קרי ירה לעצמו ברגל

התבטאות של שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, בשבוע שעבר, על ה"טעות" שעושים "אנשים מסוימים" כאשר הם מעלים "שוב ושוב" את הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, היא המתנה הגדולה ביותר שממשל אובמה היה יכול לתת לראש הממשלה בנימין נתניהו. הנה קורנס, נתניהו, לך נתץ את תהליך השלום. ויש לך כסת"ח.

בטור קודם, בעקבות הראיון הקרדינלי שנתן הנשיא ברק אובמה החודש לסוכנות בלומברג, ושבו הבטיח לומר לנתניהו, בפגישתם הקרובה, "אם לא עכשיו אימתיי, ואם לא אתה, אדוני רה"מ, אז מי", המשלתי את מצבו הלחוץ של נתניהו לזה של היהודי שהפריץ פקד עליו ללמד את כלבו לדבר בתוך חמש שנים. כשנשאל היהודי מה יהיה, השיב: עד אז, או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות, או שהמשיח יבוא. והנה, פלא פלאים, רצה השם והמשיח הגיע ללשכת רה"מ רכוב על החמור של הסטייט-דיפרטמנט.

ההצהרה הלא-חכמה של קרי על ה"טעות" של נתניהו, תגבש סביב רה"מ את רוב העם היהודי - הן את חלקו שיושב בציון והן, חשוב יותר, את חלקו שיושב בגולה האמריקאית ועמו את הקונגרס ופלח גדול של הציבור האמריקאי. זו אופוזיציה שהבית הלבן יתקשה להתגבר עליה אם הוא ינסה להחזיר את נתניהו אל דרך הישר.

ממשל אובמה מנסה זה מכבר, ובהצלחה ניכרת, לכרסם במסד המוסרי של המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים (מי נתן תהודה גלובלית ל"חששות" מפני חרם בינלאומי על ישראל?), אבל ההחלטה להוריד את נתניהו מעץ המדינה היהודית - שנבעה מלהיטות יתרה - כדי לזרז את תהליך השלום, חפה מהבנה של המנטליות הישראלית והרגישות היהודית, והיא הייתה גול עצמי. היא מאפשרת לנתניהו להצטייר עכשיו כצדיק מיוסר שמנסה להדוף את אלה שמנסים לחמוס מהישראלים את הקושאן שלהם על נחלת אבות, שגבולותיה ניטשטשו במרוצת השנים.

לפתע פתאום, הקלף המוסרי נמצא דווקא בידי רה"מ, ולא משנה שמלכתחילה הייתה לשאיפה לסחוט מהפלסטינים הכרה בישראל יהודית ערך מוסף של מכשיר להכשלת תהליך השלום, תכסיס טקטי שנועד לתת לישראל מרחב נשימה עד לבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב ב-2016.

אובמה וקרי אולי שאבו עידוד מכך שנתניהו ואייפ"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, כשלו במאמציהם לשכנע את הקונגרס להטיל סנקציות חדשות על איראן בעיצומו של המו"מ עימה, בניגוד לעמדת הממשל.

זו, אכן, היתה תבוסה ספקטקולרית של ידידי ישראל בארה"ב. אבל אף מחוקק, דמוקרטי או רפובליקאי, לא ייתן יד למאמץ לבתק את מה ששתדלני ישראל יציירו כקשר נצחי בין עם ישראל לארצו, ולא חשוב שהממשל טוען ויטען, שכולם מסכימים שישראל היא מדינה יהודית, שאפילו החלטת או"ם (181) על תוכנית החלוקה קובעת זאת, ושגם יאסר עראפת הסכים לכך (פעמיים!).

מאמץ לסרס את יוזמת קרי בסוגיית המדינה היהודית יהיה סוס מנצח מבחינת אייפ"ק והזדמנות חדשה לרפובליקאים לתחוב עוד מקלות לגלגלי הממשל הנוכחי. גם אלה שמבינים את התכסיסנות הצינית של דרישת נתניהו, להכפיף את תהליך השלום לדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, מבינים שיש לדרישה הזו גם רובד עמוק יותר; רובד של "אנחנו לא פראיירים". אזרחי ישראל היהודים שילמו ומשלמים את המשכנתא על הארץ הזו בדם, יזע ודמעות. הם לא יניחו לשום אמריקאי למחוק אותם מהטאבו, ולמרוח אותם בהבטחות שבעצם "כולם יודעים" שזה ביתם.

כי הרי מהי מדינה יהודית לצורך המו"מ עם הפלסטינים? מדינת לא כל אזרחיה? מדינה שתושביה ספונים באוהלה של תורה? מדינה שמכוניותיה שובתות בשבת? לא. לענייננו, מדינה יהודית היא רק מדינה לא ערבית, בריח כבד לסגירה הרמטית של דלת אחורית פונטציאלית לניסיון לממש את זכות השיבה.

הפלסטינים רוצים מדינה עם רציפות גיאוגרפית. הישראלים רוצים מדינה עם רציפות דמוגרפית. וזה בסדר גמור. מאמץ של ממשל אובמה לפורר את משאת-הנפש הזו יאפשר לנתניהו לפורר את תהליך השלום בלי שידבק בו כתם של סרבנות שלום. הקונגרס וחלק גדול מהציבור בארה"ב, עדיין עם מודעות חזקה לשואה, עם כל הנטל האסוציאטיבי שכרוך בכך, יתמוך בו. קרי לא הבין זאת. א-גויישע קופ.