טיול לסופ"ש: אגדה יפנית בקיבוץ חפציבה לרגלי הגלבוע

במהלך חודש מאי מתנפנפים עדיין ברוח דגלי הדגים, הסמל המובהק של חג הבנים היפני, על רקע הגלבוע הטרשי, שעשבייתו המצהיבה כמו מנציחה את קללת דויד עליו "הרי בגלבוע, אל-טל ואל-מטר עליכם"... דגלי הדגים תלויים מכבל ארוך שנמתח מעל גן יפני קומפקטי ויפה להפליא, שנמצא במוצא גאיון אכזב קטן הזולג מהגלבוע אל קיבוץ חפציבה. בחלקו התחתון של הגן משכשכים דגי קוי (קרפיון) זהובים, אותם דגים המסמלים את חג הבנים, בשל תכונותיהם הנחשבות לגבריות: חוזק, יכולת שחייה נגד הזרם, התגברות על מכשולים, התמדה, אומץ ורוח הלחימה והסיבולת.

בבריכה, שאליה מתנקז הגן, ניצב פסל של שני עגורים אציליים, סמל לאהבה ולנאמנות בתרבות היפנית. גשרון אבן זעיר חוצה את חלקה הצר של הבריכה, מעבר לו שביל אבן מתפתל החולף על-פני מנורת אבן ומוביל אל לבו של הגן.

בחלקו העליון של הגן, סמוך למדרון, נחבאת מערה עתיקה (בעבר בור מים), שבה תלויים זה לצד זה דגלי ישראל ויפן, ולצדם בד לבן ועליו תפילה כתובה בקליגרפיה יפנית. במערה נערכות התפילות של חברי תנועת המקויה, בעת שהם שוהים במשק.

מקויה (פירוש השם: "אוהל מועד" ביפנית) היא תנועה דתית שנוסדה במאי 1948, במקביל להכרזה על עצמאות ישראל. מתוך פירושם התיאורטי את ספרי הנביאים רוחשים חברי התנועה אהדה רבה לעם היהודי, ודוגלים בשיבת עם ישראל לארצו. תנועת המקויה היא כמובן זו שהקימה את הגן, כמחווה לחברי המשק. ומה לתנועת המקויה ולקיבוץ חפציבה? סיפור שהיה, כך היה:

בסתיו 1954 נסעו פרופ' ישראל סלומניצקי ואשתו לאה ברכבת מהירושימה לנגסאקי. לפתע האיש היושב מולם ביקש לוודא שהם מדברים עברית, ובהתרגשות מיהר לשלוף מתיקו תנ"ך גדול. זה היה פרופ' אברהם איקורו טשימה, מייסד תנועת המקויה. כששאל פרופ' טשימה לשמותיהם של השניים, מיהר להפגין בקיאות במקורות והפליא את הזוג כשאמר: "ישראל הוא יעקב, ואשת יעקב הייתה לאה".

רק כעבור שש שנים (פסק זמן שהתארך מאוד בגלל הגבלות מטבע חוץ ביפן), הגיע פרופ' טשימה לביקור ראשון בישראל והתארח אצל הזוג סלומניצקי, הישראלים היחידים שהכיר. כעבור שנה נשלח ארצה התלמיד הראשון. אותו תלמיד הגיע בדרכים נפתלות אל האולפן בקיבוץ חפציבה כדי ללמוד עברית. ההיה זה מקרה? בתנועת המקויה ראו בדבר אצבע אלוהים. מאז, מדי שנה נשלחים סטודנטים מחברי התנועה כדי ללמוד עברית באולפן שבמשק, שקיים כיום עבורם בלבד. בינתיים הוקם בית מקויה בירושלים, אך זכרו של הקיבוץ לא נזנח, וכך הוחלט על הקדשת גן יפני עבורו.

כוונתם המקורית של בני התנועה הייתה לפתוח את הגן בפני כל עם ישראל, אבל כמי שאת רוב ימיהם הם עושים בארץ השמש העולה, אנשי המקויה כנראה אינם מודעים למשמעויות של מדשאה פתוחה לציבור בארץ הקודש ולהשלכותיה. בחפציבה החליטו לאפשר את הכניסה אל הגן בתיאום בלבד. מומלץ גם לשכור הדרכה על תנועת המקויה, על ההיסטוריה שלה בארץ ועל המשמעויות השונות, האסתטיות והאחרות, שמגולמות בגן (לפרטים: נעמה עמית, טל' 054-6634348).

בצדו המערבי של הגן ישנו גשר עץ קטן. מעבר לו ממשיך שביל שהופך לדרך עפר המוליכה אל מחצבת חפציבה הישנה (מרחק של כקילומטר), שהוקמה במהלך מלחמת העולם השנייה לשם כריית שיש, בתקופה שבה הופסק יבוא השיש מאיטליה. במסגרת פרויקט שיקום המחצבות הוקמה כאן סככת תצפית על כל עמק חרוד (מגבעת המורה ועד הרי גלעד), עם שלטי הכוונה ברורים, וכן שחזור של מערכת חיתוך לוחות השיש. אל המחצבה ואל התצפית ניתן להגיע גם ברכב. שלטים ברורים מכווינים ימינה, ממש לפני שער הכניסה לחפציבה.

משמאל לכניסה לחפציבה נמצא בית כנסת עתיק. מערת התפילה בגן היא שריד לאותו יישוב יהודי קדום. בית הכנסת התגלה במקרה בשנת 1928, תוך כדי חפירת תעלה לשם העברת מים לקיבוץ. כיוון שלא נמצאו סימוכין ליישוב יהודי באזור, נקרא בית הכנסת על-שם הקיבוץ השכן, בית אלפא, ששמו בא לו מחורבת בית אילפא שבקרבת מקום. זה קצת מבלבל, שכן שם האתר מתייחס לבית אלפא, אף הוא נמצא בשטחו של קיבוץ חפציבה השכן.

על החפירה, שנודעה כחפירה העברית הראשונה, ניצח פרופ' סוקניק. בית הכנסת התפרסם ברצפת הפסיפס העשירה שלו, המציגה סמלים יהודיים, את עקדת יצחק וגם גלגל מזלות גדול ומרשים שבמרכזו דמותו של הליוס, אל השמש. כיום האתר מנוהל על-ידי רשות שמורות הטבע. הכניסה אליו בתשלום. שימו לב: אף שהיא גובה דמי כניסה מהציבור, עושה מנהלת האתר כרצונה, ולא אחת סוגרת אותו לפני השעה הרשמית, בפרט בימי שישי.