חשמלית חסרת תשוקה

הדרך אל גן העדן רצופה כוונות טובות, וגם ב"חשמלית ושמה תשוקה", שיתוף הפעולה בין הקאמרי והבימה בניצוחו של הבמאי אילן רונן, יש הרבה מהן. רונן, שביים את הקלאסיקה המודרנית של טנסי וויליאמס לפני 12 שנה בבית ליסין, מתייחס אל ההפקה החדשה כאל סוג של תיקון. "חשבתי שהגישה שלי בהפקה הקודמת הייתה מאוד רומנטית ושמרנית", הוא כותב בתוכניית ההצגה, ומספק נימוק אמנותי שאין לגיטימי ממנו, על מנת לחזור ולחקור את המחזה. לזכותו של הבמאי ייאמר שאלו אינם דברים מן הפה אל החוץ. זהו אכן טיפול שורש ניסיוני ומסקרן שהוא מבצע, כאשר הוא עוקר את המתרחש משכונת העוני הריאליסטית והצנועה של ניו אורלינס וממקם אותה בשכונת מהגרים אירופית מודרנית וסימבולית, דוגמת בברלין או בלונדון, לתיאור סביבה בין-גזעית. אך האם הניסוי הצליח? התשובה היא שבאופן חלקי בלבד.

רונן אמנם נוקט גישה מאוד אסתטית ויצירתית בכל הנוגע לתפיסת החלל ולעבודת הלהקה ברקע, כסוג של תפאורה חיה שמפעילה את הבמה המינימליסטית, וזה באמת מאוד יפה ואפקטיבי, וגם הליהוק המשותף לקאמרי ולהבימה מייצר הבטחה. אבל בד-בבד רונן מקבל גם כמה החלטות שגורמות לבעיות אמינות מהותיות אצל דמויות המפתח שלו.

כך, למשל, רונן הופך את סטנלי מאמריקאי ממוצא פולני לבן מהגרים מטורקיה (עמוס תמם), ואת האחיות סטלה (אנה דוברוביצקי) ובלאנש (יבגניה דודינה) למהגרות מרוסיה, שאף מקשקשות זו עם זו על הבמה בשפת אמן על מנת שלא נטעה להבין. אז נכון שדודינה ודוברוביצקי לא צריכות להתאמץ לשחק רוסיות, אבל מדובר בהחלטה ששומטת את הקרקע מתחת לקונפליקט היסודי בין האחיות ובין סטנלי, בן המהגרים, משום שהיא שמה את שלושתם באותו המקום בסולם החברתי-מעמדי.

והרי איך מצפים מהצופה להאמין שהן אכן בנות עשירים, שגדלו בווילה מפוארת, אם גם הן מהגרות טריות. וילת ענק, בהנחה שהן לא בנות אוליגרכים (ואין רמיזה לכך), זה סממן של "כסף ישן". מבטא זר הוא ההפך הגמור מכך, ונעזוב גם את ההיצמדות הצורמת לשמות המקוריים (סטנלי הטורקי ובלאנש הרוסייה - גם כן לא מאוד משכנע).

עקרת בית יפה מדי

"חשמלית ושמה תשוקה", שזכורה כמובן מהעיבוד הקולנועי (המרוכך ביחס למחזה), בבימויו של איליה קאזאן ובכיכובם של וויויאן לי ומרלון ברנדו, עוקבת אחר בלאנש, פאם-פאטל נוירוטית, חובבת תכשיטים, שמלות ואמבטיות ממושכות, שנוחתת בדירתם העלובה של אחותה הקטנה סטלה ובעלה סטנלי, פועל צווארון כחול חם מזג וחובב הימורים ואלכוהול. בלאנש, שלא מאוד כנה ביחס לעברה, מפירה את האיזון בין השניים, ומכאן הדרך נסללת אל מעשי אלימות בשם התשוקה והיצריות.

אותן תשוקה ויצריות הן גם המרכיבים המרכזיים שחסרים בהפקה הזאת. הרבה דברים טובים מביאים דודינה, תמם ודוברוביצקי אל הבמה - אבל תשוקה ויצריות אינן חלק מהם. אולי הבעיה היא בליהוקה של דוברוביצקי, שהיא הרבה יותר מדי יפה ואטרקטיבית בשביל פוזיציית עקרת הבית הפשוטה, שבלאנש-דודינה טורפת הגברים אמורה להאפיל עליה. דודינה אמנם משחקת נהדר ומבחינה אישית לחלוטין מעבירה הסחרור שעובר על בלאנש המעורערת, אבל את היצר והתשוקה היא לא מעוררת. בינה ובין תמם מתפתחת מערכת יחסים שמעוררת הרבה תיעוב ואנטגוניזם, אבל לא מהסוג שמתרגם למתח מיני שמבעבע מתחת לפני הקרקע. זו גם הסיבה שתמונת השיא הטרגי, שבה סטנלי נכנע ליצר ומעולל בבלאנש את מה שהוא מעולל, בזמן שסטלה כורעת ללדת בבית החולים, לא מצליחה לשכנע. האיזון בין הדמויות הופר, האפיון שלהן סובל מבעיות, וכך, למרות הכוונות הטובות והניסיון לאתגר, התוצאה אינה גן עדן.

"חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי וויליאמס, תרגום: רבקה משולח, בימוי: אילן רונן, תיאטרון הבימה בשיתוף הקאמרי