אנחנו הסטארט-אפ שמראה למדינה איך עושים את זה"

איציק דנציגר היה נשיא קומברס בימי תפארתה. בני לוין היה ממייסדי נייס, ולפני כשנתיים הוביל כיושב ראש את חברת המידע הרפואי די.בי. מושן לאקזיט של 235 מיליון דולרים. שוקי ארליך היה חלק מההנהלה הבכירה של אמדוקס ועמד בראש קרן הון הסיכון גיזה. כיום שלושתם יושבים איתי במשרדי קרן IVN, הקרן לעסקים חברתיים, באחד הבניינים הישנים והפשוטים בהרצליה פיתוח, רחוקים מהחידושים האחרונים של הטכנולוגיה ומניהול המשחתות הגדולות של ההיי-טק הישראלי. בני לוין הוא סגן יו"ר הקרן, איציק דנציגר יו"ר ועדת השקעות ושוקי ארליך דירקטור. עם ברק בעיניים הם מדברים על סטארט-אפים שונים לגמרי, כמו חנות שמוכרת דברי זכוכית ועץ לתיירים מזדמנים וגסטהאוס בג'סר א-זרקא.

מה לאריות ההיי-טק שניהלו עסקים גלובליים ולגסטהאוס של כמה חדרים באמצע ג'סר א-זרקא? הכפר, הם מספרים, נמצא בעשירון התחתון, עשרות תוכניות שנעשו כדי לשקם את המקום נכשלו. יזם צעיר מהכפר חבר ליזמת צעירה, יהודייה, ויחד הקימו גסטהאוס, ש-IVN בחרו להוסיף אותו לתיק ההשקעות של הקרן. אף שאיננו עונה על הקריטריון הקלאסי של הקרן - יצירת תעסוקה - יש בו פוטנציאל לפיתוח כלכלי לכפר; מגיעים תיירים, שלכבודם נפתחו שתיים-שלוש מסעדות, מטיילי שביל ישראל החלו לכלול את הכפר במסלול, נשים מהכפר עוברות קורס בישול כדי להציע אוכל ביתי וכו'. חדרי בית ההארחה כבר מוזמנים חודשים קדימה, והקרן עוזרת ליזמים במימון, בשיפוץ ובהקמת חדרים נוספים ומסעדה. בעיניים נוצצות מספרים לי כאן על מה יכול הדבר הזה לעשות לכפר, וחולמים על "שכפול" המודל לכפרים נוספים שנמצאים במצב דומה.

השקעה קלאסית יותר לקרן היא אקומיוניטי, המעסיקה כשישים בעלי מוגבלויות נפשיות ואחרות ועוסקת במיחזור פסולת אלקטרונית. "יש שם פוטנציאל למאות עובדים בשנים הקרובות", מתלהב דנציגר, "בזכות שינוי רגולציה שמחייב יבואנים לדאוג למיחזור, שבעקבותיה התקיים מכרז שהם אחד הזוכים בו. והם לא מקבלים שכר אבסורדי, כמו במקומות המסורתיים להעסקת מוגבלים, וייתכן שחלקם, אחרי תהליך של שיקום תעסוקתי, יוכלו לעבוד בשוק החופשי ולא רק בחברה המודעת לצורכיהם".

מיזם נוסף, צעיר, של הקרן הוא "הגל שלי", שמנסה להחזיר נערים בסיכון, או בשפת אנשי העסקים החברתיים, "נערים בלי עורף משפחתי", למסלול נורמטיבי על-ידי גלישה בים. כמה עשרות בני נוער כבר נמצאים שם, בבת ים, ועכשיו גם בתל אביב.

ותיק יותר בפורטפוליו הוא דורוס, אחד המיזמים החברתיים הראשונים בישראל, של היזם פאדי אל אוברה מרהט, שבו השקיעה IVN כבר ב-2009: דורוס מסייע לאוכלוסייה הבדואית לצלוח את המכשול הכמעט בלתי עביר - בשל הפערים בין ההשכלה התיכונית בין בתי הספר התיכוניים היהודיים לאלה הבדואיים - של המבחן הפסיכומטרי, בדרך להשכלה גבוהה. "נכון להיום", מסביר ארליך, "רק אחוז או שניים מקרב צעירי הבדואים פונים ללימודים אקדמיים, כי הם פשוט לא מסוגלים לעבור את הבחינות". במקביל, מנסים במיזם להשפיע על צעירים בבחירת המקצוע, שכן יש נטייה בחברה הבדואית ללכת לשניים-שלושה מקצועות, בלי להתחשב בהיצע המשרות בשוק (בעיקר מקצועות פרה-רפואיים). חלק ממדדי ההצלחה שם הם לא רק מספר העוברים את המבחן אלא גם מה הם בוחרים ללמוד.

גם המיזם של הרב לייבל הליטאי "הדליק" את ועדת ההשקעות של הקרן: רבטק שלו מנסה בדרכי נועם לעשות את מה שהמדינה מנסה (ולא מצליחה) כבר שנים: תעסוקת גברים בסקטור החרדי, בבית תוכנה שפתח במרכז בני ברק. זה עניין מסובך, שכן עליו להבטיח לאלה שבאים לעבור אצלו הכשרה ולאחר מכן לעבוד בשכר לשלוש שנים, כי הם מפחדים שיפסידו את "קצבת הכולל" ויישארו ללא כלום. ארבעים איש כבר עובדים שם, המנכ"לית היא דווקא אישה חילונית, ואנשי IVN עוזרים להם לא רק בבניית החברה אלא גם באיתור כיוון התמחות מתאים. "דמייני לך, בעוד כמה שנים", אומר לוין, "שהעובדים של רבטק יחזרו הביתה - כמו הרבה עובדי היי-טק אחרים - במאזדה 3. זה יחולל שינוי סוציואקונומי בבני ברק".

מצד אחד, בדרך להשקעה הקרן בוחנת אם לעסק יש מודל עסקי אפשרי, שיש לו פוטנציאל לקיום עצמאי, מתישהו בעתיד. לדבריהם הם משקיעים ב-10% מהעסקים שמגיעים אליהם. הקריטריון השני הוא האימפקט החברתי - כלומר, מהי התועלת החברתית של המיזם, "והאם קיים כשל שוק בתחום שאליו הוא פונה", מסביר דנציגר. "נגיד שיבוא אלינו היום עסק חברתי של נשים חרדיות במרכז הארץ. מבחינתנו, כיוון שכבר יש בתי תוכנה מצליחים המעסיקים נשים חרדיות, אין כשל שוק. אבל בתי תוכנה, או תעסוקה בכלל, לגברים חרדיים יש מעט מאוד.

"כשל שוק, אגב, יכול גם להיעלם. ראיתי את זה בעסק חברתי אחר שהייתי ממקימיו והייתי היו"ר שלו עד לאחרונה - גליל סופטוור. כשהקמנו את בית התוכנה לפני שש שנים כמעט לא היו מהנדסי תוכנה ערבים בהיי-טק. מאז השתנה המצב, ומהנדסי תוכנה ערבים נקלטים בתעשייה. אבל במקרה של גליל סופטוור איתרנו כשל שוק אחר: מהנדסי תוכנה ערבים חסרי ניסיון מתקשים יותר למצוא עבודה, אבל אחרי שנתיים אצלנו הם סחורה חמה בשוק העבודה".

העסקים מדהימים והיוזמות נהדרות, אבל אתם משפיעים על חייהם של מאות בודדות של אנשים.

ארליך: "האימפקט הוא על כלל התעסוקה במשק. כבר היום העבירו חוק, מצומצם בשלב זה, של תעסוקת בעלי מוגבלויות במקומות עבודה רגילים, ואין סיבה שאנשים שעוברים את ההכשרה שלנו לא יוכלו, לפחות חלקם, להשתלב אחר כך בכלל השוק".

לוין: "יש יעד מספרי. משרד הכלכלה מדבר (במכרז שפרטיו יפורטו בהמשך) על 700 אלף איש שהם אוכלוסייה פוטנציאלית להעסקה דרך עסקים חברתיים, ואנחנו מדברים על 100 אלף איש שנהיה אחראים, בצורה ישירה או עקיפה, במהלך עשר שנים, להיקלטותם בתעסוקה".

עם יד על הלב, לא חסר לכם ההיי-טק, ההמצאות הטכנולוגיות, הניהול הגלובלי?

דנציגר: "ממש לא. מהטכנולוגיה באמת התרחקנו קצת. אבל היזמות נשארה".

לוין: "חלק מהעבודה החברתית החזיר לי את הריגושים שהיו בימים הראשונים של נייס".

ארליך: "אנחנו בשלב שבו אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו, והנתינה עושה לנו טוב".

ולוין מנצל את ההזדמנות ואומר: "כן, זה מסר לחברינו שעוד לא תורמים: הנתינה עושה לנו מאוד טוב".

הפילנתרופיה החדשה

קרן IVN (ראו מסגרת), המגדירה עצמה כקרן הון סיכוי, שהיו ממקימיה והם פעילים בה כבר יותר מ-12 שנה, החלה כמיזם פילנתרופי שבו אנשי עסקים תורמים מכספם, אך גם מזמנם ומכישוריהם לצמצום פערים חברתיים, בעיקר דרך חינוך. במהלך אבולוציוני היא הפכה לקרן התומכת בעסקים חברתיים, בדרך של מענקים, הלוואות וליווי צמוד של מנטורים-יועצים. הרעיון הוא שהעסק לא יישאר נתמך לנצח על שולחן הפילנתרופיה, אלא יעמוד על רגליו ויצליח לקיים את עצמו, בעוד שהקרן תקבל חזרה את ההלוואות שנתנה לו ותוכל, בעזרתן, לסייע לעסקים חדשים.

המונח "עסק חברתי" הוא הלהיט של מה שמכנים "הפילנתרופיה החדשה", זו שמבינה שלנדבנות הקלאסית המעניקה לחם לרעב ותרומה לנזקק יש מגבלות, והיא מקילה אולי על הנזקקים, אבל איננה יוצרת שינוי מהותי. עסק חברתי קוסם לתורמים כיוון שהוא מדבר בהיגיון העסקי שבו הם מנהלים את חייהם ואת החברות שלהם, ובמקביל גם משרת מטרה חברתית. לאחר ההתנעה הראשונית בדמות הון והדרכה, גורס ההיגיון הזה, העסק יוכל להמשיך לחיות בכוחות עצמו.

סיבה נוספת שבשלה התורמים אוהבים את סוג ההשקעה הזה היא כי הכסף שנתנו "מכפיל את עצמו" - לאחר שעזר להקים עסק חברתי בדרך של הלוואה, הכסף חוזר לקרן ומשמש להקמת עסקים חברתיים נוספים, וכך התרומה מועצמת ושווה הרבה יותר מהסכום המקורי. בקרן מציגים להם מדדים של "תשואה חברתית" - למשל, כמה מועסקים יש, או כמה בני נוער עברו בו וחייהם, יש לקוות, עלו על פסים נורמטיביים יותר - לצד מדדים של תשואה עסקית, כלומר עד כמה העסק מסוגל לעמוד על רגליו.

האם קרנות של עסקים חברתיים באמת יכולות לחולל שינוי חברתי? האם, כפי שאומרים אנשי IVN, המאות הבודדות של המועסקים בעסקים השונים שלהם יהפכו למאה אלף, והמגזר שהם שואפים שיצמח ויגדל כאן, ויגיע גם למיליון מועסקים? קשה עדיין לדעת. אבל הניסוי מלהיב, המיזמים מחממים את הלב, ואפילו הממשלה החליטה שהיא מושיטה יד, בדרכה כמובן, תוך יצירת מכרז שלוין מכנה את תנאיו "מאתגרים" ותוך הקצבה של סכום סמלי יחסית לאתגרים החברתיים שעל הפרק.

המכרז, פרי שיתוף פעולה בין קרנות הביטוח הלאומי, משרד האוצר והמועצה הלאומית לכלכלה, הוא להקמת שתי קרנות חדשות שיהיו משותפות למדינה, לקרנות הקיימות ולמשקיעים, ומעורר התרגשות רבה בעולם העסקים החברתיים. זוהי הפעם הראשונה שבה המדינה מצהירה שתהיה חלק מהמפעל הזה. התנאים אינם פשוטים. כל קרן צריכה לגייס מינימום של 13.5 מיליון שקלים התחייבויות להשקעה, עד ינואר, מועד הגשת המכרז. ב-IVN כבר מסתובבים בין גופי השקעה ועושים נפשות לעניין, ובוודאי גם חנוך ברקת מקרן העסקים החברתיים דואליס עושה זאת בימים אלה, כפי שאולי עושים גופים נוספים אשר אינם מוגדרים כקרנות השקעה חברתית, אולם מעשית נמצאים בשטח ועוסקים בתחום.

מתוך הסכום הזה, לפחות 4.5 מיליון שקלים צריכים להיות הלוואות של גופים עסקיים; כלומר, התנאי הוא שלא רק כספים פילנתרופיים טהורים יזרמו לקרנות החדשות, דמי הניהול יוגבלו (ראו מסגרת) מה שיכול להקשות על הקרנות אשר אמורות ללוות באופן צמוד את העסקים, חלקם צעירים מאוד וזקוקים להכוונה יומיומית, וגם האוכלוסיות שעבורן ייפתחו העסקים החדשים יוגדרו מראש: כן נוער בסיכון, אסירים משוחררים, הורים יחידניים ובעלי מוגבלויות שונות, אבל לא כאלה הסובלים מבעיות תעסוקה "מגזריות" כגון גברים חרדים, נשים בדואיות וכדומה.

המדינה דורשת במכרז, ובצדק גמור, ניסיון קודם בתחום ופירוט האופן שבו תלווה הקרן את העסקים ותתמוך בצמיחתם. חלקה הכולל של המדינה בסיפור יהיה 20 מיליון שקלים; לא הרבה כאשר מדובר במדינה וכאשר מדובר במטרות חברתיות ותעסוקתיות שהיו אמורות להטריד ולהעסיק אותה. אולם מיכל זימלר, מנכ"לית IVN, אומרת באופטימיות זהירה: "צריך לזכור שהממשלה הגדירה את זה כפיילוט. אולי זה כסף קטן במונחים ממשלתיים, אבל מצד שני הם נכנסים לעולם שאין בו מספיק ניסיון מצטבר של קרנות השקעה ממשלתיות. זה תחום חדשני, ולכן זה די הוגן להגביל את ההשקעה בו. אם זה יצליח, אנחנו מקווים שישקיעו יותר".

בכל מקרה, עבור המיליה הלא גדול של הקרנות הללו והסכומים שהן מגלגלות עד כה - סכום כולל של 44 מיליון שקלים לעשר השנים הבאות - זוהי קפיצת מדרגה רצינית שמעלה את התחום הזה כיתה. IVN, למשל, השקיעה עד היום מיליוני דולרים בודדים בעסקים חברתיים (לצד עשרות מיליוני דולרים שהושקעו במטרות אחרות, פילנתרופיות במובהק כגון חינוך).

"עד היום", מסביר דנציגר, "הכספים שניתנו לנו ישירות תפקדו במסגרת הקרן שלנו ולא חזרו לתורמים. נכון שכבר בשלב הנוכחי היו עסקים חברתיים שנהנו מהשקעות מגופים עסקיים, כהשקעה או כהלוואה, אבל לא דרך הקרן, ותמיד כאשר העסק כבר היה בוגר מעט והתחיל לרוץ. הקרן הממשלתית יוצרת חידוש, מכיוון שהכסף יגיע לא רק ממקור פילנתרופי אלא גם ממקור ממשלתי וגם מגופים עסקיים, וכך נוצרת הזדמנות לשלב בבניית מגזר העסקים החברתיים כסף שלא היה בו קודם".

מדובר בעסקים בסיכון לא פשוט, עם יזמים חסרי ניסיון ומועסקים שנבחרו על-פי קריטריונים חברתיים ולא על-פי כישורים. איך המלווה ידע שהוא מקבל את הכסף שלו בחזרה?

"תנאי המכרז הם כאלה שהסיכון שלהם נמוך ביותר, כי הם הראשונים בתור לקבל את ההלוואה".

מהו בעצם שיעור ה"כסף האבוד" בתחום שלהם? לדברי לוין, מוקדם מדי לשרטט סטטיסטיקה של עמידה של העסקים בהלוואות שלקחו. "גם קרן הון סיכון רואה החזר רק אחרי שבע עד עשר שנים", מוסיף ארליך מניסיונו. יש עסקים שבגרו ואינם צריכים עוד תמיכה וליווי, כגון ארץ כרמל, למיחזור פסולת אורגנית, שכבר החזיר את ההלוואות ומייצר רווחים. אחרים עוד רחוקים מכך. "אנחנו גם לא נושה מפחיד כל-כך", צוחק דנציגר, "אם מישהו מבקש לדחות קצת החזר כי החודש קשה, אנחנו מתחשבים".

השאלה היא אם אתם חושבים שהמודל הזה עבור רוב העסקים באמת יכול לעבוד על-פי קריטריונים עסקיים, לעמוד בהתחייבויות ולעמוד על הרגליים.

דנציגר: "אנחנו חושבים שכן, אבל האם 100% מהכסף יתגלגל חזרה לקרן? התשובה היא לא. רוב הכסף יחזור, אבל חלק לא יחזור".

לוין: "בשוק התמיכה בעסקים קטנים, בסגנון של קרנות צפונה דרומה (של איתן ורטהיימר) וקרן קורת, מדובר בשיעור אי-החזר של 3%-2%. אבל שם המודל בנוי על כך שהבנקים, ששותפים במימון העסקים (כלומר מוסיפים על הלוואת הקרן מינוף בנקאי) גם יושבים בוועדת ההשקעות של הקרן ומחזיקים בזכות וטו. אנחנו לא היינו מוכנים לעבוד במודל הזה, כי סביר להניח שבגלל מצבם הפיננסי הגרוע של העסקים החברתיים, לא יאשרו להם הלוואות, והרי אנחנו מראש רצינו לקרב הון למי שאין להם נגישות אליו".

ועל סמך הנתונים הללו אתם צריכים לגייס התחייבויות של 13.5 מיליון שקלים עד ינואר. איך זה הולך? עם מי אתם מדברים?

דנציגר: "בחלק הפילנתרופי אנחנו מדברים עם קרנות צדקה, עם פדרציות יהודיות מחו"ל שכבר נמצאות איתנו בקשר. פדרציות יהודיות רואות במודל של עסקים חברתיים נכס גדול עבורן, כי זה מאפשר להן לגייס תורמים צעירים - אנשי עסקים שעד היום לא השתייכו למעגל התורמים. עסקים חברתיים מדברים בשפת העולם העסקי שהם יכולים להבין ולמדוד. חלקם באו ארצה לפעילות שעשינו עד היום, והיו שותפים בדיו דיליג'נס של חלק מהעסקים שהשקענו בהם".

ארליך: "מטרת המכרז הזה הוא לא כל-כך להביא את הכסף הפילנתרופי, כי אותו כבר הצלחנו להביא, אלא לאפשר להביא נוסף על כך כסף עסקי שירגיש הרבה יותר בטוח להשקיע, כי יש כרית ביטחון של הכסף הממשלתי. זו העוצמה של המכרז".

ובחלק הזה, של ההשקעה העסקית, יש מתעניינים?

לוין: "אנחנו בדיאלוגים, אבל לא רוצים לפרט עם אילו גופים".

חשוב לציין שגם ה"כסף העסקי" הזה, שמנסים לגייס לטובת המכרז, חייב לבוא עם לא מעט כוונות טובות. לא מדובר בהשקעת המאה, שכן ההחזר, על-פי תנאי המכרז, קצוב לריבית פריים פלוס 1.5%. השקעה בתשואה סולידית, שתתרום לנשמה ואולי גם ליחסי הציבור של הגוף המשקיע, אך לא תעצים את הונו.

האם המכרז ריאלי בעיניכם?

לוין: "הוא מאתגר".

דנציגר: "לפי דעתי הוא הוגן. המדינה החליטה שהיא תממן 40% ושאר ה-60% ימומנו ממקורות אחרים. זה סביר. בקרן אל-בוואדר (שהוקמה בשיתוף הממשלה עם קרן פיטנגו, להשקעה בחברות וביזמים מהמגזר הערבי) היחס היה 50%-50%. זה לא הבדל מהותי, וצריך לברך את הממשלה על הרעיון להשתתף בפיתוח העסקים החברתיים. זו בהחלט קפיצת מדרגה בבניית המגזר הזה".

והאוכלוסיות שנשארו בחוץ?

"זה מפריע לנו, אבל אנחנו אופטימיים ומאמינים שבעתיד הן גם ייכללו. צריך להתחיל ממשהו".

מנוסים ומבוססים

השלושה - ורבים השותפים איתם בדרך - יכולים לפעול במסגרת הקרן לאחר שחייהם הקודמים הותירו אותם עתירי ניסיון ניהולי, ובעיקר מבוססים עד כדי כך שרבות מהיוזמות מותנעות גם בכספיהם. הם אולי אינם מתגעגעים לימים ההם, אבל בהחלט אכפת להם מאוד מה קורה לתעשיית ההיי-טק הישראלי. דנציגר, למשל, צופה בכאב לב במה שקורה לקומברס, פעם ספינת הדגל של התעשייה וכיום חברה שעוברת טלטלות ניהוליות והופכת לישראלית פחות ופחות. "אני כבר לא מחובר לקומברס שמונה שנים בערך", הוא אומר, "אבל בטח שכואב לי הלב, כי אני חושב שהחברה נחרבת ממה שנקרא הריסת התרבות הארגונית והדנ"א שלה, שהם בעצם מה שהביאו אותה למה שהביא".

בני לוין, אתה לפני שנתיים, כיושב ראש, ליווית את חברת המחשוב הרפואי די.בי. מושן לאקזיט נאה ביותר של כמעט רבע מיליארד דולרים. משמח?

לוין: "לא. זה מצער. זה מצער. אילו הייתי יכול לקחת אותה לבורסה במקום למכור זה היה להיט. כשחברות הופכות לשלוחות של חברות אמריקאיות, מי שימצא עבודה זה בעיקר מתכנתים ומפתחים. אין לי טענה לאף אחד; אם מישהו רוצה לקנות, וזה הגיוני מבחינת המשקיעים (הקרנות והיזמים) - מוכרים. אבל אני פשוט מצטער. זה גם הביא אותי למצב שאני אישית לא מעוניין יותר לעשות כסף בדרך הזאת, ואני משקיע את עצמי רק בפעילות חברתית".

מה היה חסר לחברה כמו די.בי. מושן כדי להישאר עצמאית?

לוין: "חסר האמצע. יש קרנות הון סיכון, והדרך להמשיך את עצמאות החברה היא להנפיק בנאסד"ק. אבל כדי לעשות זאת החברה צריכה להיות בשלה מאוד, 70 מיליון דולר וצפונה מכירות, וקרנות הון סיכון מוגבלות בזמן, והן לוחצות עליך למכור כי הן צריכות להחזיר את הכסף למשקיעים. חסר הרובד האמצעי, שיאפשר לחברה לחיות. זה יכול להיות קרן פרייבט אקוויטי שתרכוש את השליטה מקרן הון סיכון, אבל יותר מכך, זו יכלה להיות הבורסה הישראלית. הבורסה הישראלית לא צריכה להתחרות בנאסד"ק אלא להיות שלב בדרך לנאסד"ק, כפי שאת נייס, בדרך לנאסד"ק, הנפקנו בישראל".

למה האופציה הזאת לא קיימת היום?

"כי כדי לעשות זאת צריך לתקן את הרגולציה. לו די.בי. מושן הייתה רוצה להגיע לכסף ציבורי דרך הבורסה בישראל, הייתה חלה עליה רגולציה כמו על טבע. קורעים אותך פה. סטארט-אפ עם שניים וחצי אנשים לא יכול לעמוד בדרישות הרגולטוריות האלה. אילו יכולתי לעבור עם די.בי. מושן דרך הבורסה הישראלית זה היה להיט".

ארליך, איך אתה רואה את מצב ההיי-טק?

"התרחב לבי כאשר ראיתי מה אמדוקס עושה בתחומי הרחבת התעסוקה. לצד הסניף בשדרות, שנפתח עוד לפני שפרשתי, נפתח לאחרונה סניף בנצרת, שבו מועסקים עובדים ערבים ויהודים אלה לצד אלה.

"על האקזיטים שומעים, אבל על חברות שלא נמכרו לא שומעים. ויש מאות חברות בשלב בוגר עם מאות עובדים שלא רצות לאקזיט. ההיי-טק הישראלי מבוסס איתן על גופים מאוד גדולים, ויש צמא של ארגונים גדולים בינלאומיים לבוא לישראל להקים פה מרכזי פיתוח.

"לי חבל שאין זליגה של אותה תעשייה לכלל המשק. ההיי-טק הוא בהחלט קטר, הבעיה היא שהוא לא מושך את הקרונות - וזה מביא אותנו לצד החברתי. קידום החינוך הטכנולוגי. לאו דווקא בבתי הספר התיכוניים, כי מובנות הרגישויות והחשש מ'הסללה' של נערים בסגנון שנות ה-60. הרי שמענו את ויכוח הפחח בין סילבן שלום לבנימין נתניהו. אבל יש מקום נרחב לתעשייה טכנולוגית שתתפתח בשילוב התעשייה והאקדמיה, ובכך תתרום לתעסוקת צעירים. נעשתה עבודה רחבה בתחום; החזון אמנם טרם מומש, אבל אני אופטימי".

"אנחנו לא באים להחליף את המדינה, אנחנו רק רוצים להראות לה איך עושים את זה יותר טוב"

קרן IVN פועלת לצמצום פערים חברתיים באמצעות ליווי ומנטורינג של עסקים

קרן IVN הוקמה לפני יותר מ-12 שנה כארגון של אנשי היי-טק (כיום נוספו גם אחרים) שרוצים לתרום מכספיהם ומניסיונם לצמצום פערים חברתיים בישראל. היושב ראש הוא אריק בן-חמו, בעבר מייסד ובעלי 3COM, ובין המעורבים לא מעט אנשי עסקים יהודים-אמריקאיים. יש לקרן שותפים מתוך העולם הפיננסי, בית ההשקעות IBI, בנק מזרחי טפחות ובנק JP מורגן, אולם הם נמצאים שם ממניעים פילנתרופיים ואינם מצפים לראות את כספיהם בחזרה.

העיקרון היה ונשאר שחברי העמותה מביאים עמם ניסיון ניהולי שיכול לשנות ולהיטיב דברים גם בעולם ה"לא עסקי". גם כיום חלק חשוב מאוד בליווי העסקים החברתיים הוא מנטורים בעלי ניסיון עסקי, לרוב מתנדבים, שמלמדים את היזמים החברתיים איך מתנהלים בעולם העסקי. "גם בפילנתרופיה", אומר לוין, "התפיסה היא לקחת את הידע שצברת בחיים העסקיים ולתת אותו בעולם החברתי. זה עלא כיפאק לצבוע קירות, אבל מה היתרון שלך בזה?".

הם התחילו בחינוך, הצליחו להניע (עם קרן יד הנדיב) מערכת הכשרה ניהולית למנהלי בתי ספר, המכונה כיום אבני ראשה, ופועלת כבר ללא מעורבות שלהם, אבל הבינו שבשאר ההיבטים החינוכיים אין להם יתרון יחסי, ויש כאלה שיודעים יותר טוב מהם איך כדאי ללמד מתמטיקה.

הם פעלו בעולם החברתי בתחום האוכלוסיות המוחלשות ו"ב-2008, במשבר", משחזר ארליך, "ראינו שהעמותות עמדו לפני שוקת שבורה (שכן הפילנתרופיה נגדעה כמעט בשל המשבר הכלכלי), וזה יצר אצלנו את ההבנה שיש פה מקום לפתח תחום שבנוי על תפיסה של עסק, מערכת שעומדת על רגליים פיננסיות. ברור שאת הקיימות הזאת אי-אפשר להשיג ביום הראשון, וזה לוקח כמה שנים".

אתם רוצים למלא את הוואקום שמשאירה המדינה בתחום הטיפול באוכלוסיות האלה?

"אין לנו תפיסה להחליף את המדינה", מבהיר לוין. "אנחנו רוצים להיות הסטארט-אפ של המדינה, להראות לה איך עושים את זה יותר טוב, ולאחר מכן נעביר להם את זה ונצא מזה, ונלך הלאה".

הקרן משקיעה ב-27 עסקים. בתחילה השקיעה בעסקים חברתיים שכבר היו קיימים שנה-שנתיים. "הייתה החלטה", מספרת מיכל זימלר, מנכ"לית IVN, "שנכנסים לעסקים חברתיים קיימים גם כי הם זקוקים לעזרתנו וגם כי הם כבר התחילו להוכיח את עצמם. עם הזמן ראינו שאין שום גורם שמממן עסקים חברתיים חדשים, הנמצאים בשלב מאוד בסיסי. נהפוך הוא, יש גופים יועצים שלוקחים מהם כסף.

"חשבנו שצריך להיות איתם מהתחלה, כדי לבנות אותם נכון וחכם, ויחד עם מזרחי טפחות השקנו תוכנית שמקדמת עסקים חברתיים מתחילת הדרך. זה פיילוט שהחל לפני חצי שנה, וכולל כעת חמישה עסקים. אחד הדברים שאני כבר יכולה להגיד הוא שככל הנראה נדרשת שם השקעה יותר גדולה בתחום הליווי והמנטורינג, הרבה יותר שעות ליווי, וצריך לבדוק מה זה אומר מבחינת המשאבים שלנו".

המכרז הממשלתי קובע שלפחות 50% מהעסקים, שהקרן שתזכה תומכת בהם, צריכים להיות בשלבים מוקדמים, בני עד 18 חודש.

"נכון, והם גם דורשים שדמי הניהול של הקרן יהיו עד 40% למשך עשר שנים, ולא יעלו על 5% בשנה. אז נכון שקרנות הון סיכון מדברות על דמי ניהול של עד 3% בשנה, אבל שם מדובר בסכומי כסף יותר גדולים, כך שהסכום הנומינלי הרבה יותר גבוה, והן גם לא כוללות את הוצאות התפעול של הקרן, ובמכרז הן כן כלולות. קשה לעבוד עם דמי ניהול כאלה, ומהחישוב שלי, יכול להיות שנצטרך 'להביא כסף מהבית', כלומר להשתמש במקורות הכספיים שלנו, מהתורמים שלנו, כדי לכסות את ההוצאות העודפות".