דירוגים של סוף שנה הפכו "ספורט לאומי". הם מסייעים לנו לסכם את השנה החולפת. לעכל את שהתרחש בה. לסגור את קצוות העבר ולהיערך לעתיד העומד בפתח. לשנה החדשה הממשמשת ובאה.
אלא שדירוג של פסקי הדין שיצאו במהלך השנה החולפת תחת ידיו של בית המשפט העליון אינו יכול להיות מדויק, בוודאי לא מחייב. התחומים שבהם עסקו פסקי הדין, שונים ומגוונים, הסוגיות שאותן הם הסדירו זרות זו לזו, ולכל אחד מהם השלכה על מגזרים שונים, על קבוצות שונות, על עניינים שונים.
אין דינו של פסק דין העוסק בתחום המשפט המינהלי והחוקתי, כדינו של פסק דין שעניינו בדיני החוזים. ולא ניתן להשוות את חשיבותו של פסק דין המצוי בטבורם של דיני לשון הרע, לזו של פסק דין הסובב סביב דיני החברות.
ובכל זאת, דירוג. הפעם בחר "גלובס" לדרג את 10 פסקי הדין הבולטים של בית המשפט העליון מהשנה החולפת, שלא על-פי מידת חשיבותם המשפטית דווקא, ושלא בהתאם לחדשנותן של ההלכות שנוסדו במסגרתם.
הפעם ייערך הדירוג על-פי מידת חשיבותם של פסקי הדין לאזרח הקטן. תיקון: על-פי מידת חשיבותם לאדם הפשוט. שהרי גם העובדים הזרים, אפילו המסתננים, המתגוררים בישראל, הם בני אדם, שפסקי הדין עסקו בזכויותיהם, הגם שאינם אזרחי המדינה.
הנה הדירוג, החל מהמקום העשירי ועד המקום הראשון. היום נפרסם את חמשת פסקי הדין, המצויים ב"תחתית" הרשימה - ומחר את חמשת הנבחרים.
10. אילנה דיין והעיתונאות האחראית
בספטמבר 2014 הטביעו 9 שופטי בית המשפט העליון חותמת מובלטת על ההגנה הנרחבת, שתוענק לאמצעי תקשורת שפרסם דברי לשון הרע מתוך חובה חברתית ומוסרית.
הנשיא אשר גרוניס הוביל את פסק הדין בדיון הנוסף, שבו נקבע כי הגם שבכתבת התחקיר ששידרה אודות "פרשת וידוא ההריגה של סרן ר'" פרסמה אילנה דיין דברי לשון הרע חמורים אודות הקצין, דברים שהתבררו כבלתי נכונים - הרי עומדת לה הגנת תום-הלב.
בפסק דינו של העליון בדיון הנוסף זכתה הגנת "העיתונאות האחראית" לרוח גבית נמרצת. רבים מברכים על כך שבאותו פסק דין בוטלה ההלכה, שנוסדה על-ידי המשנה לנשיאה (בתוארו דאז) אליעזר ריבלין אך זמן קצר קודם לכן, בפסק הדין בערעורה של דיין, ושלפיה תעמוד למפרסם לשון הרע הגנת "אמת דיברתי" אם הדברים שפרסם שיקפו את המציאות, כפי שזו הייתה ידועה באותה העת וגם אם לאחר מכן התברר, שהם אינם אמת. הגנת "אמת לשעתה".
בפסק הדין בדיון הנוסף נקבע כי הגנת אמת הפרסום מחייבת להוכיח כי הדבר שפורסם היה האמת כפי שהייתה במועד הפרסום, ולא כפי שנחזתה להיות.
המצדדים בהרחבת ההגנה העומדת לעיתונות טוענים כי בפסק הדין הטיל בית המשפט על העיתונאים אחריות כבדה, אשר תחייבם "להלך על ביצים" ולנהוג אחריות רבה בעת הכנת כתבותיהם.
המתנגדים לכך גורסים כי בפסק הדין העניק בית המשפט העליון לעיתונאים כוח אימתני, בו הם עלולים לעשות שימוש נלוז, שיסב פגיעה שבגינה לא יהיה ניתן להיפרע מהם (דנ"א 2121/12).
9. חסינותם של עובדי מדינה ועובדי רשויות ציבוריות
זמן קצר לאחר שאברהם פלקסר, חשב משרדו של עו"ד חנינא ברנדיס, נעצר ל-7 ימים ונחקר בחשד כי גנב מסמכים הקשורים לחשבון נאמנות שהתנהל עבור נשיא המדינה דאז, עזר וייצמן ז"ל, שהיה לקוח של המשרד, והעבירם לעיתונאי יואב יצחק - החליטה פרקליטת המדינה לסגור את התיק מפאת העדר ראיות מספיקות.
7 שנים מאוחר יותר הגיש פלקסר תביעה בסך 3.7 מיליון שקל נגד מדינת ישראל ונגד השוטרים, בטענה כי התרשלו בניהול חקירתו, לרבות ככל שהדבר נוגע להחלטה להחזיקו במעצר.
המדינה הודיעה לבית המשפט כי היא מכירה בחסינותם של השוטרים כעובדי ציבור, וכי היא מאשרת שמעשי השוטרים נעשו תוך כדי מילוי תפקידם השלטוני.
פלקסר התנגד לכך וטען כי במקרה זה התקיים החריג לכלל בדבר חסינות עובדי הציבור בנזיקין על מעשים שעשו תוך כדי מילוי תפקידם, משום שלדבריו השוטרים פעלו ביודעין ומתוך כוונה לגרום לו נזק או למצער בשוויון-נפש לאפשרות גרימתו.
בצוותא חדא עם סוגיית החסינות של עובד ציבור בעניינו של פלקסר, דן השנה בית המשפט העליון, בהרכב של 7 שופטים, גם בערעורה של עו"ד אולגה גורדון, היועצת המשפטית של עיריית נצרת עילית, נגדה (ונגד העירייה) הגישה תושבת העיר תביעת פיצויים בגין נזקים, שלטענתה נגרמו לה כתוצאה מפעולותיה של גורדון במסגרת תפקידה. גורדון ביקשה הכרה בחסינות כעובדת רשות ציבורית.
בפסק דינו של ההרכב המורחב, אותו הובילה השופטת אסתר חיות, נקבע כי החל משנת 2005, מועד בו תוקן החוק, הורחבה באופן משמעותי החסינות הדיונית, המוקנית לעובד הציבור בתביעות בגין ביצוע עוולות נזיקיות תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, למעט אם פעל ביודעין או מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון-נפש לאפשרות גרימתו.
אשר לחסינות עובדי הציבור, בית המשפט קבע כי הכללים, לפיהם יש לבחון את החלטת הרשות להכיר או שלא להכיר בחסינות העובד, הם כללי המשפט המינהלי. בהקשר זה נקבע כי המדינה אינה צריכה להציג בפני בית המשפט ראיות לבירור החסינות, ודי בכך שתודיע כי החליטה, בהחלטה מנומקת, להכיר בה, והחלטה זו תעמוד לביקורת שיפוטית על-פי כללי המשפט המינהלי.
לעומת זאת, וככל שהדבר נוגע לעובדי הרשויות הציבוריות, נקבע כי נוכח ההוראות השונות שבדין, אין מדובר בביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית, וכי על בית המשפט לדון ולברר את שאלת התקיימותם של תנאי החסינות.
ואולם, ככל שהבקשה להכרה בחסינות מוגשת על-ידי הרשות הציבורית, והתובע אינו מתנגד לה, מדובר בהחלטה פשוטה, הנסמכת על הסכמת הצדדים ועל נכונות הרשות הציבורית ליטול על עצמה את הסיכון שתחויב לבדה בפיצוי הניזוק.
עוד נקבע כי באותם המקרים שבהם התובע אינו מסכים לבקשה, אך זו מוגשת על-ידי הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים התנאים הנדרשים להכרה בחסינות, רשאי בית המשפט להניח כי התנאים התקיימו, והנטל יעבור לתובע להראות מדוע אין לקבל את עמדת הרשות.
לבסוף נקבע כי במקרים שבהם מבקש עובד הרשות הציבורית להכיר בחסינותו, אך הרשות הציב ורית סבורה כי אין לכך מקום, הנטל הוא על העובד להראות כי תנאי החסינות מתקיימים, כדי שבית המשפט יוכל לקבל החלטה בדבר הכרה בחסינותו (ע"א 1649/09).
8. שקיפות גם בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון
בספטמבר השנה פסק הרכב של 7 שופטי בית המשפט העליון בשאלת חובתה של הנהלת בתי המשפט למסור, מכוח חוק חופש המידע, מידע בדבר מספר התיקים הפתוחים, הנדונים בבית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים, תוך ציון משך הזמן שחלף מאז נפתח כל תיק, וזאת תחת שמות השופטים המטפלים.
הנהלת בתי המשפט טענה כי מסירת מידע פרסונלי על הספקי השופטים עלולה להביא לפגיעה בעקרונות עליהם נשען תפקודה התקין של מערכת בתי המשפט - אמון הציבור והעצמאות השיפוטית. לגרסתה, בכך ישובש, באופן קרוב לוודאי, תפקודה של המערכת.
טענתה נדחתה על-ידי ההרכב המורחב, בראשות השופטת עדנה ארבל. נקבע כי המידע, שהתבקש על-ידי העיתון "דה מרקר", הוא מידע שחוק חופש המידע חל עליו.
נקבע כי לעיתון עומדת הזכות לקבל את המידע המבוקש, שכן לא הוכח כי קיימת ודאות קרובה לקרות השיבוש הנטען בתפקוד מערכת בתי המשפט כתוצאה ממסירת המידע.
עוד נקבע כי לצורך ההכרעה יש חשיבות לזהות הצדדים: הרשות השופטת היא מהרשויות המשפיעות ביותר על הפרט והמדינה, ועל כן קיים אינטרס ציבורי ברור בהכרת פעילותה.
מן העבר השני, מבקשי המידע חפצים במידע לשם מילוי תפקידם העיתונאי, כחלק מפעילות התקשורת, אשר מהווה ערובה לקיומה של חברה חופשית ומתוקנת. נמצא אפוא כי קיים אינטרס ציבורי בגילוי המידע. העצמאות השיפוטית, השקיפות ואמון הציבור ראויים להישמר מכל משמר לשם הבטחת תקינות פעולתם של בתי המשפט.
ואולם, גם בהינתן העובדה שהתמונה שתוצג לציבור תתבסס לכאורה על הנתונים המבוקשים, ועל כן תיצור תמונה חלקית בלבד, לא הוכחה ודאות קרובה לכך שייפגע תפקוד המערכת (עע"ם 3908/11).
7. האמינו לי שזה הילד שלי
שתי עתירות, בהן הכריע בג"ץ בתחילת השנה, הוגשו על-ידי זוגות חד-מיניים אשר ערכו הליכי פונדקאות בארצות-הברית, שהביאו להולדת ילד או ילדה מזרעו של אחד מבני הזוג.
בשתי העתירות ביקשו העותרים להירשם כהורי הילד או הילדה במרשם האוכלוסין, על יסוד תעודת לידה ופסק דין הצהרתי מארצות-הברית, המעידים על כך שהם הוריהם של הילדים.
פקיד המרשם סירב לבקשותיהם להירשם. סירובו בכל הנוגע לעתירה הראשונה (בג"ץ 566/11) התבסס על כך שהעותרים לא ביצעו בדיקה גנטית, שתעיד על קשר ביולוגי-גנטי בין הילד שנולד בפונדקאות לבין מי מהם.
בעתירה השנייה (בג"ץ 6569/11) ביצעו בני הזוג בדיקה גנטית, המעידה על קשר ביולוגי-גנטי בין הילדה שנולדה בפונדקאות לבין אחד מן העותרים, אולם פקיד המרשם סירב לרשום את העותר האחר בעתירה זו כאביה. סירובו נבע מכך שהעותר האחר לא ביצע הליך לאימוץ הילדה, ולפיכך לשיטת פקיד המרשם אין לרשום אותו כהורה לילדה במרשם.
בהרכב של 7 שופטים, בראשות המשנה לנשיא מרים נאור, נקבע כי על מנת שניתן יהיה לבצע את הרישום המבוקש, יש להוכיח כי היילוד זכאי למעמד בישראל, וזאת מ"כוח לידה".
בית המשפט קבע כי משמעות המונח "מכוח לידה" בחוק האזרחות היא קשר ביולוגי בין מבקש המעמד לבין אזרח ישראלי. משכך, נקבע כי הסוגייה שבמחלוקת היא ראייתית - האם כדי להוכיח קשר ביולוגי בין מבקש המעמד לבין אזרח ישראלי נדרשת בדיקה גנטית (בצו של בית משפט לענייני משפחה) - או שמא די בתעודות הזרות שהציגו העותרים והמוכיחות את הורותם ליילוד.
נקבע כי מכיוון שבענייני מעמד עסקינן, פקיד המרשם רשאי להחיל רף ראייתי גבוה יותר ולדרוש אסמכתא על-פי הדין הפנימי בישראל לשם הוכחת זיקה ביולוגית. עוד נקבע כי אסמכתא זו תימצא בדמות פסק דין הצהרתי של בית המשפט לענייני משפחה. נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה רשאי לדרוש בדיקה גנטית, אך הוא גם רשאי להסתמך על ראיות אחרות.
העתירה השנייה התקבלה, מאחר שהוכחה זיקה ביולוגית בין אחד מן העותרים לבין בתם, אך כתנאי לרישומו של ההורה הלא ביולוגי דרש פקיד המרשם כי הוא יאמץ את הילדה. נקבע כי פקיד המרשם אינו מוסמך לסרב רישום על סמך טענתו לאי-נכונות משפטית ועל טענתו כי אין מכירים בהורות שנוצרה מכוח פונדקאות בחו"ל.
בית המשפט פסק כי די בתעודות הזרות, שהינן בגדר תעודות ציבוריות, על מנת לרשום את ההורה הלא ביולוגי כאביה של הילדה.
מדובר בבשורה לזוגות חד-מיניים רבים בישראל, הפונים להליכי פונדקאות בחו"ל והנתקלים בשרירות לבן של הרשויות.
6. "הבאנו עובדים וקיבלנו בני אדם"
ביוני השנה יצא תחת ידי בית המשפט הגבוה לצדק פסק דין בעתירתה של עמותת קו לעובד. הטענה שבמוקד העתירה הייתה כי שהייתם הממושכת בישראל של עובדים זרים בתחום הסיעוד יוצרת זיקה לארץ ומקנה להם זכויות בריאות וזכויות ביטחון סוציאלי הקרובות לאלה של תושב.
קו לעובד ביקשה לחייב את שר הבריאות ושר הרווחה להתקין תקנות למען עובדים זרים, שלהם זיקה חזקה לישראל, אשר יעניקו להם זכויות על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ומכוח חוק הביטוח הלאומי.
ואכן, שופטי בג"ץ קבעו כי על השרים הרלוונטיים לגבש הסדר, שיקרב את הסדרי הבריאות החלים על עובדים זרים, המועסקים בענף הסיעוד ואשר שוהים תקופה ארוכה בישראל, להסדרי הבריאות החלים על תושבי ישראל.
בפסק הדין, אותו הובילה השופטת עדנה ארבל, הובהר כי העתירה נוגעת לעובדים בתחום הסיעוד אשר החוק מאפשר באופן ייחודי את שהייתם בישראל למשך שנים רבות, וזאת מתוך ראיית טובתם של המטופלים המתבטאת ברצף טיפולי מידי אותו מטפל.
נקבע כי כאשר המדינה מחליטה להעניק רישיונות שהייה ועבודה לעובדים זרים לזמן ממושך, עליה להעניק להם בה בעת גם את זכויות היסוד המגיעות להם. כך, לא ניתן ליהנות משירותיהם הטובים של עובדים זרים ומהיתרונות ששירותים אלה מצמיחים למשק הישראלי ולאזרחיו, מבלי לשאת בנטל הזכויות המגיעות לעובדים אלה, אם מעצם שהייתם ועבודתם כאן ואם כתוצאה נלווית לשהייה ממושכת בישראל, העשויה להצמיח זכויות נוספות.
על-פי פסק הדין, "לא ניתן להתייחס אל העובדים הזרים כאל אמצעי להפקת תועלת בלבד, התייחסות שאינה מתיישבת עם הערך של כבוד האדם... לא ניתן להתייחס אליהם כחוטבי העצים ושואבי המים של החברה הישראלית ולהתעלם מצרכיהם הבסיסיים. התנערות מחובות אלה כלפי העובדים הזרים, יש בה מימד של ניצול שאינו מתיישב עם ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית ושמירתה על זכויות אדם" (בג"ץ 1105/06).
כתבות
ני"ע
