ניתוח משפטי: הרופאים בהדסה חשופים לתביעות על רשלנות

בין הנושים הרבים של שני בתי-החולים הדסה, מצויים גם מי שנפגעו כתוצאה מרשלנות רפואית. מה אלה צריכים לעשות לאור מחול השדים שסובב את הדסה והאפשרות להקפאת הליכים?

צו הקפאת הליכים צפוי למנוע פתיחת או המשך הליכים נגד בתי-החולים, אלא אם יתקבל אישור של בית המשפט ובתנאים שייקבעו על-ידו. מהניסיון שהצטבר ביחס לבתי-חולים אחרים שנקלעו להליכי חדלות פירעון, למשל בית-החולים "ביקור חולים", בית המשפט נוהג לתת אישורים כאלה ביד רחבה, כאשר קיים ביטוח.

הסיבה לכך פשוטה: איסור ההליכים המשפטיים נועד למנוע מצב של העדפת נושים, כאשר חלק מהנושים נוטלים את חלקם ומשאירים את הנושים האחרים להתמודד על הקופה המדולדלת עוד יותר.

היגיון זה אינו חל כאשר יש ביטוח: במקרה כזה הסכומים אינם נוגסים בקופה הכללית, וממילא אין סיבה למנוע מהתובעים את יומם בבית המשפט. מעבר לכך: ככל שיש ביטוח אחריות להדסה, חוק חוזה ביטוח מאפשר לנפגע לתבוע ישירות את הביטוח, על אף הליכי חדלות הפירעון.

עם זאת, ביחס לשאלה האם להדסה יש ביטוח מתאים, ניתנו בעבר תשובות שונות וסותרות. בשלב מסוים, בתי-החולים הדסה עברו כנראה לניהול עצמי של תביעות, כאשר במקום לשלם פרמיות לחברות הביטוח, הם מפרישים לקרן פנימית סכומים שאמורים לכסות - במקרה של פסק דין או פשרה - את התביעות.

קרן פנימית זו מעוררת קשיים אחרים: הגוף המצוי בחדלות פירעון אינו מוסמך להחליט איזה נושים הוא מעדיף, ולמעשה כלל כספיו אמורים לשמש את כלל הנושים, ללא הבדל של מקור יצירת החוב. במקרה כזה, לניזוקים בשל רשלנות רפואית צפויה התמודדות על הכספים מול נושים אחרים, ומעבר לכך, הם צפויים לעיכוב מתמשך ביכולת הגשת התביעה.

פתרון מצער, אך הכרחי, יהיה בהגשת תביעות אישיות נגד הרופאים ואנשי הצוות הרפואי שהתרשלו, או בהגשת בקשה לצירופם כנתבעים אישיים בתביעות שכבר מתנהלות, ואולי גם ניסיון להוסיף את הרגולטור - משרד הבריאות - כנתבע נוסף בשל ליקוי בפיקוח.

אם, בשל הבקשה או התביעה, יתקבל אישור של חברת ביטוח שהיא אחראית לכל פיצוי שייפסק - די בכך. אבל אם יתברר שאין ביטוח - לפחות ניתן יהא לגבות מהגורם המתרשל.

בכל מקרה מדובר בפיתרון מצער, שכן הוא יציב בחזית את הרופאים עצמם כנתבעים, כאשר הם סברו כי לעולם לא יצטרכו לפצות מכספם ניזוקים, ולכן אולי לא דאגו לעצמם לביטוח נפרד. עם זאת, דומה שאין ברירה, כי אחרת הניזוקים עצמם, שנזקיהם הפכו אותם למוחלשים ביותר, לא יזכו לפיצוי כספי.

התביעות האישיות נגד הרופאים אינן רק בגדר שינוי פרסונלי של החייב - הן משנות לחלוטין את הזירה. כאשר יש ביטוח (או שהמוסד הנתבע הוא בעל יכולות מספיקות), ניתנת הגנה לרופאים. הגנה זו נעשית ללא השלכת אחריות של רופא אחד על חברו, שכן מבחינת הביטוח (והמוסד הרפואי) אין הבדל איזה רופא יחויב, ובכל מקרה - הביטוח ישלם.

שונים הם פני הדברים כאשר מאחורי הרופא אין "גב" של חברת ביטוח. במקרה כזה, לא רק שהרופא ירצה להראות שהוא לא אחראי, אלא קיים חשש כי הוא ירצה להוכיח שרופאים אחרים אחראים לא פחות (ואולי יותר) ממנו.

המצב של "זריקת אחריות" כבר קרה במקרים קודמים של חדלות פירעון של בתי-חולים (למשל, בית-החולים "משגב לדך"), או במקרים שבהם כמה בתי-חולים נתבעו. בכל מקרה, אין ספק שמצב זה של התקוטטות בין הרופאים ישרת את התובעים, שמלאכתם נעשית בידי נתבעים אחרים.

והערה אחרונה: אני מקווה שאכן להדסה יש ביטוח, וביטוח מספק. עם זאת, הרופאים צריכים להיות מודעים לכך שרוב הביטוחים הם על בסיס מועד הגשת התביעה (claim basis) ולא על-פי מועד אירוע הרשלנות. במילים אחרות, אם במועד התביעה לא יהיה ביטוח, הרופאים יהיו חשופים.

מאחר שתביעות רשלנות רפואית יכולות להיות מוגשות גם שנים ארוכות לאחר האירוע, ואף לאחר שהרופא עזב את בית-החולים וקיווה שהוא משאיר שם גם את הצרות, על הרופאים לדאוג שתהא המשכיות בביטוח, ולפחות, אם הביטוח מופסק, שיקבלו התראה מספיקה כדי שיוכלו להיערך לרכישת ביטוח עצמאי. עמידה על כך הוא אינטרס הן של הניזוקים והן של הרופאים.

■ הכותב הוא מומחה לרשלנות רפואית ממשרד עורכי הדין כהן וילצ'יק קמחי ושות'.