בטעם של פעם

מכבי תל-אביב - ריאל-מדריד - חזרה למחצית השנייה של שנות ה-70

מכבי תל-אביב - ריאל-מדריד, ה' 21:00, ערוץ 10

מכל משחקי הכדורסל של מכבי תל-אביב במסגרת היורוליג, זו ההתמודדות שהכי מחזירה אותי למחצית השנייה של שנות ה-70, כשבימי חמישי הייתה התנועה ברחובות נעצרת, כשכל ניצחון על צסק"א נחשב לסדק במסך הברזל, כשראינו במכבי, ברינה מור, ביזהר כהן - ובכל מי שהצליח לנצח את הגויים על אדמתם, מעין הארכה של זרועה הארוכה של ישראל.

ריאל-מדריד של אז התהדרה בשמות כמו וויין בראבנדר או וולטר שצ'רניאק, ולמכבי היו את מיקי ומוטי - מישהו יכול בכלל לפנטז היום על שני ישראלים קבועים בחמישייה? ועדיין, למרות שאיני אוהד של מכבי תל-אביב ולמרות שהפסקתי לצפות בקביעות במשחקיה באירופה, הרי שההתמודדות הזאת מול המדרידאים מחזירה תמיד טעם של פעם, שהדבר הכי מתוק בו הוא שלרגע אחד ניתן לחוש בין רבדיו את הנאיביות של פעם, כשעוד האמנו.

אגב אמונה, מכבי תידרש ללא מעט ממנה, שכן האורחת ממדריד שיחקה העונה מעל ל-40 משחקים בכל המסגרות, ונוצחה רק בשניים מהם.

עלו על הגל

"לגלוש עם ענקים", ו', 18:00 ו-22:10, ערוץ ההיסטוריה

אמנם הסרט הזה הוצג בטעות בהודעות לעיתונות כ"בכורה" (הוא שודר כבר בישראל בעבר), אבל זו לא סיבה שלא להתלהב מסרט שלא צריך להיות חובב גלישה גדול כדי ליהנות ממנו. גלישת גלים הייתה תמיד הספורט של "המגניבים", אלה שלא יגיעו לבית הספר כשהים גבוה, שיחשפו גוף בנוי לתלפיות מציץ מתוך חליפת גלישה רכוסה רק עד למותניים, תמיד תהיינה בקרבתם נשים יפות ורגע, אבל איך כל זה התחיל? האמת היא שמתוך אהבת הים והגלים נטו, בלי כל ה"הייפ" המטורף והסצנה שהתרגשה סביב התחום. הסרט הזה לוקח את הצופים למקורות של הספורט הזה, דרך מפגש מצולם עם זקני הגלים, מי שהיו נערי החוף של שנות ה-40, ה-50 וה-60, מי שבסך הכול אהבו אתגרים ספורטיביים, אבל מצאו את עצמם ממציאים תרבות שלמה, והם בכלל לא ידעו שהם כאלה.

לא מוכרחים להיות גולשים כדי ליהנות, די אם אהבתם את "יום רביעי הגדול" למשל, ובא לכם לפגוש את הדמויות המקוריות, כדי ליהנות ממנו הנאה גדולה, שלאחריה תמצאו את עצמכם מזמזמים בלי משים כל מיני "גוד ווייבריישנס" ושאר "שירי קשישים", כמו שקוראים לזה ילדיי.

כך ניצחתי במהפכה

"המדריך למהפכה", ש' 22:30, ערוץ 2

אם הייתי צריך לתת כותרת מחודשת לסרט הזה, הייתי קורא לו: "איך ניצחתי במהפכה והפסדתי במלחמה", שכן דורון צברי, היוצר (יחד עם אורי ענבר), מצליח להגשים את מטרת מסעו ולהצטרף לרשות השידור. יחד עם זאת, כיבוש היעד לא השיג את מטרתו: בזבוז כספי הציבור ברשות נמשך, יחד איתו נמשך הצפצוף על כללי המנהל התקין, היצירה המקורית לא יצאה נשכרת, ובסוף התהליך נקבל כולנו, יחד עם צברי, סיכוי סביר לחיסול השידור הציבורי. וזו כמובן רק חלק מהתמונה, כי גם צברי יודע שהסיכוי היחיד שמישהו יצרוך סרטים כשלו (כלומר, מחוץ לגבולות הבראנז'ה), הוא כאשר הם משודרים על גבי פלטפורמה מסחרית, כזאת שנבנתה על רייטינג וריאליטי, בין תוכנית בישול אחת לשנייה. לגופו של עניין, מדובר בסרט מהנה מאוד. אמנם מניפולטיבי, אמנם כזה שלפעמים נדמה שהגיבור בו מתבלבל בין המטרה לבין הדרך, בין סיקור המציאות כהווייתה לבין הרצון לעמוד מול המצלמה כמי שמחולל את המציאות הזאת. זה כמובן ז'אנר לגיטימי שהדמות המזוהה איתו יותר מכל היא מייקל מור, אבל אני מודה שכצופה הסגנון הזה יוצר אצלי תחושת אי נוחות, במיוחד כשצברי מתאר (אם כי מפי אימו) את הקרבת חיי המשפחה שלו ופרנסתו לטובת המאבק. או אז מתחשק לי לזעוק: מי בכלל ביקש ממך?

ועדיין ההנאה גדולה: קטעים מקוממים לצד הפוגות קומיות יוצרים סרט מרתק, שלמרות הנושא הרציני מצליח כמעט שלא לייגע. העובדה שצברי לא הצליח לשנות את דרכיה הקלוקלות של הטלוויזיה הישראלית, לא מפחיתה מחשיבות מסעו. ולמרות הצחוק, הכישלון המפואר שלו, שייך, בסופו של יום, לכולנו.

צרו איתנו קשר *5988