את יודעת כמה פעמים לא קיבלתי תפקידים כי אני זוהרת מדי?

יש אנשים שגם אם ישתתפו בהגרלה עם עוד אדם אחד בלבד, הם לא יזכו. אסנת פישמן טוענת שהיא שייכת לזן שהגורל לא ממש מחבב, ובגלל מפחי הנפש הקבועים האלה היא החליטה שלא לפקוד החודש את טקס פרסי התיאטרון, שבו הייתה מועמדת לפרס השחקנית הראשית על תפקידה ב"אם הבית" בהבימה. "לא הלכתי לטקס, כי אני מן מועמדת סדרתית כזו", היא מחייכת, "ואת יודעת מה, אני מצטערת שלא הלכתי, כי זכו אנשים ראויים, ובקטגוריה שלי זכתה שחקנית מצוינת בתחילת הדרך (מירב שירום מתיאטרון באר שבע). הבימה לא השתתפה בטקס כמה שנים בגלל שהיו בו בחירות פוליטיות, דווקא כשעשיתי תפקידים ראויים".

בשנים האלה גם התמודדתם בהבימה עם קשיים כלכליים קשים.

"אני כבר 12 שנים בהבימה, התחלתי בימיו של יעקב אגמון, ונגד כל הסיכויים הם הצליחו לקיים את התיאטרון ולהוציא הצגות טובות, שזה לא דבר מובן מאליו. אני מורידה את הכובע בפני אודליה (פרידמן, מנכ"לית התיאטרון), ובפני אילן רונן (המנהל האמנותי) ומעריכה את החוסן שלהם".

הצרות הכלכליות פגעו גם בך?

"גם אני, כמו כולם, סבלתי מהקיצוצים בשכר כפרילנסרית. אני מאמינה שכשהדברים ישתקמו נתוגמל אחרת. כל השחקנים בכל התיאטראות כבר לא מרוויחים את הסכומים שהרוויחו בעבר. אם פעם יכולתי לעשות תיאטרון ולנוח, היום קשה לי להסתדר עם המשכורת שלי".

אז למה את לא עושה יותר טלוויזיה?

"קודם כול, בגלל שלוח המשדרים בטלוויזיה לא ממש מפנק שחקנים, אלא יותר תופעות. כוכבים נולדים וכאלה, שגם להם יש מקום, אבל הם לא צריכים לתפוס את כל המרחב. המקום שבו אני מרגישה הכי נוח זה התיאטרון. לא למדתי קולנוע או טלוויזיה".

אבל בעבר הופעת לא מעט, בין היתר בדרמה "שבתות וחגים" ובטלנובלה "מיכאלה".

"והיו דברים שעשיתי ואהבתי, ודברים שעשיתי וגרמו נזק".

טלנובלה למשל?

"לא רוצה לפגוע באף אחד. נהניתי מהעשייה, אבל לא בהכרח מהתוצאה".

יכול להיות שיכולת למנף את ההצלחה הזו לעשייה בתחומים אחרים, אבל בחרת לוותר עליהם?

"היו לי כמה שנים של היריונות ותינוקות, שלא ראיתי את עצמי יוצאת בבוקר לצילומים, מחליפה בגדים, ואחר כך עוד רצה לתיאטרון. אני רוצה להיות נוכחת בחיים של שתי הבנות שלי, וגם ככה, כשהצגה מצליחה, זה אומר לצאת כמעט כל יום בערב. מה גם שהיו תקופות של חמש הצגות במקביל. אם אקבל הצעה מעניינת אז אשמח, אבל לא בכל מחיר".

ומה לגבי השיקול הכלכלי?

"הוא מאוד משחק. אחרי שילדתי את הבנות, לא רציתי לחזור לעבוד בכלל, אבל נאלצתי להתייצב בחזרות אחרי ארבעה חודשים, כי לא יכולתי להרשות לעצמי אחרת. גם בעלי (האמרגן אורן גורביץ') נמצא בעסקי הבידור, ושנינו נאלצים לעבוד וטוב שכך. תמיד רציתי להיות אימא, וכשזה קרה, בגיל מאוחר יחסית, הכי קל היה ללכת שבי אחרי זה ולשכוח מהכול. היום אני מרגישה שהתחום המקצועי נתן כוח לאימהות".

את יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית בבחירת תפקידים בתיאטרון?

"אני לא עושה הכול. יוצא לי לסרב".

למה את מסרבת?

"לא רציתי לעשות את 'חיזור גורלי' (הצגה חדשה בהבימה, שבה היא מככבת לצד אקי אבני וריקי בליך). הפחיד אותי המקום שהאישה שאני מגלמת נמצאת בו; מקום שבו הייתי פעם, של הרווקה שרוצה אהבה ולא מקבלת מקום. מה גם שלא בא לי לגלם דמות שנואה. זה נורא לא קל שקהל של 900 איש שונא אותך".

את הדמות, לא אותך; וזה באמת אכפת לך?

"המון פעמים אמרתי לעצמי, מה אכפת לך? אבל הרגשתי איך שזה מחלחל לי לחיים. הייתה לי תקופה ארוכה שעשיתי רק דרמות, אז באתי לאילן רונן, ואמרתי, אני חייבת משהו מטופש וקליל. את קורעת את התחת שעה וחצי או שעתיים, וזאת שלידך הצחיקה את הקהל בשתי סצנות ומקבלת בסוף מחיאות כפיים כפולות מאלה שאת מקבלת. גם ככה לא קל לחבב בלונדינית מעל מטר ושבעים".

את מפתיעה, הרי גם אם שנאו אותך, זה פשוט אומר ששיחקת מצוין.

"כל המהות של שחקנים זה לקבל אהבה. כשאני מסיימת הצגה, כל מה שאני רוצה זה ללכת הביתה. כשהיו תקופות שעבדתי בטלוויזיה והכירו אותי ברחוב, היה קשה לי. אין לי כוחות לזה".

את סותרת את עצמך; אז מה יותר חשוב - תפקיד טוב או אהבת קהל?

"אין לי בחירה אין-סופית של תפקידים. יש היצע, ומתוכו לא אקח דברים לא ראויים. איך אני אומרת לבתי בת ה-5? - תעשי מה שאת אוהבת".

מה עוצר אותך מלקבל תפקידים טובים בקולנוע ובטלוויזיה?

"את יודעת כמה פעמים לא קיבלתי תפקידים כי אני זוהרת מדי? יש דרישות מסוימות לתקופות מסוימות. כמו שבשנות ה-40 רצו שחקניות שייראו כמו אודרי הפבורן, היום רוצים את הלוק של הבת של השכן. צבעתי את השיער לחום, וגם זה לא עזר.

"מעבר לכך, בקולנוע ובטלוויזיה המשחק קטן מהחיים. החופש שיש לי על במת התיאטרון הוא אחר. זה מקצוע לגמרי אחר. אולי כי נורא נוח לי שאני מתפרנסת מהתיאטרון ועובדת המון, אז אני מחכה לתפקיד המתאים, השלם".

איך את בעסקים?

"רעה מאוד. אני לא אשת עסקים ואני לא יושבת לדבר על חוזים. אני לא יודעת לבקש בשביל עצמי, לא מסוגלת לשים את עצמי בצד. לא טובה בזה. יש לי סוכנים - בטלוויזיה פרי כפרי מטפלת, ובתיאטרון קוטלר".

את שחקנית נטו או שמעניין אותך גם ליזום פרויקטים?

"אני לא מאלה שירימו הצגה בתמונע. אין לי היכולות ההפקתיות לזה, אולי בגלל שלא היו לי תקופות יובש שהניעו אותי לכיוון. אני כן יכולה להיפגש עם שחקנים, לקרוא מחזות ולהציע לתיאטרון. את 'משוגעת' עשיתי ככה עם יעלי רונן, וכשהיא תחזור מחו"ל אנחנו מקוות לעבוד שוב יחד".

נשמע שאת עוטפת את עצמך בהרבה צמר גפן.

"שזה טוב ולא טוב. אני לא נאלצת לעשות דברים שאני לא אוהבת, ומצד שני - כשאני אוהבת משהו, אז אני עושה אותו עד הסוף. ל'המאהב' נכנסתי כמו תלמידת בית ספר, עם חדוות יצירה גדולה".

איך את מתמודדת עם ביקורת?

"עם הטובות אני חיה בשלום, ובגלל הפחות טובות אני עצובה חצי יום. יש מבקרים שאני לא הפייבוריטית שלהם, וזה בסדר. הביקורת הכי חשובה לי היא של אילן רונן ושל עצמי כלפי עצמי".

היה מעניין אותך להיכנס לבימוי?

"לא. זה מקצוע אחר. היה מעניין אותי להיכנס יותר לכתיבה ולציור, שמלווים אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מציירת על בד באקריליק, אני מציירת מופשט, וכל מה שעושה לי נעים ואסתטי. אני כותבת כל הזמן ומשתדלת לתחזק את הכתיבה. כמו בציור על הבד, כשאני מתחילה להקליד, יוצאים לי דברים שמפתיעים אותי".

אגב כתיבה, לא זכור לי ששמעתי אותך נוקטת עמדה פוליטית.

"אני שמאלנית מאוד, נגד המלחמה ובעד שלום. במבצע האחרון העליהום על האמנים שהביעו את דעתם יצא מפרופורציה. הייתי מאוד מזועזעת מהרג העזתים".

את רואה את עצמך מזדקנת במקצוע?

"אחרי המון שנים של התלבטויות, ולימודי פסיכולוגיה ופנג שוויי, כדי שתהיה לי אלטרנטיבה, אני יודעת היום שמשחק זה המקצוע שאני אוהבת".

אישי: 42, נשואה 2 לאמרגן אורן גורביץ', מתגוררת בתל אביב

השכלה: בוגרת בית צבי

קריירה בקצרה: תיאטרון: "קופסה שחורה", "נמר חברבורות", "החותנת", "אם הבית", "חיזור גורלי". קולנוע: "הבולשת חוקרת", "אהבות אחרונות", האסונות של נינה". טלוויזיה: "שבתות וחגים", "מיכאלה", "תמרות עשן".

עוד משהו: נישאה בלאס וגאס בנישואין אזרחיים