היה ונותר שלפן

פעמיים תחב השבוע השר נפתלי בנט את אצבעו עמוק לתוך העין של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בפעם הראשונה, כשהאשים את נתניהו (ליתר דיוק את "סביבתו") ב"אובדן-עשתונות ערכי". האדם האחרון שהאשים את נתניהו בפומבי באובדן-עשתונות היה אריאל שרון המנוח. אז זה קרה בשיא המתיחות ביניהם על רקע ביצוע ההתנתקות והתפטרותו הרועמת של נתניהו מהממשלה.

במקרה בנט מדובר בפטיש עשרה קילו שנשלף כדי להרוג זבוב - הספין של לשכת רה"מ על ההתנחלויות שיישארו בשליטה פלסטינית. אתה לא מאשים ראש ממשלה ב"אובדן-עשתונות ערכי" כשאתה שר בממשלתו, אם אין לך סיבה ממש טובה לעשות את זה - וזה בדיוק מה שבנט עשה השבוע.

הפעם השנייה הייתה אמש (ג') בנאומו של יו"ר הבית היהודי בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי, כאשר בנט הוסיף ביקורת עם נופך היסטורי, שנועדה היישר לאוזניו של נתניהו, בנו של ההיסטוריון: "צאצאינו לא יסלחו למנהיג שימסור את ארצנו" .

אדם סביר שמתבונן בהתרחשות הזו עשוי לקבל את הרושם שמדובר במהלך מתוכנן היטב. או שבנט מכין את הקרקע לפרישה מן הממשלה, או שהוא נחוש בדעתו לחדד את המתקפות על ראש הממשלה כדי לזכות ברווח פוליטי על-חשבונו. נתניהו, ראש וראשון לחשדנים, איננו האדם הסביר במקרה דנן. מה שבעיני אחרים נתפס כביקורת לגיטימית ייחשב על-ידו למהלך חתרני; ומה שבעיני אחרים נראה כמהלך חתרני יהיה בעבורו הכרזת מלחמה. בייחוד כשהגורם שבו מדובר הוא נפתלי בנט, הדמון הגדול במונחים של הבית ברחוב בלפור בירושלים.

העובדה הכמעט משעשעת בסיפור הזה היא, שהמשבר הכאוטי הזה התפלק לבנט בלי שהתכוון לכך. התגובה הבוטה ששיגרה לשכתו עם מטען-הנפץ המילולי "אובדן-עשתונות ערכי" נוסחה כמעט בלי משים, בלי לתת את הדעת לכדור-השלג שעלול להתגלגל בעקבותיה. צריך להבין, כי בנט הוא בראש ובראשונה פוליטיקאי של "שלוף". על אף הרקע בסיירת-מטכ"ל והרושם שהוא פועל כאילו בהתאם לתוכנית סדורה ומפורטת שנועדה לסלול את דרכו לצמרת, בנט היה ונותר שלפן. כך היה כאשר התבדח על קורס טרור שעבר יחד עם שרה נתניהו (ואחר-כך התנצל ברדיו כדי שרה"מ ייאות להיפגש איתו), וכך כאשר התלוצץ בפייסבוק שצריך להדביר את הנמלים (והבהיר שזו הייתה בדיחה ולא כוונה לפגוע בעובדים).

תרשו לי לנחש, ששום סיעור-מוחות או התייעצות כבדת-ראש לא התקיימו בלשכת שר הכלכלה לפני ששוגרה ההודעה לתקשורת השבוע ביום ראשון. כמה משעשע להיזכר עכשיו בתיאורים שנכתבו לאחרונה על האידיליה המפתיעה שנרקמת פתאום בין ראש הממשלה לשר הכלכלה. איזה אידיליה ואיזה נעליים. לו היה מדובר בשר אחר שהיה עומד מאחורי הביקורת, ייתכן שהיה מדובר במשבר; אך כאשר מדובר בבנט מצטרפת לכך השנאה היוקדת והעוינות העזה. נתניהו מצליח לפעמים להחביא אותה, ייתכן שפה ושם הוא גם שוכח - אבל אדי הדלק הרעילים ביחסי השניים נותרים שם תמיד, ממתינים לניצוץ אחד שיצית תבערה גדולה.

שלא יהיה ספק, בנט מעוניין להישאר בממשלה וכמוהו גם השר אורי אריאל, נציגם של המתנחלים שנהנה בלונה-פארק של משרד הבינוי והשיכון אחרי יותר מעשור כחבר-כנסת מחוץ לממשלה. אם צריך להוריד טיפה את הראש, או למלמל הבהרה כדי להתקדם הלאה, ייתכן שכך הוא יעשה מחר או מחרתיים. ועדיין המחשבה על אופוזיציה לא מפחידה אותו. היא אולי תהיה פחות מפנקת אבל לא בטוח שפחות מתגמלת. סקרים שנערכו בשבועות האחרונים הצביעו לראשונה זה זמן רב על שחיקה בכוחה של מפלגת הבית היהודי; התייצבות באופוזיציה שתתקוף את נתניהו מימין, יכולה לעשות לו טוב.

בעוד חודש וחצי תציין הממשלה שנה לכהונתה. כך נראית ממשלה שהרכבה נכפה על העומד בראשה. אין שם רגע דל - או סקנדל או פסטיבל (רק בלי הפסטיבל). נתניהו לא רצה ממשלה בהרכב הזה, והוא כנראה ידע היטב למה.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10