בית פתוח: האנשים שהקימו משפחה אלטרנטיבית מדברים

פרולוג - צעידה לטריטוריה חדשה

"הרבה יותר כיף עם שתי אמהות", הכריזה בנחרצות בתו בת השלוש של חבר, יום אחד כשחזרה מהגן. היא הגיעה למסקנה המושכלת הזו אחרי מחקר אמפירי וביצועי תצפית מדוקדקים על אחד מחבריה בגן, בנן של זוג לסביות.

מעבר לחיוך קצר, האנקדוטה הקטנה הזו יכולה אולי להדגים עד כמה השתרשו בתודעה הישראלית המודלים המשפחתיים יוצאי הדופן. על אף שעדיין קשה להן להתנער מהכינוי משפחות "חדשות" או "אלטרנטיביות", אפשר להגיד בביטחון שכמעט אין ישראלי חילוני שלא פגש, בדרך זו או אחרת, נציג של משפחה כזאת - בין אם זוגות חד-מיניים, ילדים מתרומת זרע, פונדקאות, משפחות תלת-הוריות או כל קונסטלציה אחרת החורגת מהתא המשפחתי המסורתי. כשיום יבוא ותהליך קבלתן למיינסטרים ייבחן על ידי היסטוריונים, יש להניח שהוא יתואר כמהיר בצורה מעוררת השתאות.

עד השנים האחרונות רוב העיסוק המחקרי בנושא נגע בהשלכות הפוטנציאליות של המסגרת הייחודית על הילדים. שורה של מחקרים הראו זה אחר זה כי ההתאמה, ההתפתחות והרווחה הפסיכולוגית של ילדים אינן קשורות לנטייה מינית של הוריהם. לאור זאת, ב-2004 יצא ארגון הפסיכולוגים האמריקאי בהתנגדות "לכל הבחנה המבוססת על נטייה מינית בנושאים של אימוץ, משמורת ילדים והסדרי ביקור, אומנה ושירותי בריאות בנושא פריון ולידה".

ב-2009 קבע מחקר בכתב העת היוקרתי "American Psychologist" כי לא רק שאין שום הבדל, אלא שלעתים אלה שנולדים למשפחות "החדשות" זוכים ליתרונות על פני ילדי המשפחות "הישנות". לדברי רעיה אבימאיר-פת, פסיכולוגית קלינית והתפתחותית בכירה מאוניברסיטת חיפה, "מתוצאות המחקר עולה כי הורים חד-מיניים הם על פי רוב הורים טובים יותר, בגלל הקשיים הרבים שהם עוברים בדרך להורות, ולאור המחויבות שלהם לגידול ילדים שיכבדו את עצמם ואת זולתם".

מבט מבחוץ על המשפחות האלה - שחלקו אולי נבע מהאופן שבו ההורים מציגים את הדרך שבה בחרו - צייר בסך הכול תמונה ורודה למדי. המציאות, כפי שהיא משתקפת בדבריהם הכנים, המשעשעים לפרקים והכואבים לעתים, של המרואיינים בכתבה הזו, נעה על ספקטרום רחב הרבה יותר.

אבימאיר-פת, למשל, המטפלת בלא מעט משפחות חדשות מסוגים שונים, אומרת כי ההורות הזו גם מתאפיינת "בחרדה רבה מפני כישלון, בעקבות היות ההורים נתונים לבחינה ולביקורת מצד סביבתם, ולספקנות לגבי מידת ההצלחה". החרדה הזו, היא אומרת, "דוחפת את ההורים לתפקד בצורה הקונבנציונלית ביותר שניתן, ומקשה עליהם להתמודד עם הצורך של ילדיהם לעסוק בשאלות השוני או הייחוד של משפחתם".

גם עבור המרואיינים בכתבה הזו האתגרים השונים מציבים דילמות מדי יום. אבל אף שהאתגרים של כל משפחה שונים זה מזה, את כולם מאחדת העובדה שהם שלמים עם הבחירות שקיבלו כדי להפוך להורים, ואצל כולם מורגשת תחושה של צעידה לטריטוריה חדשה - שהם הראשונים לפסוע בה ולעצב את כלליה.

חד הורית מתרומת זרע

"אוף! נורא בא לי אבא!"

גליה, עובדת סוציאלית בת 42 מצפון הארץ, מייצגת משפחה חדשה מסוג אחר. היא אומרת שלא היו לה הרבה התלבטויות לפני שהחליטה להפוך לאם חד הורית מתרומת זרע. "אמרתי לעצמי שאם עד גיל 35 אני לא משנה סטטוס, אני עושה את זה לבד. אם הייתי מכירה מראש בחור הומו, אז יש מצב, אבל להכיר במיוחד בשביל זה נראה לי כמו להכיר בן זוג או אפילו יותר מסובך. לא רציתי אדם זר שאני לא מכירה כי זה נראה לי מלאכותי מדי".

גליה הייתה מודעת לקשיים שבבחירה שלה. היא ידעה שהיא תישא בעול כלכלי גדול, שיהיה לה מעט מאוד זמן פנוי וכיוצא בזה, אבל הקשיים שהיא חווה לאחרונה הפתיעו אותה: בתה, ילדה חמודה, אינטליגנטית ודעתנית מאוד בת חמש וחצי, מביעה בפניה שוב ושוב בשנה האחרונה את רצונה הבלתי מתפשר בדמות אב בחייה.

"אני חשבתי שאם אני שלמה עם זה ואם זה יושב לי טוב בפנים, זה מה שאני אעביר לילד וככה זה יהיה. שזו המשפחה שלנו ואין מה לעשות. לא הייתה לי שום שאלה אם לעשות את זה או לא ואמרתי לעצמי שאני אתמודד עם מה שצריך. עם זאת, ההחלטה הזו הולכת בילט-אין עם אשמה, כמו גירושים. לא ידעתי להגיד שתהיה לי ילדה דעתנית וחופרת שלא מקבלת את זה. גם יחסית לאחרות במצבי - ואני מכירה את זה טוב כי יש לנו מעין חבורה של חד הוריות - אני לא שומעת שהילדים חופרים על זה יותר מדי. אבל היא דורשת לדעת תשובות והיא לא מקבלת את זה, ואני לא ראיתי את זה מגיע".

גליה מספרת שלפני כמה שנים, לאחר שקראה מאמר של פסיכולוגית בנושא, היא החליטה להקדים את בתה ולדבר איתה על אודות משפחתן עוד לפני שהקטנטונת תתחיל לשאול שאלות: "בהתחלה הייתי באסכולה שאומרת שצריך להתחיל להסביר ברגע שזה מגיע מהילד, אבל אז הפסיכולוגית ההיא אמרה שבגיל שנתיים בערך צריך לדבר על זה כדי שאם לילד יגידו משהו, אז התשובה תהיה לו בפה והוא לא יצטרך להתנצל או לשאול. זה נכון וזה עבד טוב, ואז באיזה יום המשפחה אמרתי לה שבמשפחה שלנו אין אבא ו'יש אותי ואותך ואת סבא וסבתא'. בלי שאלות ובלי הסברים. היא קיבלה את זה ואני זוכרת שאחרי כמה זמן איזה חבר מהגן אמר לה בואי נעשה מגדל לאבא והיא אמרה לו 'אבל אין לי אבא' וכשהוא שאל למה היא ענתה לו 'כי ככה אימא שלי החליטה וזהו'. היא הייתה מאוד החלטית ונחושה והבנתי שעשיתי נכון. אף פעם לא הסתרתי ממנה את העניין של אבות והייתי שרה לה את 'לאבא שלי יש סולם' ולא גרעתי ממנה תכנים עם אבא".

במשך שנתיים קיבלה בתה את המצב, אולם סביב גיל ארבע הנושא התעורר שוב ומאז אינו יורד. "היא התחילה לשאול 'למה אין לי אבא' ואמרתי לה שלא התחתנתי, אבל שהחלטתי שאני רוצה ילדים גם אם אין אבא. היא כמובן שאלה 'למה לא התחתנת?' ואני אמרתי 'כי לא מצאתי מישהו מתאים' והיא המשיכה עם 'אולי פשוט לא חיפשת מספיק טוב?' ואני חשבתי לעצמי 'אולי תחפשי מישהו אחר לטפס עליו?'".

את האפקט הרגשי שבתה מייצרת מדגימה גליה בציטוט של חברה טובה, שסיכמה את המצב באמירה ש"הילדה לוחצת על כפתור לחוץ'. "בכל פעם זה חותך לי את הלב מכיוון אחר", היא צוחקת. "אני לא מגדלת אותה מתוך רחמים או מתוך התנצלות, אבל העניין הוא שהיא לא יודעת את זה לצערי. היא שואלת אותי אם יש סיכוי שיהיו לה אחים, ואם זה בגלל שאני לא רוצה או לא יכולה, ואם אני אתחתן עם מישהו ואם אותו מישהו יהיה אבא שלה. ויש לה גם עצות: היא אומרת לי 'כל מה שאת צריכה זה למצוא מישהו שעוד לא התחתן'. יופי. עוד אימא יש לי... והיא גם אומרת לי 'אוף! נורא בא לי אבא!' ואז היא מנחמת אותי ואומרת 'המשפחה שלנו בסדר, אבל נורא בא לי אבא'.

גליה ובתה החלו בשנה האחרונה טיפול בגלל עניין אחר לחלוטין, אולם עד מהרה נושא המחסור בדמות אב צף ועלה לפני השטח: "המטפלת אמרה לי שהיא רואה את 'הצורך בשלישי'. כלומר, שאם אנחנו רבות - ולילדה שלי יש פה של בת 15 - והרבה פעמים אני לא מספיקה לה או שהיא מרגישה שהיא צריכה לברוח למישהו אחר, ואין מישהו כזה. אני צריכה לכעוס עליה ואז לחבק ולהכיל ואין 'תכף אבא יבוא'. אין פה עוד אף אחד. זה מאוד קשה לשתינו. יש תלות כזו שלפעמים אני מרגישה שהיא שונאת אותי כי אני היחידה שיש לה ושהיא חייבת אותי וזקוקה לי. הדיסוננס הזה מטריף אותה לדעתי. לפני כמה זמן כעסתי עליה ואז אמרתי לה 'תני לי כמה דקות להיות בשקט' והיא צעקה לי 'את לא יכולה לעשות את זה כי אין לי פה אבא שידאג לי ואת המשפחה היחידה שיש לי!'. חשבתי שאני אספיק לה והתברר לי שאני לא מספיקה".

במצב הנוכחי, גליה מוצאת את עצמה מוטרדת למדי מן העתיד. "אני לא יודעת אם או איפה העניין הזה יפגוש אותה כשהיא תגדל. זה מאוד מפחיד אותי.

"עוד משהו שמלחיץ אותי זה איך זה יהיה לחיות עם המציאות שאני מספרת לך עליה כשהיא תהיה בת 15. שהיא תכעס ותעיז ושיהיה לה פה גדול ושהיא תאשים אותי. זו אשמה שאני אצטרך לחיות איתה. אני מקבלת את זה ושלמה עם זה, אבל לחיות עם זה, זה לא קל. מה שכן, מהניסיון המקצועי שלי אני יודעת להגיד שהמצב שלה עדיף מאבא שלא נמצא או מאבא גרוע. מעבר לכל זה, יש עניינים ביורוקרטיים עתידיים - שהיא לא תוכל להתחתן פה בגלל כל מיני כללים של היהדות; שתמיד יהיה את עניין החשש מגילוי עריות כי בטח יש לה אחים מאותו תורם זרע, זליגה ממאגרי מידע שבהם כתובים דברים עליה, וגם כל מיני עניינים פעוטים לכאורה כמו מילוי תיבת שם האב בכל מיני טפסים. יש מיליון דברים כאלה".

זוג אבות בלי אימא

בלי עוד צלע במשוואה

ירון, פסיכולוג התפתחותי בן 36 ממרכז הארץ, אומר שההחלטה להביא לעולם את בנו באמצעות תהליך של פונדקאות וללא עירוב של אישה, הייתה מהמהירות שהוא ובן זוגו קיבלו. "לדעתי זה נסגר בשיחה אחת אפילו", הוא נזכר. "אף פעם לא חשבתי איך אני אעשה את זה, אבל תמיד היה לי ברור שיהיו לי ילדים. וכשהתחלנו לדבר על זה בצורה יותר קונקרטית, אז בן הזוג שלי העלה את האופציה שנעשה את זה עם אישה, מתוך המחשבה שלדעתו יש צורך באימא. אני הבעתי התנגדות ואמרתי שאני חושב שעדיף לגדל ילד בבית אחד בתוך מערכת משפחתית ברורה וסגורה יחסית מאשר להכניס עוד צלע למשוואה. זה עשוי לסבך את העניין גם מבחינת יחסים ותקשורת לאורך ההתפתחות וגם מבחינה מבנית. די מהר החלטנו על הכיוון של הפונדקאות".

ירון אומר שהדעה שלו לא הייתה רק תוצר של אינטואיציה, אלא גם נבעה מהידע המקצועי שלו ומהניסיון שצבר כפסיכולוג, המסייע למשפחות חדשות באספקטים שונים. "אני חושב שלילד שגר בשני בתים קשה יותר ואני גם חושב שלהורה קשה במצב הזה. כשאני רואה מבנים של הורות משותפת, אני חושב שיש פה תקשורת שמועדת להרבה קצרים. הסיפורים שאני מכיר הם כאלו שהתקשורת לפני הלידה הייתה מצוינת ואינטימית ואופטימית, אבל בכל המקרים שאני מכיר אחר כך התגלעו קשיים. זה בסדר שיש קשיים, אבל יש שם כאלו שאופייניים למבנה הספציפי הזה".

ירון אומר שנושא היעדרה של דמות האם בהמשך חייו של בנו, כיום בן שמונה וחצי חודשים, בהחלט מעסיק אותו: "לא הייתי מגדיר את זה כחשש, אבל הוא בהחלט עשוי לחוש בחסר שהעוצמה והמורכבות שלו ישתנו בכל שלב התפתחותי. אופני ההתמודדות שלי בעתיד לא מטרידים אותי, כי זו הבחירה שעשינו ואני מוכן לכעס או לתחושות שיעלו. אני עומד מאחורי הבחירה הזו. ברור שאני שואל את עצמי איך יהיו ההיכרויות הראשונות שלו עם נשים. אני לא מבטל את החסר הזה. בעצם המבנה ששני ההורים הם גברים, אני מניח שחברתית זה יהיה לו קשה".

לגבי אופן הקבלה של התא המשפחתי של ירון, בן זוגו ובנו על-ידי המיינסטרים הישראלי, ירון דווקא אופטימי למדי: "בהתחלה היה לי קצת קשה עם זה; כשנשים רואות גבר לבד עם תינוק, תמיד יש להן משהו להעיר - קר לו, הוא רעב וכולי - אבל אני חושב שזה קורה לכל גבר שנשים רואות עם תינוק. הייתי צריך ללמוד להתמודד עם זה ובעתיד יהיו לי עוד עניינים כאלה. אני לא יודע, למשל, מה יהיה כשהוא ייכנס לגן, אבל בינתיים אני מרגיש שיש בחברה הישראלית קבלה לגבי הורות וילדים באופן כללי. יצא לנו הרבה לפגוש הורים אחרים ואנחנו נתקלים בהרבה סקרנות ובתגובות חיוביות ולא נתקלתי עד היום במשהו עוין. יכול להיות שזה יקרה. לא יודע".

אימא ושני אבות

פירוק התבניות המגדריות

גלית עופר, עורכת דין בת 42 מתל אביב, בחרה במודל מורכב למדי למשפחה חדשה: את הילדה שלה, ליבי בת השלוש, היא עשתה עם בני זוג הומואים, שלאחד מהם היא הרתה בהפריה מלאכותית. הם גרים בבתים נפרדים, אבל מתייחסים לעצמם כאל משפחה לכל דבר.

"הרעיון הזה בא לי לראש כשפגשתי חברה סינגלית וראיתי שהיא בהיריון, והיא סיפרה שהיא עשתה את זה עם זוג הומואים. התלהבתי מהקונסטלציה הזו כי היא מבטאת קשר שאינו הכרחי בעיניי בין זוגיות, אהבה ורומנטיקה לבין הורות ומשפחה. חשבתי שאת החלק הזה של הורות ושל משפחה נכון לעשות עם מישהו שמתאים לזה, ובמקרה שלי ראיתי שהאנשים שיש לי איתם קשרים רומנטיים לא מתאימים להיות האבות הפוטנציאליים של הילד הפוטנציאלי שלי. חשבתי שעם הומואים זה יאפשר לי לעשות את זה נכון ובמקביל להמשיך להיות מאוהבת או לקיים מערכות יחסים זוגיות ורומנטיות עם אנשים שלאו דווקא מתאימים לזה".

- מה היה לך קשה במודל שבחרת, שבו לילדה שלך יהיה אב, אפילו שניים?

"מבחינה אישית לא יכולתי לראות את עצמי עושה את זה לבד כי הכרתי בחיים שלי כמה אימהות חד הוריות וחשבתי שהחיים שלהן זה גיהינום מתמשך. הכול סביב הילד. לי זה לא התאים באופן אישי. ראיתי את עצמי ממשיכה להיות אדם עצמאי גם אחרי שאני אהיה אימא.

"זה גם נראה לי מעמסה כלכלית מאוד כבדה, ומעבר לזה חשבתי בזמנו - לפני שהכרתי מקרים אחרים - שחשוב שתהיה דמות של גבר בחיים של הילד. חשבתי גם שזה חשוב יותר שיהיה באחד הצדדים תא משפחתי יציב כי אני כאילו החלק הלא יציב במשפחה בגלל שאין לי בן זוג. רציתי מישהו עם בן זוג כי חשבתי שהם ייצגו נכונה את התא המשפחתי האחד ובאמת בחרתי זוג שנמצא יחד כבר עשר שנים".

- וזה השתנה?

"אני מאוד שלמה עם הבחירה שלי, ובשנים האחרונות ראיתי משפחות שמורכבות משני גברים או משתי נשים או מכל הרכב אחר ושהן מצוינות. ראיתי שלא חייבים את המודל של זכר ונקבה. שזה פשוט עובד. כל הדברים הללו שאנחנו סומכים עליהם כי הם נורמטיביים, הם הרבה פעמים קשקוש אחד גמור.

"הרבה מזה מורכב מהפחדים שלנו לעשות דברים אחרת מאיך שעשו אותם ההורים שלנו או הסבא והסבתא שלנו. אני רואה ילדים שגדלים לבני זוג בני אותו מין והם בסדר גמור. הרבה פעמים הם הרבה יותר מושקעים וסבלניים ורגועים מילדים אחרים. מגיל ארבעה חודשים הילדה גדלה אצלי ואצל האבות שלה באופן שוויוני והם אימא לא פחות ממה שאני אימא ואני משתמשת במילה הזו כי נורא קשה לנו לחשוב על הורות כדבר שוויוני. הם רצו להיות הורים לא פחות ממני וזה חשוב בעיניי לפרק את התבניות המגדריות שמתקיימות במשפחות קונבנציונליות".

כיוון שליבי צעירה מאוד ועדיין לא מבינה לעומק את הייחודיות של המבנה המשפחתי שלה, עופר אומרת שהיא רק יכולה להעלות ספקולציות לגבי העתיד: "מבחינתנו זו קצת קרקע לא נודעת, אבל לאחרונה היא אומרת לאנשים שיש לה שני בתים והיא אומרת את זה בצורה הכרזתית, כך שנראה לי שזה ביטוי לזה שהיא מתחילה לגבש לעצמה הבנות, ושזה מעסיק אותה.

"אני בדרך כלל מרגישה מאוד טוב עם מה שעשינו, אבל אני לא יכולה לומר לך שלא מנקרת לי לפעמים התחושה שאנחנו עושים ניסויים בבני אדם, ובאמת שאין לדעת. אנחנו חיים את החיים שלנו והכול נראה לנו טבעי למרות שזו לא הנורמה וברור שאני חוששת מהקטע של לגדל ילדה בדרך לא נורמטיבית. החשש שלי הוא מכך שהיא תרגיש חריגה בנוף שבו היא תגדל ומה שאני עושה כדי להתגבר על זה, זה לתת לה את הכלים ולחזק אותה. שיהיה לה בסיס טוב בבית כדי שתוכל להתמודד עם החריגות החברתית הזו".

ילד המבחנה

"לא משהו שצריך להתבייש בו"

יוני יובל יחגוג בעוד חודשיים את יום הולדתו ה-23 ומעיד על עצמו שהוא אחד מילדי המבחנה הראשונים שנולדו בישראל גם מתרומת זרע. "בזמנו, אימא שלי, איריס, שהיא לסבית, עשתה את זה לפני שהתהליך היה לגמרי חוקי בארץ", הוא מספר. "היו כל מיני גינקולוגים שעשו את זה מתחת לשולחן לפני שזה לגמרי אושר על-ידי משרד הבריאות, והיא הייתה אחת הראשונות בארץ".

יובל הוא דוגמה טובה לכך שחינוך טוב ואוהב יוצר קבלה והשלמה במצב משפחתי ייחודי: "מאז שהייתי קטן סיפרו לי על השונות של המשפחה שלנו ומעולם לא הסתירו את זה ממני. הסבירו לי שיש נשים שבוחרות לחיות עם נשים ושיש נשים שבוחרות לחיות עם גברים, ושיש כל מיני צורות של משפחה, ושאני נולדתי לאישה שבחרה לחיות את חייה עם נשים אחרות.

"סיפרו לי איך אני נוצרתי ומה השוני בתהליך הזה מתהליך היצירה של אנשים אחרים. לא לגמרי הבנתי את השוני הזה, אבל ככל שהתבגרתי הכרתי חברים בגן ובבית ספר ואז הייתי הולך אליהם הביתה והייתי רואה אימא ואבא וזה היה נראה לי נורא מוזר. הבנתי באיזשהו מקום שבאמת אני חווה משהו מאוד שונה.

"תמיד הייתי מאוד שלם עם זה ומאוד פתוח עם זה ומדבר על זה בחופשיות גם עם חברים שרצו לשאול דברים והיו נבוכים. זו הנורמה מבחינתי והמציאות שגדלתי בה, אני לא מכיר שום דבר אחר. ידעתי שזה מיוחד, אבל לא משהו שצריך להתבייש בו. אני חושב שיותר חשוב מאיך שהילד תופס את המצב, חשוב איך הסביבה תופסת אותו ואיך ההורים מתייחסים לזה. אם הם מציגים לך את זה כדבר טוב ואולי אפילו כמשהו שיש להתגאות בו, כך תתפוס את זה בסופו של דבר, וזה מה שקרה לי.

"אני לא יודע מה קורה בקולקטיב של המשפחות הלסביות, אבל בהסתכלות לאחור אני חושב שהמשפחה שגדלתי בה הייתה נהדרת ומעניינת ונתנה לי הרבה כלים שבנו אותי, ובמובנים אחרים גם דפוקה. אני חושב שבסופו של דבר, לכל משפחה יש את ה'דפיקויות' שלה, ושלגדול עם בני אדם אחרים זה לא פשוט בכל מקרה. אנשים הם אנשים. זה לא שונה. הדבר היחיד ששונה זה התפאורה".

- לא עניין אותך לדעת מי אביך הביולוגי?

"בשנים האחרונות עולות לי בראש יותר מחשבות על מה זה אומר לא להכיר את האבא הביולוגי שלי ובאופן כללי מה זה אומר לגדול ללא דמות אב, ואיך זה השפיע על האדם שהפכתי להיות, אבל אלו תהיות של סקרנות בעיקר. זה מישהו בעולם שאני אולי חולק תכונות שלו ומאפיינים כאלו ואחרים, אבל לא יותר מזה.

"אנחנו יודעים עליו פרטים ממש בסיסיים. אנחנו יודעים את המוצא שלו ומניחים שהוא רופא, כי בזמנו הוא היה סטודנט לרפואה כשהוא נתן את תרומת הזרע. אבל בגלל שהתהליך היה די בתחום האפור, לא נשמר תיעוד של הדברים, מה שאומר שלמצוא אותו זה די בלתי אפשרי".

אחים ביולוגיים אחרים, יוני מעולם לא ניסה לחפש בצורה פעילה. יחד עם זאת, בהחלט ייתכן שהוא מצא אחד מהם גם בלי ממש לחפש: "חצי שנה לאחר שאימא שלי נכנסה להיריון, פגשה אותה ידידה שגם רצתה להיכנס להיריון מתרומת זרע. אז אימא שלי הפנתה אותה לרופא שטיפל בה והוא עשה גם לידידה את התהליך והיא נכנסה להיריון. באופן אקראי, אגב, לאימא שלי ולאותה ידידה יש את אותו שם משפחה.

"משהו כמו שנתיים אחרי שאני נולדתי, ולמרות שאחרי שהידידה נכנסה לטיפול הן ניתקו קשר, אמא שלי והידידה נפגשו וגילו שבאופן אקראי לגמרי שתיהן קראו לבנים שלהן באותו שם פרטי. עברו שנים, וכשהייתי בתיכון הן שוב דיברו ואותה חברה שלחה לאימא שלי תמונה של הבן שלה. אנחנו דומים בצורה די מחשידה מבחינה חיצונית.

"זה מעולם לא נלקח צעד אחד קדימה. יש איזו מין ידיעה שמרחפת מעל הראש, שככל הנראה אנחנו אחים, אבל אנחנו לא באמת עושים את הצעד הנוסף כדי לבדוק את זה, או כי זה לא הכי חשוב לנו, או כי זה לא הכי מעניין אותנו, או שזה פשוט מוזר מדי. אני לא יודע".