קטאר הייתה יכולה להיות שווייץ - אבל בחרה בדרך אחרת

האימפריה של "התאונה הגיאולוגית", יכולה הייתה להיות כסינגפור או כשווייץ, אבל היא העדיפה דגם אחר: להקניט, להתערב ולהפריע ■ עד שיום אחד הם יעלו למישהו על העצבים

שייח' חמד בן חליפה א-ת'אני ואיסמעיל הנייה / צילום: רויטרס
שייח' חמד בן חליפה א-ת'אני ואיסמעיל הנייה / צילום: רויטרס

אימפריות התחילו תמיד בנסיכויות קטנות, לפעמים קטנטנות. הקיסרות הרומאית יצאה מחלציה של רפובליקה קטנה ומוקפת אויבים, שזקניה שכנעו אותה כי לשלטון נולדה. יריבתה המרה קרתגו לא הייתה אלא עיר מדינה, לפני שחשקה בכל הים התיכון.

בזמן החדש, יחסית, פורטוגל הייתה המעצמה הימית החזקה ביותר בעולם במשך מאה שנה, במאה ה-15 וה-16, אף על פי שהייתה הקטנה והענייה במדינות אירופה. בעצם, לא הייתה לה ברירה, אלא לתקוע יתדות באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה, מפני שמי היה מוכן להתייחס אליה ברצינות בעולם הישן. זו הייתה חוצפה ממדרגה ראשונה, והיא מיוחסת במידה לא מעטה לסוד צבאי כמוס: תוכניות הבנייה הגאוניות של הספינות הפורטוגליות.

ההולנדים, קטנים וחצופים לא פחות, גנבו את התוכניות ההן, והחליפו את פורטוגל, עד שארץ קטנה קצת פחות, אנגליה, החליטה שגם היא רוצה. היא התחילה את מסע ההתפשטות שלה ככן-שילוח של שודדי ים בחסות מלכותית. בשיא המסע הזה היא שלטה על פני חמישית משטח כדור הארץ, והניחה את הכתר של "קיסר הודו" על ראשיהם של שלושה ממלכיה.

היו גם הצלחות כאלה מחוץ לאירופה. שליטי עומאן הקטנטנה, בכניסה למפרץ הפרסי, בנו אימפריה ימית במאה ה-18, ששלטה בנתיבי מים של האוקיאנוס ההודי, סיפחה חלק ניכר מן החוף המזרחי של אפריקה והקימה לבסוף את בירתה בזנזיבר.

ללמדכם שקטאר (זה האיות הנכון של שמה, על-פי הערבית) אינה חסרת תקדים, חוץ מזה שהשפעתה על מהלך המאורעות אינה תוצאה של העזה צבאית, או מדעית; אינה מיוסדת על התפשטות טריטוריאלית; והיא כולה תוצאה של נסיבות משומנות בכסף. הפורטוגלים והאנגלים היו עניים מרודים כאשר יצאו לדרך; וגם הולנד הייתה זקוקה לכמה עשרות שנים לפני שנמצאה ראויה לתיאור "בעלת העושר המביך" (embarassmet of riches, כשם ספרו של סיימון שאמה על תור הזהב של הרפובליקה ההולנדית).

לפני 500 שנה, הכסף לא היה נופל מן השמיים, היה צריך להרוויח אותו, או לפחות לגנוב אותו. לקטאר לא הייתה בעיה כזאת, היא פשוט קדחה אותו, משדות הגז הגדולים ביותר עלי אדמות. אינטלקטואל מצרי, מוחמד סיד אחמד, דיבר פעם על "התאונה הגיאולוגית", שהנחילה נפט לשייח'ים של המפרץ הפרסי (הוא השתמש בטענה ההיא כדי להצדיק את פלישת סדאם חוסיין לכוויית, ב-1990). קטאר היא בוודאי "תאונה גיאולוגית".

קטאר משונה, מפני שהיא אינה שייכת לשום קטגוריה של יומרות אימפריאליות, אפילו לא ל"כמה דיוויזיות יש לאפיפיור" (שאלתו נוטפת הבוז של סטאלין). לאפיפיור אמנם אין דיוויזיות, ולא היו מאז אמצע המאה ה-19, אבל יש לו השפעה יוצאת דופן על נפשותיהם של מאות מיליונים. זה משהו שאי אפשר להגיד על משפחת המלוכה של קטאר.

עלייתה לגדולה פוליטית ודיפלומטית אינה מתיישבת אפילו עם הגיאוגרפיה. היא אינה היחידה במפרץ הפרסי שיש לה אוצרות טבע גדולים, אף כי היחס בין אוכלוסייתה הילידית הזעירה (280 אלף) ובין בארות הגז שלה מעניק לה את המעמד הסטטיסטי של הארץ בעלת ההכנסה הגבוהה ביותר לנפש עלי אדמות (102 אלף דולר).

היא אינה היחידה במפרץ שיש לה חששות קיומיים, המצריכים מידה גדולה של אקרובטיקה. היא אינה היחידה שיש לה שאיפות, החורגות הרבה מעבר לגבולותיה. התבוננו-נא בדובאיי, עיר-המדינה המשגשגת, המרכז הפיננסי הבין-לאומי, שחברת התעופה שלה מתחרה בהצלחה ניכרת כמעט על כל נתיב בין-לאומי. אבל קטאר ראתה צורך לפרוט את הפיננסים שלה ואת תסביכיה למעות פוליטיות ודיפלומטיות. על האמיר שלה שרה אי שקט מאז תפס את השלטון מידי אביו, ב-1995, לפני שהעביר אותו לידי בנו, בשנה שעברה (בנסיבות קצת מעורפלות).

לעשות יותר מאבא

שייח' חמד בן חליפה א-ת'אני עבר תקופת הכנה ארוכה במיוחד. הוא התחיל אותה בסוף שנות ה-60 באקדמיה צבאית בריטית, נעשה גנרל בצבא אביו, רמטכ"ל ושר הגנה. במשך עשר שנים עמד בראש מועצה, שעיצבה מדיניות בענייני כלכלה וחברה. הוא ניהל את קטאר הלכה למעשה עוד לפני שהתיישב על כיסאו של אבא. זאת אומרת, הוא הוכשר לשלטון במשך 25 שנה לא בסגנון הנסיך צ'רלס אלא כדרך שרופרט מרדוק, למשל, הכשיר את ילדיו.

התיאבון לעשות הרבה יותר מאבא מובן מאליו. אבל קטאר של שנות ה-90 נקלעה לעין הסערה. היא ראתה את כוויית נדרסת תחת גלגלי סדאם חוסיין, ואז גם ראתה את כוויית הגולה מנצלת את עושרה המופלג, כדי לחזור ולזכות בחירותה. אבל הוא גם ראה את מדינות המפרץ האחרות מתקפדות, נופלות בזרועות ארצות הברית, מפתחות תלות כמעט מלאה בערב הסעודית, נקלעות לסכסוכים עם איראן, ונבהלות מפני אסלאמיסטים.

מכאן ואילך הוא סלל את הדרך הקטארית אל מה שהאמריקאים קראו פעם "רדיפת האושר". הוא הפגין יכולת נדירה להתיידד ולעצבן, לעשות שרירים ולשרת מטרות משותפות. האם שייח' חמד באמת רצה מהפכות רחוב כל-ערביות, כאשר שיסה את אל ג'זירה בעולם? קצת קשה להאמין בזה, אלא אם כן נייחס לו תערובת של תכונות שהתנשאות ופטליזם משמשות בה בערבוביה. יש כמעט משהו ממין נירון קיסר בהנחה, שהאש הלוחכת את המרחב תעצור בשולי ארמונו, והוא יוסיף להתבונן, ולפרוט על מיתרי אל ג'זירה.

ג'יימס דורסי, עיתונאי וחוקר, עוקב בשנים האחרונות אחר המזרח התיכון דרך הפריזמה המעניינת של הכדורגל, בייחוד של התנהגות אוהדים. קטאר עלתה זה כבר על המכ"ם שלו לרגל הצלחתה הפנומנלית לזכות באירוח הגביע העולמי ב-2022. הוא כותב, במאמר מקיף שעתה זה התפרסם, כי פרשת כוויית שכנעה את האמיר לנסות ולרכוש "כוח רך" (soft power). אבל הוא לא הסתפק ב"כוח רך". התערבותו במלחמות האזרחים של לוב ושל סוריה חרגו הרבה מעבר לכוח רך. נשק, תחמושת ומדריכים אפשרו את הפלת מועמר אל קדאפי. התמיכה המוקדמת באופוזיציה הסורית אפשרה את שיורה, לאחר שמשטר אסד הפנה נגדה את צבאו, הרבה לפני שטירוריסטים ואסלאמיסטים חטפו את המהפכה מידי מפגינים אזרחיים.

6% מכוח העבודה

קצת קשה לדבר ברצינות על יעדיה הגיאופוליטיים של קטאר. לאיראן יש יעדים כאלה, לטורקיה יש, למצרים יש. הם מבוססים על גודל, על חשיבות ועל היסטוריה ארוכה להחריד של דומיננטיות במזרח התיכון, או של ניסיון להשיג דומיננטיות. יהיו חשבונות הבנק של קטאר נפוחים כאשר יהיו, היא אינה יכולה לשאוף ברצינות לדומיננטיות, בוודאי לא כאשר הבניין שבו היא מתגוררת מיוסד על יסודות כל-כך רעועים.

דורסי, במאמרו הנ"ל, שהופיע ב-"International "Journal of History of Sport, מתרכז בייחוד בשוק העבודה של קטאר. חלקם של ילידי קטאר באוכלוסייה פחת מ-40% ב-1970 ל-12% ב-2010, והוא מוסיף להצטמק. יש בה כיום כמעט שני מיליון פועלים זרים, המפחיתים את חלקם של הילידים בשוק העבודה ל-6%. על-פי הערכת קטאר, האוכלוסייה במדינה תגדל עד חמישה מיליון ב-2022. אם הקטארים לא יתרבו במהירות, חלקם באוכלוסייה הכללית יירד אל ספרה יחידה.

הזרים נשכרים בשיטה המכונה "כפאלה" (kafala). היא מחייבת כל עובד זר לקבל את חסותו של אזרח מקומי, בתנאים של כמעט-בעלות. השיטה הזו אינה מיוחדת לקטאר, היא נוהגת גם בארצות ערביות אחרות. היא מקור בלתי פוסק של תלונות על התעללות ועל ניצול. בפברואר השנה גילתה סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP) שלפחות 500 פועלים הודים מתו בקטאר בשנתיים הקודמות, בנסיבות לא-ברורות. ההודים, מוסלמים ולא-מוסלמים, הם 22% מן הזרים המועסקים באמירות. בין 2012 ל-2014 מתו בקטאר 400 פועלים נפאלים.

הנתונים האלה עשו הרבה יותר רושם בנפאל מאשר בהודו, כנראה מפני ש-400 איש הם חלק גדול לאין שיעור של אוכלוסיית נפאל מ-500 איש בהודו. מצאתי את הדיווח על מות ההודים רק בעיתון אחד בדלהי, בעמוד 30, במדור הספורט. הקשר היה ברור: קטאר מעניינת עכשיו בייחוד מפני שהיא מתכוננת לקראת אליפות העולם ב-2022.

על-פי דורסי, הקונפדרציה הבין-לאומית של האיגודים המקצועיים (ITUC) מעריכה שעד 4,000 פועלים זרים ימותו במהלך הבנייה לקראת 2022. עניין לנו בבנייה כמעט-פרעונית: לפחות שמונה אצטדיונים, 70 אלף חדרים בבתי מלון ורשת כבישים. המחיר: 97 מיליארד דולר, נכון לעכשיו.

הצלחתה של קטאר לזכות באירוח 2022 הזקיפה גבות מלכתחילה. החשד של שוחד מסיבי לא הרפה ממנה. השבועון הבריטי "סאנדיי טיימס" דיווח לפני חודשיים, כי מוחמד בן-חמאם, הסגן הקטארי של נשיא פיפ"א, "השתמש בקרנות סודיות לצורך עשרות תשלומים בסך כולל של חמישה מיליון דולר לבכירי התאחדויות כדורגל כדי ליצור תנופה של תמיכה" בבקשת האירוח של ארצו. הדיווח הזה היה מיוסד על "אוצר של מסרי דואר אלקטרוני", שנמסר לכתבי העיתון. סכומים של עד 200 אלף דולר זרמו לנשיאים של 30 התאחדויות כדורגל אפריקאיות.

הקטארים מכחישים בהחלט. פיפ"א מתנועעת באי נוחות ניכרת על מושבה, אבל לפי שעה אין כל סימן שהיא שוקלת מחדש את 2022. נראה שרק עניין אחד יכול לעמוד לקטאר לרועץ: שלילת זכויות האדם מלגיונות הפועלים הזרים. היא הוכרחה להבטיח "רפורמה רדיקלית" של שיטת ה"כפאלה". בכיר פיפ"א אמר לפרלמנט האירופי, כי "יהיה עלינו לחזור ולשקול את זה, ולהעניק מקום גבוה הרבה יותר לזכויות האדם".

אכן, כמעט משעשע לחשוב על הטפות מוסר מצד אל ג'זירה לשאר המזרח התיכון, למשל על הצורך לכונן בישראל "מדינת כל אזרחיה". אילו הייתה קטאר נעשית מדינת כל אזרחיה, היא הייתה מדברת בעיקר אנגלית והינדית, ואת מסגדיה היו מחליפים מקדשים לאל הפיל גאנש. אולי עוד יחליפו.

היגיון מזרח תיכוני

כך או כך, יש משהו לא סביר מעיקרו בהתיימרות הקטארית לבכורה דיפלומטית וספורטיבית. דורסי מסביר, כי מהלכי ההתבנאמות של קטאר בשנות ה-90, בהם השקת חברת תעופה מרשימה והזמנת אוניברסיטאות זרות חשובות לפתוח קמפוסים בעיר הבירה דוחא, נועדו "לאפשר לקטאר לעורר את הרושם שהיא אי של יציבות, מודרניות וקדימה בים של פורענות ושל שמרנות".

אבל אם זה היה ההסבר לשנות ה-90, קצת קשה ליישב אותו עם התנהגותה של קטאר בשנים האחרונות. מדוע זה "אי של יציבות" ירצה להזמין כל-כך הרבה צרות על ראשו, ולעורר איבה מצד שכנים חזקים? היגיון "אי של יציבות" עובד ללא קושי בשווייץ, או בסינגפור, מפני שהן אינן מפתחות יומרות אסטרטגיות, אינן מתערבות בענייני פנים של שכנותיהן, אינן מחמשות מורדים ומנסות לסיים מלחמות לא-להן. אם בכלל, מהלכי קטאר כמו מבטאים רצון ליצור אי של אי-יציבות.

לשיטתה, אולי, קטאר מפתחת מעמד של "חסרת תחליף", כאשר היא מעניקה שירותי אירוח לחמאס, ומבטיחה להוסיף ולסבסד את הרפובליקה האסלאמית של המנהרות. ממה נפשך, אם היא חוליה הכרחית בדרך אל הרגעת עזה, עצם קיומה ושגשוגה הופכים להכרחיים. כיוצא בזה, אם היא מעניקה שירותי אירוח רבי-שנים לטליבאן, היא נעשית חוליה הכרחית ביציאת ארצות הברית ובעלות בריתה מאפגניסטן.

זה אינו היגיון שווייצרי, אבל זה, אולי, היגיון מזרח תיכוני. מועמר אל קדאפי האריך שלושים שנה מכוח להטוטים בלתי פוסקים בזירה המקומית והבין-לאומית, ממתן שוחד לארצות אפריקאיות כדי שינתקו את היחסים עם ישראל בשנות ה-70 עד חתירה תחת ממשלותיהן, מסובסידיות לטרוריסטים איריים עד הבטחות ליצור מקומות עבודה באיטליה. אבל בסוף זה נגמר, מפני שהתעוררה ההזדמנות, ונמצאה קטאר כזאת כדי להעמיק את תקיעת הסכין.

בינתיים, הגיונו של שייח' חמד מוסיף להדריך את בנו, האמיר הנוכחי שייח' תמים, ואת סביבתו. הדיפלומטיה האמריקאית לא תמיד מובנת, היא מובנת קצת פחות בימים האלה, ונעדרים ממנה יותר מדי ניואנסים, אבל היא זקוקה לשותפים מעבר להסכמה הלאומית בישראל. מי יודע, אולי קטאר הבטיחה לאמריקאים הבטחה שאי אפשר לסרב לה. סוף-סוף היא רכשה מידה ניכרת של מומחיות בהקסמת זרים.