש כל השנים לקרוא לי "גברת ליבר" או "הבבלית", העיתונאית מבבל, ובכל פגישה, בכל אחד מתפקידיו, שב ושאל מה עם שינוי השם.

תחושת הקניין, הבוז לממסד / הישגי הקליטה של עולי בריה"מ וההסתבכות בקרקעות

מילדותו ועד קבורתו, יחסו של אריק שרון לקרקע נבע מתוך תחושת קניין עמוקה לנחלת המשפחה במושב כפר מל"ל בשרון ול"משק" - כך כינה את חוות השקמים הייחודית, על 3,800 הדונמים שלה, שרכש אחרי שחרורו מצה"ל - ומתוך בוז עמוק לממסד החקלאי ולמינהל מקרקעי ישראל, שבספריהם הוא נחשב רק "חוכר" ולא בעלים אמיתי של האדמה. היחס הזה עבר לו בירושה ישירות מאמו, ורה שינרמן, שהייתה לוחמת גדולה למען זכויות קניין מוחלטות של החקלאים באדמתם ותיעבה את הממסד החקלאי.

מתוך היחס הזה נבע הדחף של שרון לשלוט במינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) ולצרף את הגוף הזה לכל משרד ממשלתי שבו כיהן: החל במשרד החקלאות, עבור למשרד השיכון ומשרד התשתיות, וכלה במשרד ראש הממשלה (שם ויתר על מינהל מקרקעי ישראל לטובת "התיק המעובה" לאהוד אולמרט).

כשר שיכון הוא רשם הישג עצום: קליטה מהירה של מיליון עולים מברה"מ בתחילת שנות ה-90', בתוך שנים ספורות, בלי שעולים יישנו ברחובות או באוהלים.

נכון, הוא הסתמך על התחייבויות רכישה של המדינה מול הקבלנים הבונים. נכון, הוא המציא אז את הוול"ל (ועדה לבנייה למגורים, מורשת הנמשכת עד היום בשמות שונים) וקמו שכונות עם תכנון בעייתי ובלי מוסדות ציבור. נכון, היה דוח מבקר מדינה, אבל את העולים הוא קלט בהצלחה.

בתחום הקרקע החקלאית שרון הניע את המגמה של פדיון קרקע חקלאית בתנאים נדיבים לחקלאים. ההחלטה העיקרית, שאותה קיבל בייעוץ של עו"ד שרגא בירן, היא החלטה 533 המפורסמת של מועצת מקרקעי ישראל בראשותו, שהעניקה לחקלאים 50% מהזכויות לבנייה למגורים על קרקע חקלאית מופשרת.

עוד לפני שהציבור שם לב למשמעות ההחלטה, עו"ד בירן הספיק לנצל את אחוזי הפיצוי הגבוהים שנקבעו לפי החלטה 533 וליזום את הקמת "פארק אזורים" על אדמות כפר מל"ל, סמוך לצומת גהה - פארק ההיי-טק הראשון שהוקם במדינה.

בעלי הנחלות בכפר מל"ל (הבעלות בנחלה הועברה לבנו עמרי) מקבלים עד היום דמי שכירות נדיבים כתוצאה מעסקה זו.

גובה הפיצוי לחקלאים עורר גל עצום של ביקורת ציבורית על שרון בטענה לניגוד עניינים בגלל בעלותו על הנחלה בכפר מל"ל. הביקורת הולידה את העתירה המפורסמת לבג"ץ של הקשת הדמוקרטית המזרחית (בג"ץ הקרקעות), ובהמשך, כמה אירוני, בגלל שרון נולד בבג"ץ המושג "צדק חלוקתי".

שרון הפנים את הביקורת והקים את "ועדת רונן", הוועדה הציבורית הראשונה לבדיקת הפיצוי לחקלאים בשינוי ייעוד הקרקע (אחריה באו עוד ועדות), ובכך התחיל התהליך של קיצוץ מתמשך באחוזי הפיצוי לחקלאים.

באחד מימי העיון הסוערים על הפיצוי לחקלאים, כאשר הם באו אליו בטענות על הקיצוץ בפיצויים, שרון אמר להם: "קחו את מה שנותנים לכם עכשיו, כי בעתיד תקבלו הרבה פחות". הוא צדק.

הקרקע החקלאית הייתה מקור הסתבכות של שרון, על סף העמדה לדין פלילי. אחד האיסורים החמורים ביותר הוא האיסור להשכיר קרקע חקלאית, ובעיקר בשטח המגורים (חלקה א'). מדובר בהחלטה 755 של מועצת מקרקעי ישראל.

בשנת 2002, כראש ממשלה, שרון הרים טלפון למנהל ממ"י אז, יעקב אפרתי, וביקש ממנו לשנות את החלטה 755 באופן שיאפשר השכרות כאלה. הפרשה נחשפה ב"גלובס" ויצא דוח חריף של מבקר המדינה אליעזר גולדברג על כך ששרון פעל "מאחורי הקלעים" בתוך ניגוד עניינים חמור. היועץ המשפטי אז, אליקים רובינשטיין, היסס והיסס, ובסופו של דבר החליט שלא להגיש כתב אישום נגד אריאל שרון.

כשתסתיים שעת החסד עם מותו, בוודאי יישמעו טענות על אתר קבורה משפחתי פרטי על קרקע חקלאית חכורה. לטוענים צריך להזכיר שהדבר נובע מאותה תחושת קניין עמוקה של שרון לאדמה.

 אריאל שרון: תחנות בחייו