עידו קינן"העיסוק בזהות דרך סלפי גורם לכל אחד לתפוס את עצמו כמעין סלב"

האמן דורון וולף עוסק במתח שבין ציור וצילום, ובין היתר מצייר אנשים שמצלמים את עצמם. "אני מתבונן בעולם הדיגיטלי בהתפעלות, אבל לא יכול שלא להיות ביקורתי כלפיו"

בציור שמן נטול כותרת של דורון וולף נראית אישה צעירה יושבת בחדר חשוך, על פניה נוגה אורו התכלכל של צג המחשב. הציור "סוליטר" חשוך ברובו, חוץ מפניה של אישה שמוארים גם הם על ידי צג מחשב, שעליו משחק הקלפים הפופולרי שרומז גם לבדידותה.

"העבודה שלי מדברת על זמן, ואולי גם על האופן שבו חוויית הזמן השתנתה", אומר וולף, 37, תושב חיפה, בעל תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים ותואר שני בחוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. "העבודות מנכיחות את המתח בין צילום וציור, בין תיעוד של רגע מהיר ובין ההשתהות והבדיקה הממושכת שלו. בציור האמן נוכח בתוך הסיטואציה שאותה הוא מצייר, מתעמק בה, לפעמים באופן חוזר. צייר כמו לוסיאן פרויד, לדוגמה, צייר את אחיו מאות פעמים כדי לנסות לתפוס משהו מהזהות שלו".

באחד מציוריו, מה שנראה כמו ערפילית הוא למעשה דיוקן עצמי. הכתם הלבן שתופס את מרכז הקנבס הוא אורו של הפלאש המוטח בראי וחוזר לעיני הצייר, הצלם והצופה. כתמים כאלו מוצגים בציורים נוספים, שמדמים את רגע הצילום או את כשל הפלאש המשתלט על הסלפי, שאותו תיעד וולף רגע לפני שהוא "קפץ את הכריש" (ביטוי המרמז כי לאחר שיא מסוים אפשר רק להידרדר).

"בצילום שבו אני משתמש בעבודות אני מנסה לחקות סגנון של תצלומי פייסבוק, סנאפ שוט, אתרי היכרויות וכדומה", אומר וולף. "צילומים מהירים שנעשים כל הזמן, ללא התעמקות. היום אנשים מעלים תמונות לרשת בטבעיות כמעט כמו שהם אוכלים או נושמים. הציור של דימוי חולף, שמציג את העקבות הטריים של שריפת הפלאש, יוצר תחושת זמן שמעניינת אותי".

בציורי הסלפי אתה אדם שמצייר אדם שמצלם את עצמו. איך אתה מנתח את תופעת הסלפי, כאמן וכאדם שחי בדור שבו הפורמט הזה הפך לנפוץ כל כך?

"העיסוק בזהות דרך צילום עצמי והצורך לקבל כל הזמן חיזוקים חיוביים, גורמים לכל אחד מאיתנו לראות בעצמו סלב, שכל רגע עשוי לקבל מחדש את 15 דקות התהילה שלו. אנשים עסוקים בלצלם את עצמם ומתעסקים יותר מבעבר במראה החיצוני שלהם".

מה בין סלפי לדיוקן עצמי מסורתי?

"דיוקן עצמי נחשב למקום שבו האמן חוקר את אישיותו ומתאר איך הוא רואה את עצמו. הסלפי מציג תדמית חיצונית, רדודה במבט ראשון, שמשקפת במובן כלשהו את הרגע האינטימי הזה של אדם המביט בעצמו במראה - אבל בעצם זה רגע שהאינטימיות בו כבר הופרה, שמלווה בידיעה שהדימוי יעלה לרשת. הרגע הזה מאוד מעניין.

"אני מתבונן בעולם הדיגיטלי בהתפעלות, אבל לא יכול שלא להיות ביקורתי כלפיו באותו זמן. בעבודות, אני מנסה להציג את העולם הזה באופן שמאפשר התבוננות באופן משתהה ולא תזזיתי. אני מציג את התופעות של חיי היום-יום, את ההווה, באופן פתוח שמאפשר אולי לגלות את היופי של העולם הזה".