רצים ללא גבולות

להורים שלהם אין מכונית, ספק אם יש להם מקום עבודה מסודר; אבל דוראי אחמד, רחל גברצדוק, שמואל אבוהאיי, קנניסה בקלה, רמזי עבדלג'בר וחבריהם למועדון אתלטי הסמטה דרום תל אביב - לא מוותרים. ארבע-חמש פעמים בשבוע, אחר הצהריים, הם עולים על אוטובוס כדי להגיע לאימון באצטדיון האתלטיקה הקטן של בית הספר העירוני ט' בתל אביב. פגשתי אותם בגן הציבורי הגדול, הנמצא ממש מול מגרש האימונים. רובם אינם דברנים גדולים, בלשון המעטה.

דוראי, 17, שהגיע מצפון סודן לפני שמונה שנים, גר עם משפחתו ברחוב לבנדה ולומד בקמפוס ביאליק-רוגוזין בדרום תל אביב. לפני שהחל לרוץ שיחק כדורגל. "רותם (רותם גנוסר, המורה שלהם לאזרחות ולהיסטוריה בבית הספר, ואחת הנפשות הפועלות במיזם יוצא הדופן של אתלטי הסמטה, ג' ג'), אמר שכדאי לי להצטרף, אז באתי", סיפר. עכשיו הוא בנבחרת הריצה של המועדון. אחרי שיסיים בית ספר יצא לעבוד ואולי ירכוש מקצוע.

כששאלתי לאן הוא שואף, ענה לקול צחוקם של חבריו, "להיות מו פארח". מו (מוחמד) פארח, שנולד במוגדישו בירת סומליה, הגיע בגיל 8 עם משפחתו לאנגליה. מוריו לחינוך גופני זיהו את כישרונותיו, וכיום הוא כוכב-על, אלוף אולימפי ואלוף עולם בריצות 5,000 ו-10,000 מטרים. מה סיכוייו של דוראי להפוך לכוכב בישראל של האלף השלישי, חשבתי לעצמי.

תחושה של שליחות

שמואל אבוהאיי, 17.5, הגיע לישראל מגונדר שבאתיופיה כשהיה בן 6 ומתגורר כיום ביפו. הוא ורמזי עבדלג'בר, 17, שהגיע מסודן דרך מצרים לפני שבע שנים, חברים גם מחוץ לשעות האימונים. שניהם רצים למרחקים ארוכים, בין הראשונים שהצטרפו לקבוצה, ומאז היא עבורם בית. "שמואל הוא כישרון טבעי, מודל של רץ אתיופי, ורמזי לקח השנה מקום שלישי באליפות העולם במירוצי שדה לבתי ספר תיכוניים, שהתקיימה בעמק המעיינות בארץ והשתתפו בה נבחרות מעשרים מדינות", אומר המאמן שלהם יובל כרמי, רץ למרחקים ארוכים, שלמד כלכלה ופילוסופיה, שלף את עצמו ממשרה נוחה במשרד, והחליט להקדיש את זמנו לאימון. "בלי לדבר גבוהה, אפשר לומר שיש לנו איזו תחושה של שליחות", הוא אומר.

מרואה, 13.5 , הגיעה לפני כחמש שנים מדרפור. היא לומדת באורט יד סינגלובסקי וטובה בריצות ארוכות. רחל גברצדוק, 15.5, חיננית ועליזה, הגיעה מאריתריאה בגיל 12 עם אמה ועם שלושת אחיה, והצטרפה לאב שכבר היה פה. כמו רוב חבריה לקבוצה היא מתגוררת בדרום תל אביב. לפני כמה שבועות לקחה מקום שני בריצת 800 מטרים לנערות בגילה בתחרות בינלאומית.

כשנשמעה שריקת המאמן, התחילו כולם לרוץ על הדשא. מה שבלט מיד לעין הוא מספרן הגדול של הבנות בקבוצה. אם בקבוצות האתלטיקה בארץ ייצוגן של הנשים הוא כ-10% בלבד, בפרויקט אתלטי הסמטה על-שם רס"ן יהורז כשר ז"ל (בנו של פרופ' אסא כשר), שיעורן עומד על כ-50%. זה לא מקרה. הפרויקט, שהחל כיוזמה של שירית כשר, אחותו של יהורז, נועד מלכתחילה לקדם באמצעות האתלטיקה בנות ממשפחות משכבות סוציואקונומיות נמוכות.

מישהו קישר בין שירית לבין גנוסר, 30, כדורסלן לשעבר ומורה לאזרחות ומחנך בבית הספר ביאליק-רוגוזין, שהקים ואימן קבוצת כדורסל לבנות בבית הספר. קבוצת הכדורסל היא זו שהיוותה את הבסיס לקבוצת האתלטיקה.

אף שהן באות ממשפחות שברובן היו רגילות לכך שהבנות נמצאות בבית ומטפלות באחים הקטנים, נראה שדרך הנערות והנערים האלה משהו זז משהו אצל המשפחות.

"אם בעבר הלא רחוק ההורים רצו שהבנות יתחתנו כשהן מסיימות את הלימודים בבית הספר", אומר גנוסר, "כיום חלק מהם דווקא מעוניינים שהן ימשיכו ללימודים באוניברסיטה ולא יתחתנו מיד. אני מרשה לעצמי לומר שלשיחות שאנחנו מנהלים עם ההורים ולאמון שנוצר בינינו יש חלק חשוב בשינוי".

לא עומדים על הפודיום

באליפות ישראל לאתלטיקה לנוער, שהתקיימה ב-11-10 ביוני השנה, גרפו הנערות והנערים של אתלטי הסמטה 19 מקומות ראשונים. "ההישגים שלהם הם תוצאה של עבודה קשה", אומר כרמי, "והם מתבלטים שבעתיים, לא נעים להודות, על רקע הרמה הנמוכה של האתלטיקה בארץ".

יש ארצות שבהן היו מזהים את הפוטנציאל הטמון בהם - ספורטאים מאפריקה מתברגים בצמרת הספורט העולמי, לא רק תחת דגלן של מדינות המוצא. זה קורה כמובן גם בזכות נתונים גנטיים טבעיים, אבל גם בזכות טיפוח והשקעה.

מועדון אתלטי הסמטה נסמך רק על תרומות, נושא מוכר וכאוב, אבל כאובה אף יותר היא ההכרה, או אי-ההכרה שלה זוכים הספורטאים המצוינים האלה בארץ, שכן בתחרויות שמוגדרות כאליפות ישראל, מי שאינו אזרח לא יכול להיות מוכר כאלוף ישראל ולהתייצב על הפודיום כמנצח.

"הילדים מאוד נפגעים מכך, שכאשר הם לוקחים מקומות ראשונים, כפי שקורה לעתים קרובות, הם מוזמנים לעמוד לצד נערים ישראלים שהגיעו למקום השני אבל מקבלים את הפרס הראשון, והתחושות קשות", מספרים גנוסר וכרמי. "אנחנו מדברים איתם על זה, מקווים שהתקנון ישתנה בקרוב, ושהעוול הלא ספורטיבי הזה יתוקן. אפשר אולי להבין את ההיגיון בכך כשמדובר בבוגרים, אבל בכל מדינה מתוקנת נוהגים אחרת כשמדובר בילדים, ומסתפקים בהוכחת תושבות".

המועדון הוא מועדון אתלטיקה מקצועי ללא מטרות רווח, שהוקם כפרויקט שמטרתו העצמת נערות ונערים בני 10 עד 18. ואכן, הוא מספק לנוער משכונות מוחלשות מסגרת ספורטיבית וחברתית, שנועדה לסייע להם להפוך לתלמידים טובים יותר, למנהיגים חברתיים ולאתלטים מקצועיים. "מי שמוכן לעבוד קשה באימונים, מוזמן אלינו ללא קריטריונים גזעניים", אומרים כרמי וגנוסר. העמותה מספקת לילדים את כל מה שדרוש להם כדי להשתתף בקבוצה ובתחרויות - מתשלום על נסיעות לאימונים, דרך בדיקות רפואיות, ביטוח, בגדי ספורט ונעליים, ועד דמי רישום לתחרויות. התשלום היחיד שהילדים משלמים הוא בסך 100 שקלים, דמי רישום סמליים, שהם מעין הצהרת מחויבות מצדם. עיריית תל אביב אמנם מאפשרת להם להתאמן בחינם במתחם גולטיים שליד תיכון עירוני ט' שחציו עירוני וחציו פרטי, אך בכל זאת לא קל לממן את הפרויקט, והם תמיד מחפשים ספונסרים וחברות שיתמכו בהם. "התחושה שאנחנו - העמותה וכל צוות המאמנים - עושים עם הילדים משהו שעשוי לגרום להם לשינוי אמיתי בחייהם, היא חלק הגון מהשכר שלנו", אומר גנוסר.