הפסקול שהשאיר לי אריק שרון

א.

להרבה עיתונאים ופוליטיקאים היו הרבה מאוד זיכרונות אישיים מאריק שרון ז"ל, רובם ככולם התמקדו בהתמוגגות מכושר האכילה המופלא שלו - פה חמישה ק"ג בשר במכה, שם כך וכך מנות שווארמה על הדרך, החרדל האהוב עליו, החביתה עם הנקניק וכך הלאה.

השאר העלו על נס את חוש ההומור המופלא. כל זאת, כמובן, מבלי להיכנס עכשיו למחלוקות בנוגע למורשתו. אבל אני הקטן, אין לי שום זיכרון אישי מאריק שרון ז"ל. אפילו לעשות חיקוי טוב שלו אף פעם לא הצלחתי. זיכרון אין, אבל מה שכן לי יש מאריק שרון זה פסקול, והאמת שפסקול מחורבן למדי.

הכול מתחיל, כמו שמתחיל הכול, בילדות. הייתי נער, בן 15 או משהו באזור הזה, חניך בפנימיית בני עקיבא, ילד ממושקף ורחוק מהבית, סוג של תולעת ספרים. קראתי הכול. מאוד חיבבתי ספרי פעולה באותה התקופה, מקרל מאי, דרך המערבונים הקטנים ורכי הכריכה שליוו את עלילות ביל קרטר ועיצבו לנצח את האסתטיקה שלי, ועד לארוטיקה האסורה והמתוקה שהייתה מחכה לי כפינוק אינסופי בין הגולגולות המפוצפצות והאיברים המרוסקים שהיה מותיר אחריו פטריק קים, הקוריאני הענק.

כמובן שאסור היה להיתפס קורא את הספרים האלה והם היו עוברים ממחבוא למחבוא. מאז ומתמיד הייתי גם חסיד שוטה של כל החבורות הסודיות למיניהן, החמישייה, השביעייה, חסמב"ה. ילד ישראלי רגיל כזה של שנות ה-70, שום דבר מיוחד.

איכשהו נפלה אז לידיי "ההיסטוריה של הצנחנים" של אורי מילשטיין, ובמיוחד אני זוכר את כרך א' על יחידה 101. לא היו הרבה ספרים בחיי שבהם שקעתי עמוק כל-כך. ילד דתי הייתי, כאמור, ובסופרמן, כמו גם בגיבורי על אחרים, טרם נתקלתי. אלה היו גיבורי העל שלי. דבר לא שבה את דמיוני ועורר את הערצתי כמו הדמויות האגדתיות בספריו של מילשטיין. הצנחנים האלה, אני אומר לכם, הרסו אותי עם כל הפעולות שלהם. נועזים כל-כך, לעזאזל!

נעזוב בצד את זה שכמובן לא ידעתי אז את הדברים שאני יודע היום, שמטילים צל קודר משהו על הזיכרון. באותה התקופה לא היה קץ להתלהבותי מהחבר'ה הטובים ההם. במיוחד נחרטה בזיכרוני מה שאני מכנה החמישייה הפותחת של העוז: מקים היחידה אריק שרון, רפול איש הברזל, מאיר הר ציון חסר הפחד, דני מט עז הנפש ויצחק ג'יבלי, שבת צחוק תמיד ריקדה בעיניו וצרות היו שמו האמצעי (עם בנו של האחרון, גיל, יש לי העונג להיפגש בכל פעם שאני במערכת).

מט, שתמיד היה עטור זקן ולימים אלוף בצה"ל, הלך לעולמו ממש לפני חודש, ואפילו לא שמעתי על זה. כמה הצטערתי לגלות. נוח בשלום על משכבך, לוחם גדול.

בקיצור, הם היו הכי אמיצים וחתיכים ונורא-נורא אהבו את המדינה, ואני הייתי ילד משקפופר עם היסטוריה רפואית, ואהבתי אותם, ואני אוהב אותם עד היום. יש דברים שלא ייקחו ממני. כל מה שעשו שרון וחבריו (בעיקר רפול) אחר-כך, בעולמי הקטן הכול עמד בצל הגבורה המוקדמת ההיא.

ב.

ועכשיו לפסקול. באותה התקופה ותוך כדי הקריאה השקדנית והמעריצה בעלילותיהם המופלאות של ה-101 והצנחנים, התנגן בחדר בפנימייה, בלופ אינסופי מהבוקר עד הלילה על טייפ דאבל-קאסט, אוסף הלהיטים של הצמד הגרמני "מודרן טוקינג", שהיה אז כמובן הדבר הכי גדול במוזיקה, עם שליטה כמעט אבסולוטית במצעדי הפזמונים. טעם קלוקל תמיד היה לי. גם את זה, לדאבוני, יתקשו לקחת ממני.

אם אתם בגיל הנכון, אתם ודאי זוכרים את צמד היורו-טראש הנ"ל, אחד בלונדיני עם מבט מוזר מאוד בעיניים ואחד שחור שיער, שבעיניו מבט ששואל 'איפה שמתי את המפתחות', על המוזיקה הסינתטית שלהם, עמוסת הסינתיסייזרים הקרים, הקולות הגבריים הגבוהים, התסרוקות המגוחכות, המופרזות וכמובן השירים עצמם.

סרט נע של להיטי אינסטנט בטעם פלסטיק, שאחרי כמיליון האזנות נמעכים אל תוך האוזן במין עיסה דביקה. לפעמים נדמה היה שהצמד עצמו לא מבדיל בין השירים. בכל אחד מהם תמיד היה את הקטע הזה לקראת סוף השיר, כשהזוג פוער גרונות ופוצח במין פלצטו שמחורר לך את עור התוף. אח, להיטים נצחיים.

אז אני שומע מודרן טוקינג וקורא על יחידה 101 והצנחנים, ומאז שני הדברים הולחמו להם במוחי, לנצח. אני לא יכול לשמוע את האחד בלי להיזכר בשני, ולהפך. מאז אלה הצלילים המלווים אצלי את אריק שרון ואינם עוזבים.

אנשים מדברים על פעולת קיביה ובמוחי רץ "שרי שרי ליידי ליבינג אין דיבואושן". מזכירים את חציית התעלה? אטלנטיס איז קולינג. פינוי ימית? אני יודע הכול על הכאב, אבל כל מה שעובר לי בראש זה: שיז אין לאב, קנט יו סי בראדר לואי לואי לואי. התנתקות? באמת אירוע כואב, קרע בעם והכול, אבל מאליהם עולים הצלילים מתת המודע שלי ומציפים אותי: יור מיי הארט, יור מיי סול.

כשמדברים על מלחמות ישראל, משהו בתוכי תמיד פורץ בריקוד, יו קאן ווין איף יו וונט! זה משונה, זה דפוק לגמרי, אבל זה חזק ממני. יכול להיות שזה מה שעומד בבסיס השמאלניות שלי (באחד משלבי ההתבגרות הפוליטית המוקדמים שלי אפילו חשבתי שאני פציפיסט): זה הכול בגלל המוזיקה המחורבנת. מלחמות זה יורו-טראש נוצץ, מי צריך אותן בכלל? למה שלא נחיה כולנו כמו אחים?

ג.

למרבה האימה, כל השריטה הזו עובדת גם בכיוון השני: כשהיום יפה כזה ונעים ואני מרגיש שהכול ממש בסדר בעולם, מתנגן פתאום ברדיו שיר ישן נושן של הצמד הגרמני, והכול מתהפך לו ברגע אחד: מבלי שארצה בכך, אני בחזית.

גם אם ינמיכו או יעבירו תחנה, כלום לא יעזור, אני כבר עמוק בתוך סרט המלחמה הפרטי שלי. בגבי אני חש את מגעו הקר של הסלע שמאחוריו אני תופס מחסה כדי להחליף מחסנית.

אני יכול פתאום להריח את אבק השריפה, לשמוע את צרחות הפצועים, לירות צרור, לזרוק רימון, לחפות, לשפר מיקום, לחוש את האימה הקרה כפלדה מזדחלת במורד הגב וביחד איתה את האומץ העילאי של הצנחן היוצא לפעולה. הכול כל-כך חד, ואני יודע שאעשה הכול בשביל החברים שלי בנעליים האדומות ובשביל המדינה. כל הדברים האלה שמעולם לא עשיתי בחיי, ג'ובניק שכמותי.

הזמרים עולים לפלצט ואני, כל מה שאני שומע זה: אחריי!

ד.

כך שאתם יכולים להבין שהשבועיים-שלושה האחרונים בחייו של אריק שרון היו עבורי דיסקוטק אייטיז מהגיהינום. אין טעם שוב לדון באיש, על כל יתרונותיו וחסרונותיו, הביוגרפיה המפוארת והפעלתנות הבלתי נגמרת. הרופאים מנתחים את מצבו, קוצבים את שעותיו, כולם מדברים בפרצוף רציני כל-כך אבל אני, כל מה שעובר לי בין האוזניים זה אס או אס פור לאב! זה היה אריק שרון שלי.

האיש מובל לדרכו האחרונה, לעזאזל - ומדובר פה באדם שהשפיע על דמותה של המדינה מיום הקמתה ועד יום מותו, בשלל תחומים - כולם ככה די עצובים ורציניים, ובצדק, אבל הדבר היחיד שמציף את כל ישותי זה ג'רונימו קאדילק. אני לא גאה בכל הדברים האלה שסיפרתי לכם עכשיו, אבל היה חשוב לי לחלוק.

ואולי, רק אולי, יקרה הדבר שכבר חדלתי לקוות לו, אולי עכשיו עם לכתו מאיתנו, הבכיר מהחמישייה המופלאה של נערותי, אוכל להפסיק ולשמוע את הצלילים המזעזעים של מודרן טוקינג.