הנקראות ביותר

"צוק איתן" בטלוויזיה: רוני דניאל הכוכב, "מכה בכנף" ליונית לוי

בסקר מיוחד ל"פירמה" קובעים הצופים כי דני קושמרו מחדשות 2 הוא "מר טלוויזיה", וצבי יחזקאלי מחדשות 10 מוערך יותר מאהוד יערי ומתברג במקום השני מבין הפרשנים האהובים - אחרי רוני דניאל ■ חדשות 10 זוכות להערכה גבוהה יותר

יונית לוי תמר איש שלום / צילום: תמר מצפי יחצ

כל מלחמה או אירוע בעל סדר גודל לאומי מחדדים עוד קצת את הכיוון אליו זורמת התקשורת הישראלית. אנחנו נוטים לשכוח זאת, אך הדיון על גבולות התקשורת והביקורות עליה, שבים ועולים בכל עימות צבאי וגם הפעם, "בצוק איתן", זה לא היה שונה. התהליכים התת-קרקעיים שעוברים על המדיה הישראלית, רק הודגשו - התחזקות הרשתות החברתיות, יחסי הכוחות בין הגופים, הסנסציוניות והרגשנות, ושאלת האובייקטיביות. בדיוק כשם שהרגשות הציבוריים כלפי המציאות הבלתי שגרתית בה חיינו ב-29 הימים האחרונים גאו, כך גם הוצפנו באמוציות כלפי מי שדיווחו אותה. ואחרי שירינו, יירטנו, שיטחנו וחיסלנו, יש מי שאומר שהתקשורת בישראל כבר לא תראה אף פעם אותו הדבר.

החוסן הלאומי

רגעים שלא רואים בטלוויזיה: מי איחל לאושרת קוטלר אונס

loading

הייתה כאן תקשורת של מעלה ותקשורת של מטה, ובלחימה האחרונה הן פגשו זו בזו במלוא העוצמה. הפייסבוק לא חדש אמנם, אך הוא בער בשבועות האחרונות באש גדולה ומכלה. בעבור התקשורת הממוסדת, כפי שנהוג לקרוא לה - העיתונים, הרדיו, הטלוויזיה - זו כבר לא הייתה מראה בלבד. הפרשנים, המגישים והכתבים קיבלו הרבה יותר מנקודת תצפית קהלם ברשת החברתית, הם גם ספגו ממנו ביקורת ואף עונשים.

מעל לכל, יישרה הרשת החברתית את שורותיה לכדי גדודים על גבי גדודים של ישראלים שיצאו להגנת החוסן הלאומי. כל מה שנתפס כחותר תחת עיקרון זה, הוקע. מניסיון של מערכות קודמות, כמו מלחמת לבנון השנייה שהייתה מלחמת יום הכיפורים של התקשורת, גם יותר מדי מידע ובמיוחד כזה שנשמע פשרני, שמאלני או לא די מיליטנטי ופטריוטי לא באו בחשבון ציבורית.

הפעם, בניגוד למלחמת לבנון השנייה, התקשורת עשתה כל שביכולתה בכדי לדאוג לעמידותו של העם. טענות עבר כמו "לא תפקידנו לחזק את המורל", הוסו על-ידי משפט שחזר שוב ושוב הפעם: "אנחנו תקשורת ישראלית, אנחנו לא CNN".

הטבלואידים היומיים התעטפו באדום ושחור של חירום ובכחול ולבן של לאום, חיילים מיוזעים יושבים על טנק ומניחים תפילין בתמונות ענק מלחלחות עין. מעט מאוד שאלות ומעט מאוד הצד הפלסטיני. כך גם האולפנים. חדשות 2 וחדשות 10, גופים שמשדרים מלב הפריים טיים הכל-ישראלי של הערוצים המסחריים, שמרו חזק חזק על החיבוק שהעניקו לתושבים שהיו נתונים תחת אש, ולחיילים שבקרב, ולא הרפו לרגע.

ההלוויות שודרו במתינות, דיווחי הנפילות היו עמומים מספיק, הודעות ראש הממשלה הועברו במלואן וללא פקפוק, ציוויי הצנזורה מולו במלואם. ייתכן שזה הניסיון הרב והמקצועיות של מערכות החדשות שהביאו אותם לקו האחיד הזה. אך לא מן הנמנע כי הייתה זו ההקשבה התמידית לדופק הציבורי של קהלם. במדינה בה גופי החדשות החשובים הם כאלה שמסתמכים על הכנסות מסחריות, הרייטינג הוא משמעותי. והנה, הרייטינג הוא כבר לא נקודה עלומה, יש לו מקלדת והיא עשויה להיות מרושעת מאוד.

החדשות, הגל הפתוח

שידורי החדשות שמילאו את המסך כמעט לחלוטין, גם אם הושפעו מהרשתות החברתיות, לא הפכו להיות הן. לא בשפה, לא בטון הממלכתי ולא במידת האחריות. באופן ברור, בכל הקשור לנתוני הצפייה, העם העדיף לצפות בחדשות 2. חודש יולי היה הגבוה ביותר לשידורי המהדורה המרכזית של החברה מבחינת נתוני הצפייה ב-15 השנים האחרונות - 29.4% צפייה בקרב משקי-בית יהודיים.

חדשות 2, תחת המנכ"ל אבי וייס, יכולה אולי להכריז ניצחון במלחמה, אך לא מבלי לעצור ולשאול את עצמה שאלות מהותיות. בסקר שנערך עבור "גלובס" על-ידי מכון TRI, הציבור שצפה יותר בחדשות 2, מעריך לא פחות את חדשות 10. שני הערוצים זכו להערכה כמעט זהה לחלוטין, עם סטייה קלה לטובת חדשות 10. המקלים יוכלו לומר שבעיני הציבור זו "התקשורת" ואין באמת תפיסת הבדל בין הערוצים, המחמירים יגידו שחדשות 10 התגלתה במלחמה הזו.

חברת החדשות של הערוץ המדשדש, זו שסחבה אותו בעבר על גבו ומאז איבדה את זוהרה, זכתה לנתוני הצפייה הגבוהים ביותר בתולדותיה. גם יום אחרי ששקטה הלחימה המשיכה חברת החדשות לשמור על נתון גבוה של 14.5% במהדורה המרכזית. בסקר שערכנו, ויפורסם במלואו ביום שלישי הקרוב במגזין "פירמה", תמר איש-שלום זכתה לאחוזי הערכה זהים לחלוטין לאלה של יונית לוי ושלל פרשני הערוץ וכתביו זכו להערכות גבוהות - לעיתים יותר משל מקביליהם ערוץ 2.

דני קושמרו, מוכיח הסקר, הוא מר טלוויזיה. אחוזי ההערכה אליו גבוהים משל כל מגיש טלוויזיה אחר ועומדים על למעלה מ-44% (כל נשאל בסקר שנערך בין 502 בוגרים התבקש לבחור 3 אפשרויות). נהירת הלב ימינה, באה לידי בביטוי בסקר העמדות כלפי אנשי הטלוויזיה שערכנו. ניתן למצוא אותה בקרב מי שנחשבים כאהודים במיוחד - רוני דניאל, הפרשן הצבאי של ערוץ 2 הוא הכוכב. הוא זוכה בתואר הפרשן המוערך בישראל, ואחריו צביקה יחזקאלי הפרשן לענייני ערבים של חדשות 10 (שזוכה להערכה יותר מאהוד יערי מקבילו). שניהם נתפסים בעיני הקהל, ואולי גם בעיני עצמם, כימנים.

ניר דבורי, הכתב הצבאי של חדשות 2, הוא הכתב שתפקודו נתפס כמוצלח ביותר ומיד אחריו אור הלר של חדשות 10. מי שנחשב לשמאל, גם לא בצדק, משלם על כך במשאל האינטרנטי שנערך ממש בשלהי הלחימה ובכלל זה אמנון אברמוביץ' של חדשות 2, ועורכי חדשות החוץ בשני הערוצים. אולי כשיתקררו הרוחות, הם ישובו להתחזק.

ערוץ 1: הציבור לא בא

אנחנו אומרים הרבה "חדשות" אבל בשורה התחתונה מאחורי חברות החדשות עומדות זכייניות שהיו אמורות להתפרנס בתקופת המלחמה אבל בחרו להיות שידור ציבורי. זה אמנם מוביל שוב לשאלה מי משך את מי - הצורך של הקהל שדרש עוד חדשות, או החדשות שפשוט סופקו ללא הרף ולכן לא ניתן היה להתנתק מהן. אך האמת היא שזה לא משנה. קשת, רשת וערוץ 10, השקיעו את כל משאביהן והן עדיין משלמות על כך מחיר כבד על מנת לתת לישראל שירות חשוב, שהערוץ הראשון פשוט לא הצליח לתת.

כתביו נפרשו ושעות האולפן מולאו גם ברוממה - אך הציבור לא בא. כמעט אף אחד מהנשאלים בסקר לא ידע מי זה אמיר אבגי המוצלח. אפשר להאשים את אווירת הסגירה או את החלטת הכנסת שהבריחה את הצופים. אבל חייבים להודות - בעלי הסמכות הניהולית ברשות השידור כשלו גם הפעם, בדיוק כמו בסופה בדצמבר האחרון, והתנדפו כשהציבור היה צריך אותם יותר מכל. בושה.

הפוש: לעדכן בכל מחיר

מצחיק לדבר רק על טלוויזיה ועל עיתונים כשמדברים על עיתונות בשנת 2014. הנוכחות והחשיבות של אתרי האינטרנט בימים אלה, ברמה העיתונאית וברמה הערכית כאחד, הייתה מכרעת. אתרים כמו ynet, וואלה, חדשות 2 וגם אתרים כמו זה של "גלובס" או "הארץ", קיצרו דרמטית את המרווחים שבין הכותרות. אמנם המערכה נעה בקצב שלה, אך מה שיכולים להרשות לעצמם הכוחות בשטח לא יכולה הרשת העברית לאפשר. וכך קיבלו ה"פושים", אותן כותרות מתפרצות למכשירים הסלולריים שלנו, משנה חשיבות בלחימה הזו.

אוזן ישראלית טיפוסית כבר התרגלה לצלילים השונים של כל אחת מההתראות. יירוט אחר יירוט, נפילה אחר נפילה, נופל אחר נופל. המטרה היא להכניס אותנו לאתר, מיידית, בכל מחיר, רק שאף אתר אחר לא יקדים. לעיתים זה היה ציני, כמו למשל הפוש שאמר "הותר לפרסום שמו", מבלי לפרט.

העיתונות האינטרנטית היא הרגישה ביותר להלך הרוח הציבורי. היא מתעדת כל הקלקה ותגובה, היא יודעת מה העם רוצה וממה הוא סולד. קל מאוד להתמכר לזה ולהזניח בדרך אתיקה וערכים עיתונאיים. האתרים הגדולים ספגו אף הם ביקורת, אבל אי-אפשר היה להתבלבל, הם לא השיבו ריקם את דרישת הקהל שהייתה ברורה - תהיו קודם כל ישראלים.

הטוויטר: זן חדש של עיתונאים?

הנתונים עדיין לא חושבו במלואם, אך נראה שאחד השינויים המרכזיים בצריכת המדיה בתקופת "צוק איתן" היא ההצטרפות לטוויטר. הישראלים הדירו רגליהם עד כה מהרשת החברתית הלא כל-כך חברותית הזו. אך אולי העובדה שהיא נכבשה על-ידי העיתונאים המקומיים ומשמשת מקור לא רע בכלל לחדשות מהארץ ומהעולם, העלתה את נפחה בשבועות האחרונים.

העובדה שהעיתונאים עדיין מרגישים שהם נמצאים שם לבדם סיפקה לעוקבים בתבונה כמה קטטות מעניינות מאוד - אודי סגל וצ'יקו מנשה, אילה חסון ונדב איל, מואב ורדי ואטילה שומפלבי ועמית סגל עם כל הכיוונים. הנוכחות הכנה והאמתית הזו בטוויטר של מי שהסתפקו עד כה במדיה חד מימדית וחד כיוונית מוכיחה שצומח כאן זן חדש של עיתונאים.

ביום שאחרי

אז למי שמבקש ציונים - התקשורת הישראלית הייתה מצוינת במהלך מבצע "צוק איתן". אנשיה עשו לילות כימים כדי לתת לנו מסביב לשעון חדשות טובות ואמינות וגם נחמה ורוח פטריוטית חמה. גם אם הדברים עשויים היו להתנגש זה בזה. היא הייתה קשובה לביקורת ומחוברת מאוד לערכיה הציבוריים, גם אם לא לאלה המסחריים.

אך האם ילד באשקלון שראה מבעד לחלונו את אלמוג בוקר או את תמיר סטיינמן מדווחים תחת השמש הקופחת, יכול להגיד בביטחה, 'כשאני אהיה גדול, זה מה שאהיה'? את התשובה אפשר למצוא היום בהפגנה שערכו עובדי חדשות 10 מול משרדיו של בעל הבית שלהם, יוסי מימן, בהרצליה.

אחרי הרייטינג, הכתרים וההישגים העיתונאיים, המערכות העיתונאיות הישראליות חוזרות אל זירת הקרב שלהן. הן מוחלשות, חסרות בממון והאופק של כולן - מחדשות 10 וחדשות ערוץ 1 וכלה בחדשות 2, שרוי בערפל. לפחות עד לסיבוב הבא.

משדרים מהשטח

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות