"פרינג' אמיתי חייב לבוא ממקומות כמו דימונה"

לנועה רבן-קנולר, מייסדת תיאטרון דימונה והמנהלת האמנותית שלו, ברור שבשביל לייצר אלטרנטיבה צריך לפנות לפריפריה, והיא עושה את זה עם הרבה מחויבות ועם תקציב של 2 מיליון שקל בשנה * בראיון ל"גלובס" היא אומרת: "לצד הפקות מקוריות, המטרה היא שהשחקנים יחיו בעיר, וייצרו שיח תרבותי שיוציא אמנים מהמחילות"

נועה רבן-קנולר רוצה שדבר אחד יהיה ברור: גם היום, בגיל 35, גרושה פלוס אחד, וחמש שנים מאז ייסדה את תיאטרון דימונה והעתיקה אל העיר את מגוריה מלב הבוהמה התל-אביבית - היא לא עושה טובה לאף אחד. "אני באמת אוהבת את דימונה, את המדבר ואת כל הקונטקסט. אני מאוד מאמינה בכוח של האמנות לחולל שינוי. זו לא גחמה מבחינתי, והאמנות היא לא משהו שמקשט. אני מאמינה בצורך ובהכרח של האמנות להתקיים. לכן כל-כך חשוב לי להיות בדימונה ולכן אני פועלת מדימונה".

פרינג' עושים גם בת"א.

"נתחיל מזה שאני לא קוראת לזה פרינג', אנחנו תיאטרון ששם דגש על האמנות ולא על המסחריות. ברור שיש את העניין הניסיוני, אנחנו מעבדת תרבות, אבל אני מאמינה שכל תיאטרון וכל יצירה חייבים לבוא מתוך ניסוי. אתה לא יכול לבוא ולעשות משהו שאתה יודע מראש את התוצאה שלו, כי זה לא מעשה אמנות. זה בכלל משהו שקצת נלקח מהתיאטרון הממוסד, שהפך להיות כל מיני מוצרי מדף למכירה, ואז מה שלא מסחרי קוראים לו כאילו פרינג'.

"אבל גם אם אני לא אפחד מהמילה פרינג' ואלך עם ההגדרה הזאת, אז פרינג' אמיתי, קולות וטעמים אחרים באמת, חייבים לבוא ממקומות כמו דימונה, כי בתוך הקלחת הזאת של תל-אביב הכול איפשהו מאוד דומה".

רבן-קנולר מביאה כדוגמה את ההפקה הקהילתית הראשונה של התיאטרון שמוצגת בימים אלה, "פנינה במדבר", קורוס נשים דימונאיות פנסיונריות: "פעם ראשונה שבה ראיתי קהל מרוקאי ברובו, יושב בתיאטרון ורואה על הבמה את הסיפורים שלו ומתרגש. התיאטרון הממוסד, גם כשהוא מביא סיפור על משפחה ישראלית, מביא לרוב את התרבות האשכנזית".

"כמו לזכות בלוטו"

עוד לפני שהגיעה לדימונה ב-2009, רבן-קנולר, בתה של האמנית תמר רבן, הספיקה לעבור בכמה מתחנות התרבות היותר מוערכות בזירה המקומית. היא למדה משחק בתלמה ילין ולאחר מכן בניסן נתיב, הייתה חברה באנסמבל עיתים של רנה ירושלמי, למדה בימוי במוסקבה, זכתה בפסטיבל עכו, ביימה בהבימה, ושיחקה בסרט "מדוזות".

את המעבר לדימונה היא זוקפת לא מעט לזכותו של בעלה לשעבר, השחקן אוהד קנולר, שמוסיף לשתף עמה פעולה בתיאטרון. "במקור, כשהציעו לי לקחת את הפרויקט - זה לא נראה לי הכי הגיוני", היא משחזרת, "אבל אז אוהד, שבא יותר מהמקום הציוני, די האיר את עיניי ואמר לי שזה כמו לזכות בלוטו.

"זה פרויקט שהתחיל מתוך יוזמה של מפעל הפיס להקים מוסדות תרבות בפריפריה. המטרה היא שהשחקנים יחיו בעיר, וייצרו שיח תרבותי שיוציא אמנים מהמחילות".

איך שכנעת שחקנים לבוא איתך?

"קודם כל אני משלמת משכורת בסדר. לא גבוהה אבל בסדר. דבר שני הוא שאנחנו עובדים רק שלושה ימים בשבוע. והכי חשוב - אלה שחקנים שבאו בעקבות האמנות והדרך הייחודית שלנו, שהיא באמת פריבילגיה בארץ הזאת".

הקבוצה, בניהולה של רבן-קנולר, כוללת חמישה שחקנים: אופיר נהרי, יואב כורש, זוהר גורן, צחי מילמן וחנית כהן-מור-יוסף, שהיא גם דימונאית במקור. עד כה העלתה הקבוצה שש הפקות, כאשר השביעית, "דונליאלה", עולה בימים אלה וצפויה להתארח בקאמרי התל-אביבי במארס.

לאחרונה נכנסה הקבוצה למשכן חדש, אולם מאובזר בן 120 מקומות שהוקם בעיר, ובו גם גלריה לאמנות.

התיאטרון פועל כעמותה, כאשר תקציבו השנתי לפעילות נע סביב השני מיליון שקל. מהשנה הוא ייאלץ להסתדר ללא תמיכת מפעל הפיס, שבתום חמש שנים עובר לתקצב מעבדות תרבות במקומות אחרים.

זו חתיכת מכה תקציבית, לא?

"זה כבר לא כל-כך חתיכת מכה, כי החלק שלו בפרויקט זה 300 אלף שקל בשנה. בהתחלה זה היה מכה אם הוא היה עוזב, אבל הוא היה אתנו חמש שנים וזה מספיק בשביל לבנות תקציב שלא תלוי ב-300 אלף שקל האלה. זו אמנם תהיה מכה, אבל לא ניסגר".