"הורדת סדרות פיראטית באינטרנט זו גניבה, נקודה"

צפייה במובייל? "אי אפשר לצפות מאיתנו להגיב במהירות שבה מצפים מאיתנו" ■ מות הפרוגרמינג? "מרבית הרווחים הם משידורים חוזרים" ■ ג'פרי שלזינגר, בכיר בוורנר ברדרס, מתמודד עם האתגרים החדשים של תעשיית הטלוויזיה

כשאני מספר לג'פרי שלזינגר, נשיא וורנר ברדרס לטלוויזיה בינלאומית, על הקלות ועל המהירות שבהן הורדתי ברשת בבוקר הראיון את הפרק האחרון בעונה הרביעית של "משחקי הכס" (ששודר בארצות הברית רק כמה שעות קודם לכן), נראה לי שהוא קצת החוויר. כאדם עם פרספקטיבה של שלושה עשורים בתעשייה, אפשר להאמין לשלזינגר כשהוא אומר שההורדות הפיראטיות שינו את תחום עיסוקו באופן רדיקלי.

"מה שאתה מתאר זו גניבה. נ-קו-דה", הוא אומר בלי שמץ של קריצה. "אני לא אדווח עליך לרשויות או אעצור אותך, אבל אני מקווה שלא תמשיך במה שאתה עושה".

יפה מאוד שאתה מקווה, אבל מה אתם עושים בפועל כדי שלא אמשיך?

"אנחנו מנסים להציג אלטרנטיבה חוקית. למשל, ברגע שהבנו שהחיבורים לאינטרנט מהירים מספיקים כדי לגרום לאנשים שנמצאים בחוף המזרחי להעלות את התוכניות שלנו לרשת עוד לפני שהן משודרות בחוף המערבי, התחלנו לשבץ את התוכניות הרבה יותר קרוב לזמן השידור שלהן. זה כך גם, ובעיקר, מחוץ לארצות הברית: אנחנו מנסים לשדר את התוכניות הכי קרוב שאפשר למועד השידור המקורי שלהן. במדינות מסוימות אנחנו מאפשרים לרכוש ברשת תוכניות המשודרות בארצות הברית יום קודם לכן, כשהן כבר מתורגמות".

כבכיר בתעשייה שמתוארת לעתים כדינוזאור איטי שרגליו נטועות בעבר, שלזינגר אינו מחמיץ את ההזדמנות להיות המום מתחושת הקהילה של הפיראטים ומכך שמה שמניע אותם אינו עשיית כסף: "כשהייתי בסין הבנתי שלא רק שהתוכניות שלנו עולות לאינטרנט מיד, אלא שתוך לילה אחד הן מתורגמות למנדרינית בכמה גרסאות על-ידי כמה גולשים שעושים את זה בהתנדבות.

"אתה יכול להבין פיראטיות כשזה נעשה למטרת רווח, כמו באמצעות מכירה של תקליטורי די-וי-די; אבל פיראטיות מקוונת ותרגום על בסיס התנדבותי אינם מכניסים להם רווח כלכלי כלשהו. זה פשוט פקטור המגניבות שלהם! זו בעיה ענקית, ואנחנו חייבים לעודד ממשלות להילחם בה באמצעות רגולציה".

לפני כעשור, עם עליית מהירות החיבור לרשת, הכריזה תעשיית הבידור על מלחמת חורמה בהורדות הפיראטיות, וטענו כי אם הן יימשכו, יקיץ הקץ על עולם הבידור. תקליטים לא יוקלטו, סרטים וסדרות לא יופקו, ועשרות אלפי מפיקים, תסריטאים, שחקנים ואנשי מקצוע אחרים יישארו מחוסרי עבודה. התעשייה גייסה לוביסטים אין-ספור כדי להשפיע על הרגולציה, חזרה על סיסמאותיה בכל פורום, ואף תבעה לא מעט גולשים מן השורה על הפרת זכויות היוצרים שלה, אולם התופעה רק התגברה ולא נראה שהמצב ישתנה בעתיד הנראה לעין. מה שכן התברר הוא שלמרות ההורדות הפיראטיות, תעשיית הטלוויזיה והקולנוע לא עברו מרווח להפסד. להפך. בעשור האחרון הן חוות שגשוג יוצא דופן. לא רק שיותר ויותר סדרות וסרטים מופקים, אלא שהתקציבים שלהם גדולים מאי-פעם.

מחלקת הטלוויזיה של וורנר קיבלה בהחלט את החלק שלה בהיבט הזה: עם סדרות כמו "המפץ הגדול", "שני גברים וחצי", "שקרניות קטנות", "יומני הערפד", "חסרי בושה" ועוד - וורנר ברדרס אולי אינה עומדת בפסגת העשייה הטלוויזיונית בכבלים כמו HBO, AMC ושואו-טיים, אבל היא בהחלט נהנית מפירות תור הזהב של הטלוויזיה. וזה עוד אם לא מחשיבים את כל להיטי העבר שעדיין ממשיכים להניב רווחים בשידורים חוזרים אינסופיים, כמו סרטוני לוני טונס העל-זמניים (באגס באני וחבריו), וקומדיות כמו "חברים" שמשום מה אפשר לראות גם בפעם האלף.

והנה עוד משהו קטנטן שקצת מעיב על התלונות של שלזינגר: וורנר ברדרס היא בכלל אחותה של HBO, ושתיהן (יחד עם חברת טרנר ותתי-הערוצים שלה) חטיבות של טיים וורנר העולמית, תאגיד התקשורת השני בעולם מבחינת רווחים, אחרי חברת וולט דיסני.

שלזינגר אמנם מודה בחצי פה שבניגוד לתחזיות מלפני עשור, תעשיית הטלוויזיה והקולנוע לא קרסה, אבל מיד יוצא למתקפה: "פיראטיות היא תמיד רעה. היא פוגעת בפוטנציאל הכלכלי של התוכניות, ואנחנו נמצאים בתעשייה שבה שיעור הכישלון של תוכניות הוא עצום. שתבין, 84% מהתוכניות שמופקות אינן מגיעות לעונה שנייה, ואנחנו חייבים המון כסף כדי להמשיך לייצר תוכן. אין שום תרחיש שבו אפשר לומר, כמו שאוהבים לטעון, שהפיראטיות עוזרת לנו. נכון, הטכנולוגיה מציבה בפנינו אתגרים, והפתרון הוא לתת לאנשים דרכים פשוטות וזולות לרכוש תוכן באופן חוקי; אבל אי-אפשר לצפות מאיתנו להגיב במהירות שבה מצפים מאיתנו להגיב".

סומסום, היפתח

שלזינגר נולד ב-1955 בפילדלפיה להורים מניו יורק. בנערותו רצה להיות מוזיקאי וניגן בלהקה. כתלמיד צעיר היה נוכח כצופה בשורה הראשונה בתור הזהב של הרוק: הוא ראה את ג'ימי הנדריקס על הבמה ואת הרולינגס סטונס, איירון באטרפליי ו-The Who בשיא גדולתם. עם זאת, לאחר התיכון הוא נטש את החלום והחל ללמוד בקולג' קטן בפלורידה, שבו החל להתעניין בצילום. משם עבר ללמוד בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו יורק במנהטן, שני מחזורים מתחת למרטין סקורסזה ובראיין דה פאלמה.

"הם נהיו מפורסמים למדי בזכות הדברים היצירתיים שהם עשו, אבל אני לא מצאתי את עצמי בצד הזה של העסק", הוא אומר בחיוך. "באותה תקופה חשבתי שאני אהיה יוצר סרטים דוקומנטריים מכיוון שבעוד שלא הייתה לי שום יכולת לכתוב תסריטים ודיאלוגים, היה לי עניין במדיום וחשבתי שהדרך הכי פשוטה בשבילי תהיה ליצור סרטים על נושאים אמיתיים. קיוויתי שאני אהיה בצד של היצירה ובשום שלב לא חשבתי שאני אמצע את עצמי בצד של ההפצה".

עוד לפני שסיים את הלימודים התחיל לעבוד כעורך ב"60 דקות", סדרת התחקירים המהוללת של סי-בי-אס, ואז עבר לחברת הפקות עצמאית שבה שימש גם כעורך. זמן לא רב לאחר מכן חלה נקודת המפנה בקריירה שלו. ב-1978 הוא שמע במקרה כי Children's Television Workshop (CTW), החברה שהפיקה את רחוב סומסום, מחפשת מנהל הפצה, ואיכשהו התקבל לתפקיד בלי שהיה לו כל ניסיון בתחום.

"בפשטות, רציתי את העבודה הזו רק מפני שהייתי צריך עבודה כלשהי", הוא אומר. "החיים כפרילאנס היו בעייתיים מאוד מבחינה כספית, והייתי צריך משהו קבוע עד שמשהו מעניין יגיע. בסופו של דבר, זה הפך לקריירה".

CTW מכרה את הזכויות להפיק את רחוב סומסום בגרסאות לוקאליות בעשרות מדינות בעולם (כולל בישראל), אז בתחילת דרכו של שלזינגר בחברה הוא לא עשה הרבה יותר מאשר להכניס קלטות למעטפות ולשלוח אותן לחברות הפקה במקומות שונים בעולם. בשלב מסוים פג תוקפו של החוזה עם החברה שהפיקה את הגרסה הגרמנית של רחוב סומסום, ושלזינגר, שבא לבוס שלו כדי להתייעץ, קיבל ממנו עצה פשוטה: "הוא אמר לי, פשוט תגבה מהם קצת יותר ממה שגבית מהם בפעם שעברה. מאז, ובמשך שלושים השנים האחרונות, ככה אני תמיד עובד".

CTW הכניסה את שלזינגר לעולם המכירות וההפצה, והוא מיהר להמשיך לתחנה הבאה. ב-1979 הוא החל לעבוד באולפני יוניברסל (שנקראו אז MCA) כמפיץ סרטים וסדרות לתחנות טלוויזיה ברחבי העולם: "למרבה המזל, לא רק קיבלתי את העבודה, אלא שהם שיבצו אותי לאזור שהכרתי היטב מהעבודה הקודמת - האיים הקריביים".

ההבדל העיקרי, שלזינגר מספר, היה שבעוד ש-CTW הייתה חברה ללא כוונת רווח, אולפנים מונעים על-ידי רווחיות. מונעים מאוד.

"ב-CTW היו לנו שתי תוכניות", הוא משחזר. "ביוניברסל מכרתי אלפי סדרות ואלפי סרטים. זה היה כמו לעבור מליגה ב' לליגה הלאומית. הייתי חייב ללמוד איך למכור ולא היה לי מושג. מעולם לא למדתי מינהל עסקים ולא עשיתי קורס אחד שבכלל נגע בהיבטים המסחריים האלה. הייתי בסך-הכול סטודנט לקולנוע שנמשך לצד האמנותי. עם זאת, אבא שלי עבד בעסקי הרהיטים ואני יכול לומר היום שלמדתי עסקים ממנו בשולחן של ארוחת הערב. זה היה לי טבעי למדי. פשוט זינקתי למים, נסעתי לאיים עם מזוודה מלאה סדרות על קלטות, והתחלתי למכור אותן לתחנות טלוויזיה מקומיות. אני זוכר שמכרתי את 'קולומבו' ואת 'הענק הירוק', למשל.

"מה שהיה מעניין שם היה שהאזור הזה הוא סוג של מיקרוקוסמוס של העולם, כי יש שם איים שבהם מדברים אנגלית ואחרים שבהם מדברים צרפתית וספרדית, והייתי צריך ללמוד איך להתנהל בתוך תרבויות שונות ולשכנע אנשים לקנות את הדברים שלנו ולא את אלה של המתחרים".

לאחר סיום הקדנציה בקריביים מונה שלזינגר למנהל ההפצה בקנדה. אחרי שנתיים הוא עזב לחברה אחרת, שהפיצה את התוכן של אולפנים אחרים, וב-1983 עבר לניו יורק ומונה למנהל ההפצה הבינלאומי של חברת טלפיקצ'רס. החברה מוזגה לתוך לורימר, שהפיקה בין השאר את "דאלאס". ב-1989 האחים וורנר קנו את לורימר. בתפקידו הנוכחי שלזינגר הוא אחד מנשיאי החברה ואחראי על מכירת כל הסדרות והסרטים שברשותה לכל חלקי העולם.

שלזינגר עצמו אומר שקשה לדעת כמה בדיוק שווה השוק שעליו הוא מתחרה, אולם הוא מעריך אותו בכ-13-12 מיליארד דולרים לשנה: "אנחנו לא מפרסמים כמה כסף אנחנו מכניסים ממכירת תכנים לשוק הבינלאומי מדי שנה, אבל אני יכול לומר לך שאנחנו מאמינים שיש לנו הנתח הגדול ביותר בתחום. פוקס ודיסני מתחרות ביניהן על המקום השני, וזה משתנה מפעם לפעם, אבל אלה רק הערכות. לנו יש יותר תוכן מאשר להן. בעשר מתוך 12 השנה האחרונות היינו החברה שסיפקה הכי הרבה תוכן לשוק הטלוויזיה העולמי".

רוצים יותר קומדיות

שלזינגר הגיע לישראל כאחד מהמשתתפים באירועי ה"אקדמי דיי" של האקדמיה לאמנויות הטלוויזיה והמדע, או בשמה המוכר - ה"אמי". כ-150 בכירי טלוויזיה מהעולם הגיעו הנה כאורחי חברת ההפצה וההפקה הישראלית דורי מדיה. בארבעת הימים שבהם שהו פה הם טיילו בארץ לא מעט וקיימו כמה מושבים מקצועיים שיעסקו בתעשיית הטלוויזיה העולמית והישראלית כאחד. בישראל, אומר שלזינגר, הפוקוס הוא על חברות הסטארט-אפ הישראליות, שנתפסות ככאלה שיכולות לספק פתרונות טכנולוגיים לאתגרים שעומדים בפני התעשייה.

שלזינגר מספר שכ-80% מההכנסות של וורנר ברדרס מגיעים מעשר המדינות המובילות ברשימה: "אחרי ארצות הברית, המדינה המובילה ברכישת תוכן שלנו היא בריטניה, ובעשירייה הראשונה אפשר למצוא גם את גרמניה, איטליה, צרפת, ספרד, אוסטרליה, יפן ואת רוסיה".

מה לגבי סין?

"סין היא עדיין שוק מתפתח מבחינתנו. הטלוויזיה שם עדיין נתונה בפיקוח הדוק של השלטונות. רוב הדברים שמשדרים שם מופקים בסין, ויש מעט מאוד תוכן טלוויזיוני אמריקאי המשודר שם. עם זאת, הם מריצים שם גרסאות מקומיות של פורמטים שלנו כמו 'אמריקן איידול', 'מי רוצה להיות מיליונר' ואחרים. ההזדמנויות שלנו שם הן בשירותי VOD (תוכן לפי דרישה) שנתמכים בפרסומות. אנחנו רואים דרמות וקומדיות שמתחילות לזכות בפופולריות, וזה שוק שלא נמצא תחת פיקוח ממשלתי הדוק פשוט מפני שהציבור הרחב לא נחשף אליו".

במסגרת תפקידו צריך שלזינגר להיות מעורה היטב בהעדפות התרבותיות ובטעם המקומי כדי לדעת מי יקנה מה ובאילו סכומים. "זה קצת כמו גלידריה עם 31 טעמים", הוא צוחק, "אבל יש כמה כללים שנכונים לכל מקום בעולם: בכל מקום תוכניות של שעה נמכרות יותר טוב מתוכניות של חצי שעה; תוכניות 'תהליכיות' כמו CSI או 'האוס' נמכרות היטב, כי לכל פרק יש התחלה, אמצע וסוף, והרשת שקונה אותן בדרך כלל משתמשת בהן גם לשידורים חוזרים.

"בגרמניה אוהבים דרמות משטרה, שבהן ברור מאוד מי הטוב ומי הרע; בצרפת הם אוהבים מאוד תוכניות עם דמויות חזקות; באוסטרליה אוהבים קומדיות ובאמריקה הלטינית ובאסיה אנשים חולים על אקשן. מה שאנחנו רואים בזמן האחרון זה קבלה טובה, הרבה יותר מאשר פעם, של תוכניות קומיות, כנראה כי כמעט בכל מקום הקימו בעשור האחרון ערוצים ייעודיים לקומדיות. בשוק הזה, אנחנו שוברים את המודל הקלאסי של מכירות טלוויזיה ורואים שאנחנו מרוויחים לאורך זמן הרבה יותר משידורים חוזרים מאשר מהמכירה הראשונית של הסדרה כשהיא חדשה".

סיבה אחרת לדאגה עבור תעשיית הטלוויזיה היא שבמדינות המערב - לפחות בסביבות עירוניות ובטווח הגילאים הצעיר יחסית - יותר ויותר אנשים אמנם מחזיקים בבתיהם מכשיר טלוויזיה, אבל לא חולמים לשלם דמי מנוי חודשיים לחברות הכבלים או הלוויין.

"זה ללא ספק קורה, וזה דומה מאוד לכך שלהרבה אנשים צעירים אין טלפון קווי בבית והם משתמשים רק בטלפונים הסלולריים שלהם. אני לא יודע עדיין לומר לך אם זה ממש שינוי חברתי, אבל אני רואה את זה בכל מיני מדינות.

"לבן שלי, שהוא בן 25, יש מסך גדול, אבל אין לו ממיר משום סוג, והוא לא רואה טלוויזיה מסורתית-ליניארית. עם זאת, הוא בהחלט רואה תוכניות טלוויזיה, והאתגר שלנו הוא להגיע לקהל הזה באמצעות שירותים כמו AppleTV או נטפליקס. הוא משלם על התוכן שלו משום שטלוויזיה בתשלום היא זו שאפשרה לאבא שלו לרכוש לו את מכשיר הטלוויזיה הזה, אבל אנחנו חייבים לספק לקהל הזה שירותים נוחים כדי שדרכם הם יראו את התכנים שהם רוצים, בדרך שבה הם רוצים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988