נרקוסטן

מחוז הלמנד בדרום אפגניסטן קרוי על שם הנהר הרחב החוצה את בירתו, העיר לשקר גא מתונת המדרונות, עתירת הכיכרות והחנויות עם חזיתות הזכוכית. באפריל האחרון עמדה העיר בציפייה כמו נמל הממתין לספינות גדולות: החנויות בשווקים נמלאו מצרכים יבשים, ציוד חקלאי ואופנועים; בתי התה, שלקוחותיהם מוזמנים לבלות בהם את כל הלילה על השטיח תמורת מחירה של ארוחת הערב, נמלאו עובדים נודדים שהגיעו מרחבי הארץ (כמה מהם עשו את כל הדרך אף מאיראן ומפקיסטן); בתי הספר עמדו ריקים; כוחות השיטור והטאליבן גם יחד הניחו את נשקם - ויצאו לאסיף האופיום הגדול ביותר בתולדות אפגניסטן.

השנה מדובר ב-2.2 מיליון דונמים, שהניבו 6,400 טונות של אופיום - כ-90% מן התצרוכת העולמית. מדובר בתעשייה המשוקעת בעומק הממשל והכלכלה האפגניים; בהשוואה אליה, עסקי הקוקאין בקולומביה בימי אסקובר נראים כמעט כמו תחביב. לשם השוואה, בקולומביה של שנות ה-80, שיאה של התקופה, ייצור ושינוע הקוקאין היה אחראי לכ-6% מהתל"ג. באפגניסטן של היום אחראית תעשיית האופיום על כ-15% מכלכלת המדינה - והמספר צפוי אף לעלות עם יציאתם של הכוחות המערביים. וכן, סחר הסמים כאן החריף במידה ברורה ומשמעותית מאז הפלישה שהובילה ארצות הברית. למעשה, ייצור האופיום הכפיל את עצמו מאז שנת 2000.

כיצד שגשגו שדות הפרג דווקא תחת מערך בינלאומי של יוזמות צבאיות ויוזמות פיתוח מהגדולים בתקופתנו? תשובה לכך ניתן למצוא הן בעסקות הציניות להפליא שחתם נשיא אפגניסטן לשעבר חמיד קרזאי, במסגרת הניסיון לעגן את כוחו; והן בהתעלמותו של הצבא האמריקאי מהשחיתות שאפיינה את שותפיו במלחמה נגד הטאליבן. בסערת המלחמה בטרור, מתברר, הפסדנו באפגניסטן במאבק נגד הסמים.

הדבר ניכר במיוחד בהלמנד, שכמעט אלף חיילים מכוחות הברית איבדו בו את חייהם במהלך המלחמה - יותר מאשר כל מחוז אחר. המחוז אחראי לכמעט חצי מתפוקת האופיום באפגניסטן ונטען כי בסחר מעורבים לכאורה גם בכירים במשטרה ובממשלה.

ממשלת אפגניסטן, מצדה, טוענת כי הפרגים גדלים רק באזורים המצויים בשליטת הטאליבן, אולם ביומי השני בעיר פגשתי מורה נעים הליכות בן 29 בשם חכמת, שלקח אותי לגידולי הפרג בפאתי העיר. למחרת, חכמת ואני חוצים את נהר ההלמנד ופונים מערבה, לאורך כביש סלול וחלק, שהיה עד לא מכבר דרך עפר שבשוליה הוטמנו מטעני נפץ. עכשיו קשה להעלות את זה על הדעת. "הטאליבן שלטו פה עד שהגיעו המארינס", חכמת אומר כשאנחנו חולפים על פני צלקת רחבה של אדמה מגולחת, שפעם פעל בה מוצב אמריקאי. "זה היה נהדר שהם הגיעו... אבל כולם כבר עזבו".

אנחנו יורדים לדרך עפר, ממשיכים בין חומות הבוץ הגבוהות המקיפות את המתחמים המשפחתיים ואז עוצרים. דודו של חכמת מצד אביו, מירזא חאן, מברך אותנו בחום. מאחוריו משתרע שדה של פרגים ירוקים בהירים. בנו של חאן ניצב בין הגבעולים המיתמרים עד גובה החזה, ובידו כלי עשוי עץ, שבקצהו ארבעה להבים קצרים. הוא משתמש בו כדי לחרוץ את הפקעות. העבודה קשה ועדינה: הוא עובר מפקעת לפקעת, חופן אותן בידו השמאלית וחורץ בהן חריצים אלכסוניים בכלי שבידו הימנית: "אסור ללחוץ עמוק מדי, או שהפקעת תתייבש אחרי פעם אחת", הוא מסביר.

במרוצת היומיים הבאים חכמת מסיע אותי לשדות פרג שונים. בחלקה אחת של כ-12 דונמים אנו מוצאים תריסר פועלים, ועליהם מפקח חקלאי קשיש, כפוף ולבן זקן, חאג'י עבדאללה ג'אן שמו. אני שואל אותו אם באזור מאובטח כמו מרג'ה, הנמצא בשליטת הממשלה, הוא אינו חושש שיתפסו אותו. "הממשלה עסוקה בבחירות", הוא אומר (הכוונה, לבחירות לנשיאות שהתקיימו באביב האחרון), "וחוץ מזה, הם מושחתים". הוא ויתר החקלאים שדיברתי איתם אמרו שהם משחדים את המשטרה המקומית בכ-40 דולרים לכל דונם. "בשנה הבאה אני אשתול פי שניים", הוא אומר ומביט בשדהו בגאווה.

כשהגיעו המארינס, מרג'ה הייתה נקייה למדי מפרגים, בזכות מבצעי הטיהור והכסף שהזרימו האמריקאים. הסיוע הזר הידלדל מאז, והממשלה כבר אינה מעוניינת להעניש את החקלאים, כך שאנשים כמו מירזא חאן ועבדאללה ג'אן נוקטים היגיון כלכלי פשוט: הואיל ומחירי החיטה נמוכים מכדי שניתן יהיה להרוויח, ברחבי מרג'ה כולה נשתלו השנה פרגים.

בביתו של חכמת מציג דודו כ-4.5 קילוגרמים של אופיום גולמי - תוצר של כ-2.5 דונמים. בחישוב גס, אפשר לזקק אותם לכ-450 גרמים של הרואין טהור. מדללים לרמה של 30%, מוכרים לפי גרם - והנה 1,500 גרמים, שנמכרים ב-100 דולרים האחד. יותר מ-150 אלף דולרים נחים על רצפת הסלון בבית בלי ביוב, חשמל או ריהוט. "עם קצת מזל, אני יכול לקבל על זה 60,000 קלדאר", אומר הדוד. מדובר בכ-600 דולרים. לאן הולך כל הכסף? לרשת בינלאומית של מבריחים, פקידים מושחתים וארגונים צבאיים רבי עוצמה.

בבית תה קטן ברחוב שקט בלשקר גא, אני ממתין לאחד ממבריחי הסמים, שהסכים להתראיין. אני מובל אל חדר אחורי עתיר שטיחים וקירות מזוהמים. מציגים אותי בפני גבר חסון, חובש כיפה ומזוקן. אכנה אותו סמי. הוא מספר לי שהגיע ממחוז גרמסיר, סמוך לגבול עם פקיסטן. כשפרצה המלחמה עם הסובייטים הוא נמלט מהארץ, כמו מיליוני פליטים אפגנים אחרים. הוא גדל במחנה סמוך לעיר הגבול הפקיסטנית צ'גאי. לאחר שסיים את כיתה י"א, החל לעבוד כנהג במסלול בין גרמסיר לצ'גאי, והבריח אופיום דרך המדבר. "יש יותר ממאה דרכים לחצות את המדבר", הוא אומר, "באחת מהן יש מחסומי משטרה, כל שאר המדבר פנוי למעבר מבריחים".

לאפגניסטן אין מוצא אל הים; גבולותיה היבשתיים מחוררים ככברה, והאופיום זולג מבעדם אל חמש המדינות השכנות. בשנים האחרונות נודעה חשיבות מיוחדת לנתיב הצפוני - המוביל אל רוסיה ואירופה דרך טג'יקיסטן - אבל רוב האופיום עדיין יוצא מן המדינה בנתיב הדרומי, דרך באלוצ'יסטן. משם הוא מוברח אל איראן ואז אל הבלקנים, למפרץ הפרסי ולאפריקה. רובו מיועד למערב אירופה.

אזור באלוצ'יסטן, החוצץ בין אפגניסטן, פקיסטן ואיראן, הוא אחד המקומות הנידחים בעולם. לחוק אין בו דריסת רגל. מי ששולט הן שתי קבוצות אתניות חמושות: שבט באלוץ' ושבט פשטון, המעורבים בעסקי הברחה למיניהם זה מאות שנים. יש מהם הפועלים בשיתוף פעולה מסוים עם המדינה. אחרים עובדים עם קבוצות מורדים רבות ושונות, ובכללן הטאליבן.

בטבורו של העולם הזה שוכנת ברמצ'ה, מרכז של הברחות המצוי בגבעות צ'גאי, בצדו האפגני של הגבול. המקום חף מכל שליטה ממשלתית מאז שנת 2001, ומשמש מעין תחנת מעבר לחלק ניכר מן הסחר באופיום. סוחרים מקומיים מקבלים את תנובתם של חקלאים כמו מירזא חאן, מאגדים אותה במשלוחים גדולים ומוציאים אותם אל ברמצ'ה. שם רוכשים את החומר סוחרים פקיסטנים ואיראנים ומעבירים אותו את הגבול.

העסקות הגדולות מתבצעות בין צדדים המכירים זה את זה, והכסף מועבר באמצעות מערכת בלתי פורמלית המכונה "חוואלה" ומשחקת תפקיד מרכזי גם במעגלים הגלובליים של הלבנות הכספים. אחד הצדדים לעסקה משלם לחוואלדאר, אשר מספק בתמורה מספר טלפון וקוד שיש להעביר לידיו של חוואלדאר במדינת היעד כדי לקבל את הכסף. את החשבונות מיישבים מאוחר יותר.

בברמצ'ה שולטים הטאליבן וקומץ משפחות מבריחים רבות עוצמה. עם המרכזיות שבהן ניתן למנות את משפחתו של חאג'י ג'ומה חאן, ברון סמים שנעצר בשנת 2008 בג'קרטה בידי ה-DEA - היחידה האמריקנית ללוחמה בסמים. בן משפחתו, חאג'י שראפודין, שולט כיום ביד רמה במבריחים הפועלים בעיר, ואילו הטאליבן שומר על הביטחון בשטח. "לטאליבן יש בית משפט שאנשים יכולים ליישב בו סכסוכים", אומר סמי, "לאנשים שחיים שם יש ביטחון".

האו"ם העריך כי הטאליבן מרוויחים מאות מיליוני דולרים מן המסים שהם מטילים על אופיום ועל פעילויות בלתי חוקיות אחרות, אלא שמדובר רק בקמצוץ מ-3 מיליארדי הדולרים שהסחר בסמים מכניס לאפגניסטן עצמה. כדי להבין מי מרוויח מן האופיום באמת, יש להפנות את המבט אל הבירה - קאבול.

הבריתות שכרתה ארצות הברית עם מבריחי האופיום באפגניסטן החלו בשנות ה-80, אז ניהל ה-CIA מלחמה סמויה נגד הכיבוש הסובייטי של המדינה.

האופיום גדל בהרי אפגניסטן במשך מאות שנים, אך את הפיכתו לענף חקלאי רחב היקף בהלמנד יש לזקוף לזכות שירותי הביון הפקיסטניים וה-CIA. האדמות שזכו למערכת השקיה בזכות הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי היו מושלמות לגידולו של האופיום הרווחי להפליא, וכאשר הצליחו המורדים האפגניים להוציא את השטח מידיה של הממשלה הקומוניסטית, הם הנהיגו מכסות יבול והציעו מקדמות במזומן לחקלאים שגידלו אופיום.

בשנות ה-90 הידרדרה אפגניסטן למלחמת האזרחים, עד שטאליבן תפס אחיזה ב-1995. בקיץ 2000 הכריזו מנהיגי המדינה הפונדמנטליסטים כי גידול האופיום אסור באיסור חמור, ואכפו את ההחלטה באכזריות אופיינית: חקלאים שנתפסו זורעים פרגים בהלמנד הוכו בפנים והושחרו בשמן מנוע. תפוקת האופיום צנחה מהיקף משוער של 3,276 טונות בשנת 2000 ל-185 טונות ב-2001.

אלא שלהיסטוריה היו תוכניות אחרות: לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, ממשל בוש, שביקש להשיג "דריסת רגל קלה" באזור, חבר אל כוחות הברית הצפונית באפגניסטן - אויבתה של הטאליבן - בניסיון להשתלט על המדינה. בתוך שישה חודשים מאז הפלישה האמריקאית, ברוני המלחמה מהצפון, שזכו לגיבוי אמריקאי, כבר שלטו בסחר באופיום. באביב 2002, תנובת האופיום המקומית זינקה ל-3,400 טונות.

חמיד קרזאי, שהגיח מאלמוניות ומונה לנשיא, שקד (עם הסכמה שבשתיקה מצד ארצות הברית) על השלטת סדר פוליטי הקשור בעבותות לסחר באופיום. "שחיתות הסמים הגיעה עד ראש הפירמידה בממשלה האפגנית", כתב תומס שווייק, בכיר במאבק בסמים באפגניסטן מטעם הממשל האמריקאי. "נכון, היו לקרזאי אויבים מהטאליבן שהרוויחו מהסמים, אבל היו לו יותר תומכים שהרוויחו מהם".

דוברים מטעם קרזאי ומטעם הנשיא הנוכחי, אשרף גאני, סירבו להגיב לכתבה.

חמש השנים הראשונות היו יחסית נטולות סיכונים, והעסקים התנהלו היטב. במקרים מסוימים, הגידול המרשים בתנובת האופיום של אפגניסטן הסב לה מבוכה בינלאומית משמעותית: הבריטים, למשל, שמחוז הלמנד היה אמור לעבור לאחריותם במסגרת פעולתה המתרחבת והולכת של נאט"ו באזור, התעקשו ב-2005 להסיר את המועמד של קרזאי לתפקיד המושל, לאחר שכוח שלהם פשט על מתחם השייך לו ומצא בו תשעה טונות של אופיום והרואין.

אלא שבתוך זמן לא רב, נכנס לתמונה גורם שלישי: גנרלים מן הפנטגון, שהמאבק בסמים איים להפריע לתוכניותיהם להגדיל את מצבת הכוחות האמריקנים בשטח.

לכאורה, עשרות אלפי החיילים ומיליארדי הדולרים שנשלחו למקום בתקופת אובמה נראו כמו הזדמנות פז לטפל בבעיית האופיום; בשטח, התוצאה הייתה הפוכה לגמרי. עם תגבור הכוחות שב הצבא והנהיג את שיתופי הפעולה עם ברוני המלחמה הזכורים מעידן בוש. בעבר, התירוץ היה שאין במקום מספיק כוחות. כעת היה תירוץ חדש: יש יותר מדי כוחות. אובמה הקצה לצבא ארבע שנים בלבד להכניס לאפגניסטן מאה אלף חיילים ולהוציא אותם משם, ובין לבין להביס את הטאליבן ולהקים כוחות צבא ומשטרה מקומיים יציבים. בפועל, היעדים המבצעיים והלוגיסטיים קצרי הטווח גברו פעם אחר פעם על השיקולים ארוכי הטווח הנוגעים לשחיתות, לסמים ולזכויות אדם.

"המאבק בסמים לא ניצב בראש סדר העדיפויות", אומר ז'אן-לוק ל*מ*איו*, שניצב בראש משרד האו"ם לענייני סמים ופשיעה באפגניסטן בשנים 2009-2013. "מה שעמד בראש סדר העדיפויות היה צמצום מספר הנפגעים, ואם מה שנדרש לשם כך היה לעבוד עם גורמים מפוקפקים, אז כך בדיוק נעשה". פקידים אמריקנים מציינים כי עסקות בלתי רשמיות כאלה נסגרו ברמה בין-סוכנותית: ה-DEA (הרשות האמריקאית למלחמה בסמים), ה-FBI ומשרד האוצר האמריקאי הסכימו לא לפעול נגד גורמים אפגנים בכירים שלקחו חלק בסחר בסמים, והתמקדו במקום זאת בסוחרים הקשורים לטאליבן. הם הורידו הילוך בכל הנוגע לחקירות ולהליכים משפטיים.

בינתיים, ניסו הסוכנויות לפעול בתוך המערכת האפגנית והקימו כמה יחידות מיוחדות בתוך הגוף המשטרתי למלחמה בסמים של משרד הפנים האפגני. הסגל נבחר בפינצטה, ואנשיו היו תחת פיקוד ישיר של גנרל באז מוחמד אחמדי, פוליטיקאי משופשף שזכה לכינוי "זיקית הטפלון" בזכות כישרונו לדעת בדיוק עד איזו מדרגה בפירמידה יכולים אנשיו לכוון את פעולתם.

בשנה שעברה הביאו אחמדי ויועציו האמריקאים למעצרו של חאג'י לאל ג'אן, שמקורות הבקיאים בנושא מתארים כגדול סוחרי הסמים בדרום. לאל ג'אן, תושב הלמנד במקור, שילם לכאורה הן לאנשי ממשל אפגנים והן למפקדים בטאליבן, והוציא מן המדינה משלוחי ענק של אופיום. "הוא איש עסקים בעל מעמד, מקורב מאוד למשפחות חשובות באפגניסטן, אבל הוא עובד גם עם הטאליבן ומספק להם הרבה מאוד כסף", אומר בכיר מערבי מתחום המאבק בסמים, "ויש עוד הרבה כמוהו".

המוניטין המפוקפקים של לאל ג'אן אמנם זיכו אותו בכינוי הרשמי "ברון סמים זר" מפי הנשיא אובמה בשנת 2011, אבל חייו בקנדהאר התנהלו על מי מנוחות ובלא כל ניסיון להסתתר, כפי הנראה הודות להגנה שקיבל מאת אחיו של חמיד קרזאי. ב-26 בדצמבר 2012 פשטה על ביתו יחידת קומנדו של המשטרה האפגנית. הוא נמלט ונטען כי התקשר אל מושל קנדהאר, טו*ר*י*אל*אי וסה. "וסה אמר שהוא יתקשר אל קרזאי ויבדוק מה קורה, ושהוא צריך לחכות בינתיים", אומר מקור אפגני שלקח חלק בחקירה. "אבל הטלפון של לאל ג'אן היה תחת מעקב, והצליחו לאתר ולעצור אותו".

לאל ג'אן הוטס לקאבול, ומאחורי הקלעים ניטש מאבק על גורלו. "נדרשו לא מעט דיונים עם קרזאי עד שהוא השתכנע והסכים להמשיך עם התביעה", אומר הבכיר המערבי מתחום המאבק בסמים. "מושל קנדהאר, וסה, ועוד כמה בכירים התגייסו לטובת לאל ג'אן" (וסה אמר כי משפטו של לאל ג'אן נוהל אך ורק בידי בתי המשפט, וסירב להתייחס לנושא מעבר לכך).

לאל ג'אן נלקח אל כוח המשימה למשפט פלילי - יחידה שפעלה בחסות ארצות הברית וכוחות הקואליציה, ובה צוות תביעה, שופטים, בית משפט ובית כלא מיוחדים. היחידה אמנם פועלת בשטח מבוצר סמוך לשדה התעופה של קאבול, ואמורה להיות חסינה מפני לחץ פוליטי ומפני איומים, אך השפעתו של לאל ג'אן הגיעה אף לשם: בעלי תפקידים המצויים בנושא סיפרו כי קבוצת גברים הצליחה להיכנס למתחם, לבוא במגע עם תובע ולהציע לשלם לו כמשקל גופו בשטרות של 100 דולרים. הוא הורה להשליך אותם החוצה.

לאל ג'אן הורשע בסחר בסמים ונידון ל-20 שנות מאסר. מעצרו הוצג כדוגמה להצלחתה של התוכנית האמריקאית למלחמה בסמים וכראיה לנכונותה של הממשלה האפגנית לפעול נגד הסחר בסמים. הבכיר לשעבר במשרד המשפטים חושב אחרת: "אנחנו חשבנו שאם תהיה שחיתות, היא תזדקר לעין מיד, אבל יש להם סבלנות".

מה שקרה לאחר מכן, לדברי מקורות אפגניים ואמריקאים, הוא עדות ניצחת להשפעתם של כספי הסמים על הגורמים המבצעים ועל גורמי המשפט בדרגים הגבוהים ביותר של הממשלה האפגנית. לאחר עתירה לבית המשפט העליון, גזר דינו של לאל ג'אן קוצר ל-15 שנות מאסר. בהוראת ארמון הנשיאות, הוא הועבר לקנדהאר - וב-4 ביוני שוחרר בהוראת בית משפט מקומי, שהסתמך על סעיף בחוק הפלילי הישן של אפגניסטן, המאפשר שחרור בגין "התנהגות טובה" של אנשים שנשפטו לתקופת מאסר של 15 שנה ומטה. לאל ג'אן נמלט מיד לפקיסטן. "הנשיא הוציא מיד צו מעצר מחודש בשבילו", אומר איש משרד המשפטים לשעבר ונד בראשו, "זה היה די ציני".

אם נבחן את הממשלה האפגנית בהקשרה של מדינת הסמים, נוכל להבין מדוע תנובת האופיום גדלה דווקא בזמן שארצות הברית הוציאה מיליארדים על מלחמה בסמים והגדילה את מצבת כוחותיה במדינה. מדינה כושלת לגמרי - אפגניסטן בשנת 2001 - לא יכולה באמת להרוויח מסחר בסמים. לסוחרים ולמבריחים אין שום סיבה לשלם לממשלה חסרת שיניים או לכוח משטרה שאין לו שום יכולת לפעול, ושחקנים חופשיים יכולים לשגשג. זה לא משתנה ברגע שיש לממשלה כוח של ממש, אלא רק מחמיר: כי ככה גורמים שונים בה יכולים להתחיל לדרוש נתח מן הרווחים.

לעתים קרובות, הגדלת מצבת הכוחות האמריקאים במדינה גורמת לרווחי האופיום לצאת מידי הטאליבן ולעבור לידי גורמים בממשלה. באזור גרמסיר אשר במחוז הלמנד, לדוגמה, אשר בו עוברים כמה מנתיבי ההברחה המרכזיים המחברים בין חלקי המחוז האחרים לבין ברמצ'ה, מתקפה רחבת היקף של המארינס הצליחה ב-2011 לדחוק את הטאליבן ולהשיב את האזור לשליטתה של הממשלה האפגנית. התוצאה: המשטרה החלה ליהנות מן הרווחים שמניבים נתיבי הסם.

"יש משפחות שמחלקות את הסחר ביניהן כמו במאפיה, וכשמישהו מבחוץ מנסה להיכנס לתחום, הן מגלגלות אותו לידיים של הרשויות, שיכולות להציג את זה כניצחון בתחום המלחמה בסמים", מספר לי בעל תפקיד מערבי שעבד בגרמסיר.

מובן שגם אפגנים מן השורה סובלים מכך שהמדינה היא יצרנית האופיום הגדולה בעולם. שיעורי ההתמכרות להרואין במדינה, שהיו תמיד נמוכים, הוכפלו ויותר בשנים האחרונות; בלקשר גא אפשר לרכוש מנת הרואין בסכום השקול לדולר אחד; והאו"ם מעריך כי כמיליון אפגנים מכורים לסמים - 8% מן האוכלוסייה (כלומר, פי שניים מן הממוצע העולמי).

הממשלה האמריקאית, מצדה, מכירה בכך שאין פתרונות פלא. "הסוכנויות האמריקניות שוקדות על אסטרטגיה מעודכנת למלחמה בסמים באפגניסטן", אומרת ג'ן סאקי, דוברת מחלקת המדינה האמריקאית. "מאמצים ארוכי טווח מכוננים מסד להפחתה עתידית של תנובת האופיום".

ונדה ולבב-בראון, עמיתה בכירה במכון ברוקינגס, החוקרת כלכלות בלתי חוקיות באזורים מוכי סכסוך, ושחקרה את כלכלת האופיום של אפגניסטן, מתריעה שיידרשו כמה עשורים כדי לצמצם את תפוקת האופיום. האפשרות היחידה האחרת, היא אומרת, היא מבצעי השמדה דרקוניים, שיביאו להידרדרות נוספת במצבם הגרוע ממילא של התושבים העניים באזורים החקלאיים. "מדובר במהלך בלתי אפשרי ובלתי מוסרי", היא אומרת, "מחייתם של רבים באוכלוסייה האפגנית תלויה בפרג". יתר על כן, כלכלות בלתי חוקיות אינן מחוסלות בקלות. במיאנמר (בורמה), לדוגמה, תפוקת האופיום אמנם צומצמה בהצלחה באזור משולש הזהב (בין היתר, עקב התחרות מצד אפגניסטן), אך מאז הפך האזור למוקד של ייצור מטאמפיטמינים.

למעשה, הפקה וצריכה של מת', שהיו לחזון נפרץ באיראן ובפקיסטן, החלו להופיע גם באפגניסטן. "קריסטל מת' זה הדבר האחרון שהמדינה הזאת צריכה", אומר בעל תפקיד מערבי בתחום המלחמה בסמים.

"הכלכלה הבלתי חוקית באפגניסטן מאיימת על המדינה יותר מאשר הטאליבן", אומר ז'אן-לוק למיו מן האו"ם. אלא שהאופיום הוא הבעיה של העולם כולו: פחות מאחוז יחיד מכלל ערכה של כלכלת האופיום הגלובלית מגיע לידיהם של החקלאים האפגנים, והשימוש באופיאטים ברחבי העולם נמצא במגמת עלייה. ארצות הברית ידעה זינוק חד במיוחד בשיעורי הצריכה: על-פי ההערכות, חצי מיליון אמריקאים מכורים להרואין, ואף שרובו מגיע ממקסיקו, יש החוששים כי האופיום האפגני יענה על הביקוש המתגבר.

"אנחנו עדיין לא רואים הרבה מזה באמריקה", אומר אותו עובד לשעבר במשרד המשפטים, "אבל המקסיקנים יתחברו אליהם בתוך לא הרבה זמן. מדובר ביזמים".

הם בהחלט מתנהגים כמו יזמים: ברוני האופיום שעשו את הונם בעשור האחרון מנסים כיום לבסס את מקומם בחברה, משקיעים את כספם ביוזמות חוקיות יותר ומעבירים את הטיפול בתחום הסמים לקרובי משפחה צעירים. מאחורי כל יוזמה רחבת היקף רובץ צל של כספי סמים. שני פרויקטי בנייה מן העת האחרונה - אוניברסיטה ומפעל לשמן כותנה - קשורים לכאורה לברוני סמים. הזמן שעשיתי במקום הותיר בי את הרושם שהלמנד אינו מחוז שיש לו בעיית אופיום, כי אם בעיית אופיום שיש לה מחוז. "השנה הם רצו לטהר בהלמנד מאה אלף דונמים", אומר לוטננט קולונל מוחמד עבדאלי, העומד בראש כוח המשטרה המחוזי למאבק בסמים. "וכמה שטח טופל בסוף? 6,970 דונמים. זאת בדיחה".

את היום האחרון שביליתי בהלמנד החלטתי להקדיש לביקור בדאשט, שטחי המדבר רחבי הידיים הגובלים באזורים הפוריים של המחוז ונמשכים משם אל פקיסטן ואיראן. מי שיטוס מעליהם יראה שטחים עצומים שבעבר לא גדל בהם דבר, אך כיום צומחים בהם שדות פרג ירוקים. ככלל, מי ששולט בהם וממסה אותם הוא הטאליבן. עכשיו, לאחר שהמארינס יצאו מהתמונה, הוא מפגין תעוזה הולכת וגוברת בעימותיו עם הצבא האפגני.

אנחנו יוצאים בליווי משטרתי מן העיר ג*ר*ש*ק ונוסעים עד לשדות הפרג ולמתחמים שהוקמו באזור בשנים האחרונות. אפשר לראות שמץ מן ההרים שבצפון ואת ראשיתם של האזורים המסולעים המעפילים מעלה, אל המחוזות המרוחקים הנמצאים בשליטת הטאליבן זה עשור. אילו תאבד הממשלה האפגנית את כוחה, הלמנד תהיה אחד המעוזים הראשונים שיפלו לידי הטאליבן. "הם יכולים לשתול פה כמה שהם רוצים", אומר לוטננט צעיר ובהיר שיער, לאלאי שמו, ומחווה בידו אל המרחק.

חקלאי קשיש יוצא מן המתחם הקרוב ובידו מקל הליכה. ילד קטן מלווה אותו, כאילו יש בכוח נוכחותו לפייס את הזרים החמושים שהגיעו אל שדהו. פניו צנומות, עורו כהה משמש, וזקנו לבן. נדרשת לי דקה עד שאני מבחין שארובת עינו הימנית ריקה. למה הוא עוסק בחקלאות דווקא במדבר? קודם לא הייתה להם אדמה והם חיו בחוסר כול, הוא מסביר. הוא לווה אלפיים דולרים מאחד הנכבדים המקומיים, בעל תחנת דלק בהמשך הדרך, כדי שיוכל לרכוש דלק ודשן. ועדיין, ספק בידו אם יצליח להרוויח ולהחזיר את חובו.

בקולו ניכרת תחינה שאינה מובעת במילים, אבל אנחנו הרי לא הגענו לכאן כדי להשמיד את היבול שלו. "בשנה הבאה אני בטח לא אזרע פרג", אומר הזקן, מבטו החרד עובר מפרצוף לפרצוף, "למדתי לקח".

בין החקלאי העני מצד זה לבין המסומם הנואש מצד זה נמתחת שרשרת פתלתלה של פושעים, פוליטיקאים ולוחמי סמים. זה הפרי שמניב עולם שהסמים בו בלתי חוקיים, אך המכורים אליהם רבים. ובהתחשב בדרגות השחיתות ותאוות הבצע אשר יצרו את מדינת הסמים האפגנית, קשה לדמיין את המקום אחרת.