"אני הייתי ילד שרק משחק, גם במצבים הכי קשים"

אימי השואה מגיעים אלינו לרוב מעדויותיהם של אנשים מבוגרים שחוו אותה. כששומעים את הסופר אורי אורלב נזכר בילדותו בגטו ורשה, הדברים נשמעים שונים במידה רבה. עד כמה שהדבר יישמע פרדוקסלי, מבעד לעיניו של ילד, השואה נשקפת במידה רבה כזיכרון של שגרה, כזו שנראית הגיונית אפילו, ושנצרבה בתודעתו בחלק גדול מהזמן אף כתקופה מיטיבה. קשה להאמין.

"בשנתיים הראשונות שם, זו דווקא הייתה עבורי התקופה הכי יפה עם אמא", מספר אורלב בראיון ל"גלובס" לרגל יום השואה. "לפני כן היא לא הייתה בבית, אלא נוסעת לעזור לאבא, שהיה רופא, בקליניקה שלו. ברגע שהלכנו לגטו, הפולנים גם עזרו לה לקבל דירה. הם דאגו לה, כי אבא היה קצין בצבא הפולני.

"היה לנו אוכל, כי לאמא היו תכשיטים למכור ודירה, ולמדתי אצל מורה פרטית עם בת דודתי. אמא הייתה מכינה לי סנדוויץ' ובדרך למורה הייתי ממציא משחקים, כמו שילדים עושים - תחרות בין שתי המדרכות ברחוב באיזו מהן דרגות השוטרים היהודים גבוהות יותר. הייתי עוצר את הנשימה כשבא מישהו מאוד מכוער ומלוכלך, כדי שלא אדבק בלכלוך שלו, הייתי סופר את המתים שהיו מוציאים בבוקר ועוטפים בעיתונים, כדי לספר לאמא. בחורף היו יותר מתים ובקיץ פחות".

הזכרונות של אורלב, המובאים ממבטו כילד, אף נקשרים ליחסי מעמדות בין היהודים לבין עצמם.

"אחרי השיעורים והמשחקים עם בת דודתי, הייתי הולך לקונדיטוריה של הדודה, שהעוגות שם היו בלי סוכר אבל נראו טוב. בפתח היו שם שני ילדים גוססים. גם בכניסה לבית שלנו היה ילד שביקש לחם, 'א שטיקלע ברוד', הוא ביקש ולא קיבל דבר מאנשים. רציתי לעזור לו, אז התחלתי גם לבקש, ומיד קיבלתי הרבה מטבעות. בבית הזדעזעו, שאני נראה ממשפחה טובה ובכל זאת צריך לבקש נדבה. לכן אני אומר לילדים - 'אם אתם מבקשים נדבה, אל תיראו מסכנים אלא דומים לילדים של מי שאתם רוצים לקבל מהם כסף'. אני זוכר שאמא כעסה עליי, היא חששה שמישהו מהשכנים יראה אותי כך ויחשוב שהיא שלחה אותי".

מתי המציאות הפכה לקשה במיוחד?

"כשהחלו לשלוח למחנות השמדה. היו הרבה חודשים שבהם הגרמנים והשוטרים היהודים רדפו אחרי אנשים כדי לקחת אותם למשלוח למחנות".

מה הזיכרון הקשה ביותר שלך מהמלחמה?

"זה היה בינואר 1943, באקציה האחרונה בגטו. בשלב זה השוטרים היהודים כבר לא עזרו, כי הם הבינו שגם תורם יגיע. אז הגרמנים באו לבית החולים וכל מי שיכול היה לקום, כמוני וכמו אחי הצעיר, הלך לרכבת ומי שלא, נורה במיטה, ביניהם גם אמא שלנו. בערב בא מישהו לבית החרושת שבו הסתתרנו וסיפר מה שקרה".

אתה זוכר איך הגבתם?

"לא דיברנו על זה בכלל, כי המוות היה דבר רגיל. אם מישהו נשאר בחיים, זה היה הדבר המיוחד. לא דיברנו על זה גם מתוך פחד שהמוות ידבק גם בנו. פעם, שנים רבות לאחר מכן, שאלתי את אחי אם הבין אז מה קרה, והוא אמר שכן".

הזיכרונות עוד חוזרים משם?

"אלו בעיקר זיכרונות של הרפתקאות. כשרצתי לבד בגטו הריק, פחות פחדתי מגרמנים ויותר מרוחות ושדים. כשהיינו מתחבאים, היה פחד גדול. כי היית שומע את המחפשים, דופקים על הקירות ואתה לא יכול לנשום או להשתעל, ואתה עלול להסגיר את כולם. זה היה הכי מפחיד.

"הרבה שנים הייתי חולם על אמא במצבים מאוד קשים ואחר כך הפסקתי. לאנשים מבוגרים שחוו את השואה, ושהיו אחראים על ילדים, זה אחרת, יותר קשה. אצלם יש חלומות וביעותים. אני הייתי ילד שרק משחק, גם במצבים הכי קשים".

מפגש עם חיילים אמריקאים

מגטו וורשה הועברו אורלב ואחיו למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם שהו בשנתיים האחרונות למלחמה. בראשית אפריל 1945 הם נשלחו משם ברכבת מזרחה - להשמדה. היו אלה השבועות האחרונים למלחמה והיחס מצד הגרמנים היה בהתאם.

אורלב: "הקצין הגרמני ברכבת התיידד עם נערה יהודייה הונגרייה ואמר לה שיכינו עבורו ועבור חייליו חליפות אזרחיות, כדי שכאשר נתקרב לחזית הם יברחו, ושהם לא מתכוונים להטביע אותנו בביצות כפי שהורו להם. לא כל מה שחושבים על הגרמנים נכון. למשל, בנות ב'היטלר יוגנד' (הנוער ההיטלראי), שהיו ברכבת, זרקו לנו קופסאות שימורים.

"לאחר חמישה ימי נסיעה, יום אחד כל הגרמנים ברחו. נשארנו לבד ופתאום מהיער יצאו חיילים אמריקאים. שלושה הגיעו אלינו ראשונים וכולם התחילו לשיר ולשמוח. אחד מהאמריקאים אמר שהוא יהודי, וחייל אחר אמר שלא נשיר, כי הנשיא שלהם, רוזוולט, מת יום קודם. היו שהלכו לעיירה קרובה לשדוד מהגרמנים אוכל ואני נשארתי לשמור על המזוודות. מיד פתחתי אחת מהן והתחלתי לאכול כל מה שהיה בה. למזלי הגדול, הקאתי הכול, כי היו רבים שמתו מכך שפתאום אכלו כל-כך הרבה".

לאחר המלחמה הגיע אורלב לארץ ואומץ בידי קיבוץ גניגר. היחס לניצולי שואה בארץ בשנים שלאחר המלחמה היה קשה ומזלזל. אורלב זוכר את זה אחרת.

"זו אגדה, לפחות באופן חלקי. זה נכון שהיו כל אלה מהפלמ"ח, מהאצ"ל ומההגנה, שאמרו שהיינו סמרטוטים ובטח יכולנו להילחם בגרמנים. הסברס האלה לא רצו לשמוע על הדבר הנורא שקרה ולדעת שאנשים לא יכלו להתגונן.

"אבל היה גם עניין לשמוע על מה שקרה. באתי לקיבוץ והיו שם הרבה דוברי פולנית. אחרי שבועיים-שלושה, רצו שם שאספר על המלחמה. אז ישבתי בערב ליד חדר האוכל הישן ולאור ירח מלא סיפרתי להם, ממש כמו שכתבתי אחרי זה ב'חיילי עופרת'. אף אחד לא זז. הם לא יכלו להאמין".

באותו ערב ירח מלא בגניגר, החלה אולי גם קריירת כתיבת הספרים של אורלב, המשך לשירים שכבר כתב בברגן בלזן. את ספרו הראשון, "חיילי עופרת" (הוצאת כתר), כתב ב-1956. ב-1976, הופיע ספר הילדים הראשון שלו - "חיית החושך". אורלב הוא הישראלי היחיד שזכה בפרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996). לאורך השנים כתב יותר מ-30 ספרים, מהם נמכרו יותר ממיליון עותקים.

אורלב אחראי גם לכמה מיצירות הספרות לילדים המוכרות יותר בנושא השואה, כמו "האי ברחוב הציפורים" ו"רוץ ילד, רוץ" ו"משחק החול" האוטוביוגרפי (שלושתם גם כן בהוצאת כתר).

לדבריו, הוא כלל לא תכנן להפוך לסופר ילדים בנושא טעון זה. "אני רק מספר על הילדות שלי, שקרתה בלי כוונה בתקופת במלחמת העולם השנייה", הוא אומר. "אני יכול לספר רק כמו שאני זוכר כילד. לא כאדם מבוגר. זה יותר מדי מפחיד אותי, לספר מה שקרה באמת".

ואיך מסבירים את השואה לילדים?

"כשהילד שלי היה בן 7, הוא שאל 'איך ברחת מהגרמנים?'. לא ידעתי להסביר. אז נזכרתי בילדה פולנייה שבהיותי ילד 'ניבאה' כמה ילדים יהיו לכל אחד מאיתנו לפי גרגרי חול. היא מילאה את כף ידה בחול ונתנה לו ליפול בהדרגה - ואמרה על מה שנפל 'ככה ילדים יטבעו, ככה ימותו ברעב, כך וכך ילדים יטרוף הזאב'. וכשנשארו מעט גרגרים, הייתה סופרת ואומרת שזו כמות הילדים שיישארו לכל אחד מאיתנו. אז כשבני שאל אותי, לקחתי חופן חול ביד ואמרתי לו שאני ואחי נפלנו כל הזמן על כף היד או על גב כף היד, וככה שרדנו שש שנים. נס אחרי נס. האחרים, אלו שבדימוי היו החול שנפל מהיד, לא זכו לזה".

שנים רבות לקח לאורלב עד שהסכים להגיע לגרמניה. "לפני הפעם הראשונה שהגעתי לשם, תהיתי איך אסתכל על האנשים ברחוב בקלן, כל הזמן חשבתי איך ארגיש ברחוב שאולי יש שם זקן שהרג את אמא שלי. ואז הגעתי לשם, ראיתי זקנים ברחוב, ומה עשיתי? כלום. שאהרוג איזה זקן צולע? זה שהרג את אימי ממילא בטח כבר נהרג לשמחתי בקרב בסטלינגרד".

אתה יכול להעריך איך יזכרו את השואה בעוד דור או שניים?

"כל עוד יש ספרים וסרטים טובים, אז יזכרו את השואה. יש ספרים שהם כל-כך חזקים, שבאמת נחרתים בלבך".

לך יש תפקיד בזה.

"לפני שנים היו אומרים שאני מנציח את השואה, וכעסתי. מבחינתי, אני פשוט סיפרתי על הילדות שלי, כמו אמנים אחרים. אבל לאט לאט הפסקתי להתרגש. הרי זה נכון אובייקטיבית, אבל לא זו הסיבה שבגללה אני מספר סיפורים".

מה דעתך על יוזמתו החדשה של שר החינוך, שי פירון, ללמד שואה כבר מהגן?

"זה לא חכם. הוא הגזים קצת. איך אפשר לספר סיפור כזה בגיל כל-כך צעיר? אולי אפשר להראות להם את משחק החול, כמו שעשיתי עם בני בן ה-7".

אשתו של אורלב, יערה, מעט פחות דיפלומטית: "זה קטסטרופה. זוועה. גם בכיתה א'. זו מטרה פוליטית. הוא רוצה שנפתח תודעה של קורבנות מרגע שניוולד. זה מה שעומד מאחורי זה. זה לייחד את הישראלים באופן לא חכם בתוך קהילת העמים. אחר כך זה נותן הצדקה לשנאת גוים - ערבים, שחורים ואחרים".

לרגל יום השואה, שוב עולות הבטחות שיועבר תשלום לניצולי השואה ממשרד האוצר. מה דעתך?

"המדינה באמת הרוויחה מתשלומים מגרמניה בעקבות השואה הרבה כסף, אבל אני לא יודע אם זה בסדר, מה שהיא עושה. הרי הכסף הזה היה בשביל הניצולים. עכשיו יש 160 אלף ניצולים שהם עניים מאוד. כל שנה מתים 13 אלף. אבל ככה זה הפוליטיקאים".

יש שקוראים לזה הפתרון הביולוגי. בסוף לא יהיה למי לשלם.

"אם היה קורה משהו כזה במדינה אחרת, היינו צועקים, אבל כמו שאמרתי - אין מה לצפות. ככה זה הפוליטיקאים".

פרמיירה בוורשה

ספריו של אורלב תורגמו במדינות רבות. "האי ברחוב הציפורים", למשל, תורגם ל-20 שפות, כולל סינית, קוריאנית ויפנית. ספר זה גם זכה ב-1997 לגרסה קולנועית בדנמרק. לפני חצי שנה הגיע תורו של רב-המכר "רוץ ילד, רוץ" להגיע לאקרנים. הסרט, על בסיס הספר שהביא את סיפורו של יורם פרידמן בתקופת השואה, נעשה בידי הבמאי הגרמני פפה דנקוארט (שזכה באוסקר לסרט קצר ב-1994), בשיתוף פעולה גרמני, פולני, צרפתי ובהשקעה של כ-8 מיליון דולר. הפרימיירה, כמה סימבולי, הייתה בוורשה, היכן שהתרחשו חלק מאימי השואה של פרידמן ואורלב גם יחד. בשישי האחרון הגיע תור ההקרנה הראשונה בישראל.

שיתפו אותך בעבודה על הסרט?

"שאלו בהתחלה, אבל מרגע שהסכמתי, לא שיתפו, וגם לא צריכים לשתף. גם אני, כשבאתי ליורם פרידמן, אמרתי שאני יכול לכתוב כמו שאני רוצה והוא לא יכול להתערב. אותו הדבר נכון עם סרטים. הבנתי שאיני יכול להתערב, אחרת לא ייצא סרט".

אורי אורלב

גיל: 83

מצב משפחתי: נשוי בשנית, ליערה 5

מגורים: ירושלים

ספרים בולטים: "חיילי עופרת", "האי ברחוב הציפורים", "רוץ ילד, רוץ", "משחק החול" (כולם בהוצאת כתר)

פרסים: פרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996), בפרס זאב לספרות ילדים ונוער (1978), פרס ביאליק לספרות יפה בקטגוריית ספרות הילדים (2006)

עוד משהו: זכה לפני 4 שנים בתואר יקיר העיר ירושלים