היסטוריה של חקירות

בחירות הן דבר יקר למועמדים, אין חולק על כך. לאורך השנים הוטלו איסורים שונים על גיוס כספים לצורכי בחירות, מתוך תפיסה שיש בתרומות פוליטיות פוטנציאל משחית. ואכן, בשלושת העשורים האחרונים נחקרו כמה פרשות בולטות הנוגעות להפרת הכללים של מימון הבחירות. הנה, לפניכם, ההיסטוריה העגומה של מימון בחירות בישראל.

החשבוניות הפיקטיביות

פרשת החשבוניות הפיקטיביות היא אחד המקרים הבולטים הראשונים של הקמת "מסלול עוקף" לחוק מימון המפלגות. ערב בחירות 1988 לכנסת המציאו בליכוד שיטה - במקום לתרום את הכספים למפלגה, העבירו התורמים כספים לחברת קש וקיבלו מהחברה חשבוניות בגין עסקאות פיקטיביות. בהמשך "שכרה" חברת הקש גופים שנתנו שירותים לטובת קמפיין הליכוד וכך מומן חלק מהקמפיין במסלול העוקף.

מי שנחשד ואף הועמד לדין בפרשה הוא ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שכיהן אז כחבר כנסת והיה בין ראשי אגף הכספים במטה הבחירות של הליכוד. בית המשפט זיכה את אולמרט בפרשה וקבע כי לא הוכח שאולמרט היה מודע למעשים. שלושה בכירים אחרים בליכוד - מרדכי יהל, מנחם עצמון ויונה פלד - הורשעו בפרשה.

הקמפיין הכשר של נתניהו

ב-1996 נערכו בישראל לראשונה בחירות ישירות לראשות הממשלה. המעבר לשיטה החדשה הותיר כמה סימני שאלה לגבי היכולת לממן קמפיין תמיכה במועמד לראשות הממשלה ע"י עמותה חיצונית, כלומר לקבל תרומה פוליטית שלא באמצעות המפלגה. במרכז הפרשה עמד המיליארדר החרדי האוסטרלי יוסף גוטניק, שמימן את קמפיין "נתניהו. זה טוב ליהודים". הקמפיין האגרסיבי הגיע לשיאו ערב הבחירות ותרם להשגת ניצחונו הדחוק של נתניהו על פני ראש הממשלה אז שמעון פרס.

לאחר שנחשף מקור הכספים לקמפיין, הגיש ח"כ איתן כבל מהעבודה תלונה בעניין ליועץ המשפטי לממשלה אז, אליקים רובינשטיין, וזה השיב כי "הסוגיה מעוררת מספר קשיים משפטיים, ובין היתר, שאלה היא אם האיסור שבחוק חל גם ביחס לבחירת ראש הממשלה או שמא רק לגבי סיעה או רשימת מועמדים".

העמותות של ברק

עמדת רובינשטיין ביחס לקמפיין שמימן גוטניק הייתה לימים הבסיס לקו ההגנה של בכירי מפלגת העבודה בפרשת העמותות של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. כמו בפרשת גוטניק, גם בבחירות 1999 שהתקיימו בשיטת הבחירה הישירה שורה של עמותות מימנו את הקמפיין של ברק. תיק ברק מעט מורכב יותר מפרשת גוטניק, בין השאר משום שנעשה שימוש בעמותות קיימות, בניגוד למטרתן. כך, עמותת "אלטרנטיבה לקידום העלייה" שימשה לקמפיין של ברק אף שמטרותיה הוגדרו עם רישומה "קידום ענייני העלייה ופעולות לשילוב העולים והעלייה בחברה הישראלית". כמו כן, נשאלה השאלה אם הקמפיינים שמימנו העמותות נועדו לקידומו של ברק בלבד או גם לקידום רשימת "ישראל אחת"- הרשימה שבמסגרתה רצה מפלגת העבודה לכנסת באותן בחירות.

אחד מבכירי מטה ברק באותה תקופה היה יצחק (בוז'י) הרצוג, יו"ר המחנה הציוני היום. הרצוג נחקר בפרשה ובחר לשמור על זכות השתיקה, בחירה שנחשבת הכתם המשמעותי ביותר ברקורד הציבורי שלו. התיק נגד הרצוג נסגר בהחלטת היועמ"ש רובינשטיין, שסבר כי לא ניתן להוכיח שהרצוג ידע שהעמותות שימשו לקידום הקמפיין של הרשימה לכנסת לצד קידום הקמפיין האישי של ברק.

תת-פרשה אחרת של פרשת העמותות נגעה לאחד התורמים הבולטים לעמותות של ברק - המיליארדר מארק ריץ'. ריץ', שעשה את הונו במסחר בסחורות, היה באותם זמנים מבוקש ע"י ארה"ב, לאחר שהואשם בעבירות מס ובהפרת ההגבלות שארה"ב הטילה על המסחר עם איראן. ב-2001 החליט נשיא ארה"ב אז, ביל קלינטון, להעניק לריץ' חנינה - החלטה שנחשבה אז שנויה במחלוקת. תמלילי שיחות בין קלינטון לברק, שפורסמו בשבועון "ניוזוויק" בשלהי 2001, מעידים שברק ביקש לכאורה מקלינטון לסייע לריץ'. הקשר בין התרומה של ריץ' לבין ההשתדלות לכאורה של ברק למען ריץ' מעולם לא נחקר.

חברת הקש של שרון

בשנת 2002, פחות משנה לאחר בחירתו של אריאל שרון לראשות הממשלה, החלה להיחקר פרשה שעניינה מימון בחירתו של שרון לראשות הליכוד ב-1999. החוק קבע שכל התרומות למועמד לראשות מפלגה יועברו לחשבון אחד, שסך התרומות לחשבון ידווחו רשמית למפלגה וכל הוצאות הקמפיין יוצאו מאותו חשבון בלבד. חשבון כזה אכן נוהל והוצהר, אך במקביל הוקמה חברת קש שמטרתה הייתה קבלת כספים בערוץ עקיף לצורכי מימון בחירתו של שרון. מדובר בחברת אננקס מחקרים, שנרשמה ב-1999 וקיבלה מ"לקוחות" בחו"ל כמיליון וחצי דולר, ששימשו אך ורק לצורכי הקמפיין של שרון. בעקבות הפרשה, הועמד לדין והורשע עמרי שרון, בנו של רה"מ המנוח, והוא ריצה מאסר של שבעה חודשים בגין חלקו במעשים.

המלון ברמת גן

לקראת הפריימריז שנערכו בליכוד בסוף 2002, הזמינה חברת הכנסת לשעבר נעמי בלומנטל כ-15 חברי מרכז ליכוד בולטים לערב במלון יוקרה ברמת גן, על חשבונה, כדי "לרכוש" את תמיכתם. אלה, בתמצית, היו החשדות העיקריים בפרשה שכונתה "פרשת סיטיטאואר". אלא שעם תחילת החקירה בפרשה עשתה בלומנטל מאמץ לטרפד את החקירה, ובין היתר המציאה גרסה שלפיה חבר המרכז מיכאל אלנקווה מימן את השהייה של חברי המרכז האחרים במלון, בכספים שלווה מאברהם אוסקי, נהגה של בלומנטל. בלומנטל הורתה לשאר המעורבים בפרשה לדבוק בגרסה זו ואף פעלה כדי לפברק ראיות התומכות בה. ניסיונה של בלומנטל נכשל לאחר שאוסקי הפך לעד מדינה בפרשה.

בלומנטל הורשעה הן בפרשה העיקרית והן בניסיון לשיבוש הליכים, ונגזרו עליה שמונה חודשי מאסר בפועל. למרות הרשעתה, בלומנטל מעולם לא ריצתה את עונשה, מאחר שנשיא המדינה אז, שמעון פרס, העניק לה חנינה. הפרשה אינה עוסקת בתחום מימון הבחירות, אך היא מדגימה היטב מדוע הבחירות בישראל יקרות כל כך.