היתה עיראק, וראו, איננה עוד: ארה"ב איבדה את השליטה במזרח התיכון והסכנה למלחמה כוללת ואכזרית באזור היא כבר לא תרחיש של אחרית הימים

כל ניסיונותיה אינם עולים יפה. היא איבדה את השליטה על המאורעות. איבדה בהחלט. לארה"ב אין עוד יעדים במזרח התיכון, רק תחנות זמניות. אין לה אסטרטגיה, רק פעולות הצלה מקומיות. אגב, גם הציבור האמריקאי איבד בהחלט: איבד את שארית אמונו בנשיא ברק אובמה.

המקום האחרון שבו היו לו יומרות הנהגה הוא מדיניות החוץ. הסקר האחרון, השבוע, הראה שרוב מוחלט של האמריקאים אינם סומכים עליו עוד גם בענייני חוץ. הם איבדו זה כבר את האמון בסגולות מנהיגותו בענייני כלכלה ופנים. בשבוע הרה-האסון הזה בצפון עיראק התברר גם שכלכלת ארה"ב הצטמקה כמעט בשלושה אחוזים (בשיקלול שנתי) ברבעון השלישי של שנת הכספים האמריקאית, זו המסתיימת בספטמבר.

בצפון עיראק מתפתח והולך האסון הפוליטי הגדול ביותר של זמננו. בפעם הראשונה מאז פירוק האימפריות הקולוניאליות, הסכנה של מלחמה כללית במזרח התיכון אינה עוד עניין לתרחישים של אחרית הימים. האש לוחכת עכשיו את השדה המרכזי, זה שבו נפגשו מעצמות גדולות עוד מן האלף השני לפני הספירה, זה המתחיל בנהר החידקל ומסתיים בגבול מצרים.

המלחמה הזו עלולה להזכיר את זו שפרצה במרכז אפריקה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, עם מיליוני קורבנות, אבל מבלי להתפשט אל שאר היבשת; או שהיא תזכיר את מלחמות הבלקנים, לפני קצת יותר מ-100 שנה. הן היו ההקדמה למלחמת העולם הראשונה, שבעוד יומיים, יום שבת, ימלאו מאה שנה לירייה שבישרה אותה (ראו את רשימתי על היובל הזה במוסף G שיחולק הערב למנויי "גלובס", בעמ' 8).

לפי שעה זו מלחמה אזורית, שאת הפוטנציאל שלה קשה לחזות. אבל צפון עיראק כבר הופכת לבית מטבחיים, ואפשר אפילו להעלות על הדעת אימהות עיראקיות המתלוננות ש"העולם שותק".

מי זוכר אוראניום ופלוטוניום

המידה שבה אין עוד לאמריקה מושג מה לעשות מתחוורת לנוכח הידיעות האחרונות על התקפות-אוויר סוריות בתחומי עיראק, על טיסות של מזל"טים איראניים בשמיה, על ידיעות שלוחמי עלית איראניים כבר הורגים ונהרגים בתוך עיראק. דיווח מוושינגטון (ב"וול סטריט ג'רנל") מתאר את הקלפים הנטרפים עכשיו בבית הלבן: גובר הלחץ על הנשיא לפעול "באופן תקיף" נגד הסונים הקיצונים בעיראק באמצעות התקפה על מעוזיהם בסוריה, מפני ש"סוריה ועיראק הן עכשיו אותה הבעיה עצמה".

וכך, נשיא שהשתמט מפעולה מוקדמת להפיל את משטר אסד, ואיפשר בזה, לפחות במידת מה, את עליית אל קאעידה בסוריה, עשוי להושיע את אסד; וארה"ב, שחרתה את עצירת איראן על לוח לבה, תהיה המאפשרת של התפשטות איראן מערבה. מי זוכר אוראניום ופלוטוניום.

מאחר שהצבא העיראקי, שארה"ב אימנה (בעלות של 25 מיליארד דולר) מתנדף לכל רוח, לארה"ב לא תהיה בררה אלא לקבל את תחיית המיליציות השיעיות מיסודו של מוקטאדה א-סאדר. הן התפרקו תחת לחץ אמריקאי בעשור שעבר, והן חוזרות עכשיו אל הרחובות, חמושות מכף רגל ועד ראש. הממונה על יצוא האינטרנציונליזם השיעי, מפקד כוח 'קודס' של איראן, גנרל ע'אסם סוליימאני, הוא עכשיו אורח תכוף מאוד בבגדאד.

פרי הבאושים של פלישת ארה"ב לעיראק, ב-2003, אינו צריך הוכחות. אבל התוצאה החמורה ביותר אינה המצב בשטח, אלא המצב בוושינגטון, ובדעת הקהל האמריקאית.

כמו בווייטנאם, שקרים וטעויות רוקנו את מאגר האקטיביזם במדיניות החוץ של ארה"ב. דעת הקהל אינה מוכנה לשמוע את הצירוף "כוחות קרקע", ורק בקושי רב מוכנה להאזין למלים "התקפה אווירית"; והאליטה הפוליטית משותקת מפחד ואובדת עצות. קוראי-הביניים הרגילים, אלה המסווגים כ"ניאו-קונסרבטיבים", מוסיפים לדרוש הפגנות שרירים בכל מקום, בין אם המקום הוא סוריה, או אוקראינה, או ים סין הדרומי, או צפון עיראק. אבל לארה"ב אין חשק ואין כוונה. יתר על כן, אין לה גם מושג מה לעשות.

המסר בקהיר, המסר בבגדאד, המסר באירביל

מסעו של ג'ון קרי לקהיר נועד לשגר מסר ברור של תמיכה במשטר הצבאי-למעשה במצרים. וושינגטון מנסה להודיע ששלוש השנים האחרונות לימדו אותה לקח: הסכנה הגדולה ביותר לאינטרסים שלה אינה נובעת מאוטוקרטיה, זאת אומרת שלטון יחיד של גנרל או של נסיך, אלא מתיאוקרטיה, זאת אומרת שלטון דת.

המסר הזה הוא בהחלט לרוחה של ערב הסעודית. אבל תוקפו של המסר נחלש מאוד, כאשר קרי סר בבגדאד אל לשכתו של ראש "המועצה האיסלאמית העליונה של עיראק", הרוצה לכונן משטר בנוסח איראן. המועצה הזו היא שהתחילה את המערכה האלימה נגד המיעוט הסוני, לאחר נפילת סדאם חוסיין. אנשיה הילכו אימים על השכונות הסוניות של בגדאד. הסחרחורת העיראקית היא במידה רבה מעשה ידיה.

אובדן העצות של ארה"ב הופגן גם במהלך ביקורו של קרי באירביל, בירת האוטונומיה הכורדית בצפון. זו מדינה לכל דבר, עם גבולות, עם קשרי חוץ ועם יכולת צבאית מוכחת. מכל הכוחות הצבאיים בעיראק, כנראה רק ה"פש מרגה" הכורדית מסוגלת להתמודד עם אל קאעידה. קרי ביקש מנשיא האוטונומיה, מסעוד ברזאני, לעמוד לצד הממשלה בבגדאד. ברזאני, בן לחמולה כורדית ותיקת מלחמות, משך בכתפיו. עניין לנו עכשיו "במציאות חדשה, בעיראק חדשה", הוא אמר.

ל"עיראק החדשה" יש שם: אין-עוד-עיראק. המדינה העיראקית המאוחדת מתה בין מוצול לתיכרית. היא מתה, מפני שממשלתה חסרה את החושים ההיסטוריים הנחוצים לשיורה של מדינה לא אחידה. העומדים בראשה צריכים להיות לוליינים פוליטיים, אשר יישאו וייתנו ללא הרף כדי לפתח נוסחאות של דו-קיום, או רב-קיום, בשלום. כמובן, תמיד אפשר לנסות להיות סדאם חוסיין, ואולי עוד יהיה; אבל בנסיבות הקיימות, פשרה וביזור הן הדרך היחידה.

בלי פשרות בבקשה, אנחנו מזרח-תיכוניים

אין דרך לסיים את התקוממות הסניף העצמאי של אל קאעידה, הרוצה לחדש את הח'ליפות שהרסו המונגולים לפני 750 שנה ויותר. הג'יהאדיסטים אינם אנשי פשרות. אבל רוב הסונים אינם מעוניינים בח'ליפות. אי-הסכמה נוקבת שוררת ביניהם ובין הג'יהאדיסטים כמעט בכל עניין שהוא, כולל הילכות הדת. הם בעלי ברית אופורטוניסטיים, העושים יד אחת נגד אויב משותף שלא על מנת לשתף פעולה למחרת הניצחון.

נורי אל מליכי, ראש הממשלה שהורישו האמריקאים לעיראק, דחה השבוע את הפצרת ארה"ב לכונן ממשלת אחדות לאומית. הוא מסרב להעלות לה אפילו מס שפתיים. זה עניין עקרוני, הוא אומר. ממשלת אחדות תהיה הפרה של החוקה וסטייה מן הדמוקרטיה. קשה לדעת אם הוא קרץ כאשר נתן את ההסבר המלומד הזה, אבל נראה בהחלט שהוא דיבר מגרונה של איראן.

האיראנים אינם רוצים פשרות בשום מקום: לא בסוריה, לא בלבנון, לא בעזה. הם עומדים עכשיו בעיצומה של מלחמה ארוכת טווח ללוש את המזרח התיכון בצלמם.

מלחמת האזרחים בסוריה סיכנה את האסטרטגיה שלהם, אבל התפתחה בסופו של דבר לטובתם, לא רק מפני שבחיר לבם עדיין שם.

חותמת אל קאעידה על מעשי הטירוף בסוריה, ועכשיו גם על המלחמה בצפון עיראק, מקילה עליהם. בשני המקומות, בסוריה ובעיראק, הם רשאים להעמיד פנים שהמורדים נגד ממשלות עריצות הם סוכנים של טרור קיצוני, ודרישותיהם אינן לגיטימיות, ואינן ראויות אפילו לבחינה.

לפרק את המדינה

הייתכן שאבד הכלח על הקריאה "לשמור על אחדות עיראק"? למרבה העניין, ג'וזף באיידן, סגן נשיא ארה"ב, הציע עוד לפני שמונה שנים, כאשר היה סנאטור, להחליף את המדינה העיראקית הריכוזית, או לפחות את מראית העין שלה, בשלוש מדינות אוטונומיות - לכורדים, לסונים ולשיעים - שתהיה להם אמנם ממשלה משותפת, אבל רק בעניינים מוגבלים. לשון אחר, הוא הציע פירוק למעשה של עיראק.

השיעים כמובן דחו את הרעיון על הסף, מפני שהם הרוב בעיראק, והם מעולם לא תכננו להחליף את סדאם חוסיין בדמוקרטיה ליברלית. כללית, אין פדרציות במזרח התיכון, אלא לכל היותר על הנייר (הפדרציה של נסיכויות המפרץ היא היוצאת מן הכלל המאשר את הכלל). ניסיונות פדרליים הסתיימו במלחמות אזרחים (תימן) או בהתפרקות (סודאן). הסכמה לפדרציה רופפת בעיראק תקרב את סופה.

אבל אפשר לטעון - והכורדים והסונים אמנם טוענים - שסופה של עיראק מתקרב והולך ממילא. מה יקום על חורבותיה זה עניין אחר. ומה יקום על חורבותיה של מדיניות ארה"ב במזרח התיכון הוא עניין שהתשובה עליו כנראה לא תינתן אלא לאחר 2016. עד אז, עיצרו נא את נשימתכם.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

 מפה עיראק