ביקורת מוזיקה: בק ואמנים שונים - "Beck Song Reader"

האורחים באלבום החדש של בק מעניינים יותר מהשירים. מה זה אומר עליהם ועלינו? ■ וגם: וודסטוק חוגג 45 שנה - כמה מילים על המשמעות השיווקית של הפסטיבל

בק/ צילום:יחצ
בק/ צילום:יחצ

לפני שנתיים, בק הפתיע בצעד שנדמה כממזרי, מקורי, ובעיקר כעדות אילמת, תרתי-משמע, לשינויים בתעשיית ובצריכת המוזיקה. הוא חזר לימים שלפני תעשיית ההקלטות, לפני הוויניל, אפילו לפני ימי הרדיו, והוציא אסופת שירים חדשים על נייר בלבד. מילים ומנגינה והרמוניה עם תווים: שירים שיצאו לעולם בלי שתישמע גרסת הכותב או המבצע שלהם. פתוחים לפרשנויות, עומדים בפני עצמם ולכאורה נטולי האישיות, הסגנון וחתימת הקול של מחברם. זה העיד על הסקרנות ועל החיפוש של בק, על ביטחונו בכושרו היצירתי, וגם על רוח הפרידה ממאה השנים שבהן אנשים רכשו לעצמם מוזיקה מוקלטת כמוצר צריכה משמעותי. הייתה בהגשת העבודה הזו אמירה על מה שכולם חשים בעידן הדיגיטלי: השיבה לחשיבותם המוחלטת של המוזיקה החיה והתקשורת עם הקהל והבמה, והצורך לקבע יחסים חדשים בין האמנים והקלטותיהם לבין קהל המאזינים. לא מעט אמנים כבר טיפלו בשירים הללו מאז, ובק עצמו הציג אותם בשלוש הופעות. כעת הוא חבר למנהל המוזיקלי של סרטי ווס אנדרסון, ולקרן צדקה חינוכית שמנהל הסופר דייב אגרס, כדי לאסוף את השירים, בביצועי אמנים שונים, לאלבום רגיל.

יש כאן מגוון קולות, סגנונות ואיכויות. זמר הסול הוותיק סוואמפ דוג מזדהר בבלדת פסנתר שהיא חריג סגנוני בכתיבה של בק והשיר היחיד שממש מרגש פה. גם דיוויד ג'והנסן הוותיק לא פחות, אקס הניו-יורק דולז, משעשע. מרק ריבו, גיטריסט ענק בוגר טום ווייטס ושלל אחרים, מביא קטע כלי מעולה, וג'ייסון איזאבל מ"דרייב ביי טראקרז" מביא גיטרות אחרות, מחוספסות ואלימות יותר.

נורה ג'ונס שרה מאד גבוה שיר קאנטרי חלש ודי מיותר, ולעומתה לורה מארלינג מתוקה. ג'ף טווידי עושה קטע מוצלח קצת ברוח הבירדז, וג'ק ווייט טוב ויציב, כהרגלו. אלא שבכל 20 השירים, אין אף אחד שייאסף אל הנצח של הפופ. וזה הרי מה שהיה הכי חזק ומשמעותי בחוברות התווים שנסחרו לפני מאה שנה ויותר בראשית תעשיית המוזיקה: הכתיבה נדרשה להיות משובחת, כי לא היו איכויות של עיבוד ונגינה ושירה והפקה להישען עליהן ולתווך אותה בדרך אל הקהל. אז אם יש משהו ש-Beck Song Reader מאייר ומבהיר בעוצמה, הרי שזו ההיחלשות הניכרת בכתיבה, בייחוד בהלחנה, מאז ימי הפופ טרום התקליטים הראשונים ועד לימינו אנו.

לכן, ספק אם ההתכנסות הזו של כל-כך הרבה מוזיקאים מרתקים אכן מצדיקה עוצמה אמנותית. למרבה הצער, זו לא המוזיקה שמדברת כאן, אלא בעיקר רושם הכוח החברתי ממפגשי החברים שהגיעו להצדיע לבק, איש סופר-אקסטרה-קול, שלזכותו ייאמר שבהחלט שווה לעקוב אחריו גם כשהוא בינוני וחלש.

נדמה שאת השורות התחתונות הפעם שווה להקדיש לכמה מילים מתוך ביקורת האלבום של מייק פאוול ממגזין המוזיקה המקוון והמצוין פיצ'פורק: "הפרויקט הזה מזקק את העלייה של חוג האינדי הלבן למעמד שליט חדש. כמו שקרה לקריירה של בק עצמו, אלה אנשים בוגרים ורגועים, מאורגנים, רגשנים במידה, קצת רטרו ועם קורט של חדשנות". פאוול מדייק בזיהוי האירוע הזה כחברתי יותר מאשר מוזיקלי. לכאורה, בק וחבריו הם חוג שהיינו משתוקקים להסתפח אליו. ולמרות זאת, על המסיבה הזאת ניתן לוותר בקלות.

בק/ צילום:יחצ
 בק/ צילום:יחצ

כשהשוק פילח את ההיפים: וודסטוק חוגג 45 שנה

הערב לפני 45 שנה, ב-18 באוגוסט, ג'ימי הנדריקס עלה ונתן את מופע הנעילה של שלושת ימי פסטיבל וודסטוק. כמובן, "וודסטוק" הפך מזמן משמם של אתר ושל אירוע שהתקיים לידו למושג תרבותי רחב היקפים ומשמעויות. הפסטיבל תועד באלבומים ובסרטים, נערכו לו כמה מופעי המשך בתאריכים עגולים, ג'וני מיטשל כתבה עליו שיר יפה, והוא נחקק בזיכרון של מרבית אזרחי העולם המערבי כסמל לשיא הנאיביות של ימי הפרחים, השלום והאהבה. דווקא כיום, ממרחק הזמן, ראוי לחזור ולאזכר אמירה מעשית, מפוכחת, קרה ומדויקת, ששיחרר על וודסטוק אחד ממשתתפיו, ניל יאנג הדגול שלא הגיע לכאן הקיץ. הפסטיבל שהחל כמופע משולם במתחם מגודר, עם צפי למקסימום 100 אלף צופים, קרס במהרה תחת לחץ הקהל שנהר מכל רחבי ארה"ב, והמארגנים החליטו על הסרת הגדרות והפיכתו לחינמי. בסרט משנות ה-80 שציין 20 שנים להקמת מגזין ה"רולינג סטון", יאנג סיכם את הפסטיבל כך: "כל הרוח הזו נגמרה והוחרבה ברגע שאנשי וול סטריט והשדרה החמישית בניו-יורק ראו במשדרי החדשות הישירים ועל מסכי הטלוויזיות במשרדים שלהם את פקקי התנועה בדרך לוודסטוק". יאנג כיוון לכוח הקנייה העצום שנחשף שם, ולאופן שבו תאגידי העל וחברות הפרסום מיהרו ל תעל לצרכיהם את האנרגיות, את האידיאלים ואת סמלי הנוער החדשים.

שנתיים לפני כן, פסטיבל מונטריי שנערך בקליפורניה בחוף המערבי ולא כמו וודסטוק בחוף המזרחי, בישר ביוני 67, יחד עם סרג'נט פפר של הביטלס, את "הקיץ של האהבה". אבל 50 אלף ההיפים שהגיעו למונטריי לחזות בהנדריקס ואוטיס רדינג וג'ניס ג'ופלין ורבים אחרים, עוד נחשבו לתת-תרבות חתרנית, מתנגדת, שולית יחסית. בשנתיים עד וודסטוק הפכו ההיפים ונספחיהם למיינסטרים של הנוער האמריקני. 400 אלף צופיו הוכתרו כ"אומת וודסטוק", והאומה הזו הפכה לצרכנים וגם ליצרנים הכי אמינים ומשתלמים של אמריקה בשנות ה-70 וה-80, ובעצם עד היום. 300 אלף הצופים במופע הפתוח של הרולינג סטונס ארבעה חודשים אח"כ, בדצמבר 1969 באלטמונט, היו עדים לרצח ולפסטיבל אלים ואפל שנחקק בתודעה כמי שציין את מותה של רוח שנות ה-60. אבל וודסטוק, למרות שהיו מאז לא מעט פסטיבלים מאוכלסים יותר ממנו, נותר כסמל לשלושה ימים של כינוס מוזיקלי נטול אלימות ומכיל אפשרויות של הרמוניה ואחווה. וכמו שקרה ברוק המאוחר יותר, גם לגיבורי הפאנק של שנות ה-70 והגראנג' של שנות ה-90, וכמו שגילו כל קהילות המוזיקה האלקטרונית החל מ"הקיץ השני של האהבה" ב-7 והלאה: המרחק בין צמיחתה האורגנית של תת-תרבות לבין מסחורה ו הפיכתה לעוד נישת צריכה מפולחת היטב, הפך לכמעט אפסי.

ג'ימי הנדריקס / צלם רויטרס
 ג'ימי הנדריקס / צלם רויטרס

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988