" הקהל נותן לי לישון עם חיוך, נותן לי חמימות שהייתה חסרה לי, והוא בסופו של דבר גם ממלא לי את המקרר"

ישה בכיסוי ראש מוסלמי וילדה קטנה כבת חמש נכנסות לבית הקפה היפואי שבו מרסל מוסרי ואני יושבות. השיחה שלנו נקטעת כשהן מגיעות אלינו ומבקשות נדבה. אנחנו נענות, זוכות למילות תודה וברכה בערבית, וממשיכות מהנקודה שבה עצרנו, אבל אחרי עוד כמה משפטים מתברר שהמפגש עם האם והבת עדיין טורד את מחשבותיה של מוסרי. היא מסתובבת לאחור, מחפשת אותן במבטה, ואומרת "הלוואי שהילדה הזאת תהיה יום אחד ראש ממשלה".

המחשבה הזאת, שהייתה נתפסת כתלושה וכמאולצת, אולי אפילו מתייפייפת אם מישהו אחר היה אומר אותה בקול, מתיישבת טוב על מוסרי. יש בה אלמנטים של סיפור סינדרלה, אמפתיה לחלש, לשקוף, ויותר מקורטוב של חתרנות. קצת כמו מוסרי עצמה. צעירה בת 25 מיפו, שהפציעה יום אחד כתופעת פייסבוק אהובה, פרצה את הגבולות הווירטואליים כשהיא נישאת על אהדת הגולשים, הוציאה לאור שני ספרים המבוססים על הסיפורים-סטטוסים שכתבה, קיבלה תכנית ב"רדיו ללא הפסקה" וטור שבועי ב"מעריב סופהשבוע", הפכה למרצה מבוקשת ולסופרת מחוזרת על ידי הוצאות ספרים גדולות, ובימים אלו החלה לכתוב סדרת טלוויזיה שהוט, קשת ואולפני הרצליה כבר הביעו בה עניין - והכול במהירות שיא של פחות משנתיים. לפעמים המציאות עולה על כל חלום.

"אני חייבת לאינטרנט חסד נעורים, כי משם צמחתי", היא אומרת. הנעורים הללו, שיהיה ברור, היו לפני קצת יותר משנה וחצי. אז, מתוך "אולי דיכאון, או בלבול", כתבה את הסיפור הראשון שלה, "קופסת קובות"'. "על דודה נורא מכילה, שמנה, עם צמידי זהב, שכולנו חפצים שתהיה לנו כזאת, עם תמונה של הבבא סאלי על הקיר ומפה מצהיבה על השולחן. כנראה שזה נגע באנשים ומאז זה היסטוריה. אבל זה לא פרץ בבום, היו תהליכים".

איזה תהליכים? כמה חודשים אחרי שכתבת את הסיפור הראשון, כבר הוצאת ספר.

"זה התחיל מסיפור אחד בשבוע ואז הקהל דרש עוד, ואני הרגשתי רעב לכתוב עוד ועוד. ואז זה נהיה סיפור ביום. אחרי חצי שנה הקהל התחיל לשאול 'מה קורה עם הספר?'. אני לא אחת שתשלח להוצאות ספרים ותחכה לחוות דעת, אני עצלנית נורא. אז ביררתי כמה יעלה לי להוציא ספר. באותו זמן הייתי פקידה בעיריית תל אביב וממש נאבקתי שיהיה לי כסף לשכירות.

"אמרתי לקהל 'להוציא ספר באלף עותקים ולשלוח אליכם עולה 20 אלף שקל בהדסטארט. אם אתם רוצים, תקנו את הספר לפני'. ובתוך 60 יום הגעתי ל-24 אלף שקל. ארגנתי השקה גדולה בנמל יפו, כי כל הסיפורים היו סיפורי שכונה. עשיתי לעצמי ממש חתונה. הבאתי קייטרינג מטורף, ערק וקובות כיאה לשם הספר, והגיעו הרבה-הרבה אנשים. וזה המשיך. על הספר השני כבר ביקשתי 30 אלף שקל וקיבלתי 110 אלף שקל. מאז גם היו עוד הרבה ערבים כאלה של פולחן אישיות לספרים שלי ולי".

עצבות קיומית

גם כשהיא מדברת על פולחן אישיות ועל השקה גרנדיוזית, כשיושבים עם מוסרי, רואים את המבטים ושומעים את האינטונציה, אי אפשר לחשוב בטעות שהיא לקתה בשיגעון גדלות או בוורטיגו כתוצאה מההצלחה. היא אינטליגנטית, מלאה בקסם, בכנות ובהומור עצמי. בניגוד לרבים מבני ז'אנר כוכבי האינסטנט שצומח כאן, הרגליים שלה נטועות בקרקע והיא מצוידת במודעות לפלוסים ולמינוסים שנלווים לתכנית הריאליטי שהיא חייה.

ובאמת, נדמה שהיא חלומם הרטוב של מלהקי הריאליטי. היא גדלה בחולון, אביה נהג מונית בפנסיה ואמה עובדת עירייה, יש לה שתי אחיות גדולות מנישואים קודמים של הוריה ואחות שקטנה ממנה בשנתיים. גם היום, כשהיא כבר מתפרנסת "בכבוד מאוד", כדבריה, חלומה הגדול הוא לממן להוריה שכירות לשנה. היא למדה בתיכון קוגל ("הייתי אפילו סוג של מלכת הכיתה") ובצבא שירתה כמש"קית בבקעת הירדן. לפני כשנתיים עשתה ניתוח לקיצור קיבה, לאחר שהגיעה למשקל של יותר מ-120 ק"ג ("הרסתי אותו. ירדתי הרבה, אבל בזמן האחרון התחלתי להזניח ועליתי לא מעט"). ואז הגיע אותו סיפור ראשון, במאי 2013, שהפך אותה לאושיית רשת, סופרת מצליחה ("קופסת קובות" ו"דמעות של יין", שניהם בהוצאה עצמית), יוצרת ואשת תקשורת בהתהוות.

גם הברנז'ה מחבקת אותה, וברשימת המעריצים אפשר למנות, בין היתר, את ארז טל והשף אייל שני, דודו בוסי ושרה אנג'ל. קשר מיוחד נרקם בין מוסרי ואסי דיין ז"ל, שפנה אליה לאחר שקרא את אחד מסיפוריה הראשונים בפייסבוק. את החברות ביניהם היא תיארה בטקסט יפהפה כאשר נפטר דיין במאי בשנה שעברה, ואז גם הגיעה לקהלים גדולים יותר. "זה יצר את הבום, את השיא", היא מספרת. "עד אז לא התהדרתי בזה שאסי דיין בא אליי הביתה. וכשאסי מת חבר מ'ידיעות אחרונות' אמר לי לכתוב הספד. מאז התחילו להגיע הצעות עבודה, מוואלה, מאקו וסלונה, מ'ישראל היום' וגם מ'מעריב'. מכולם חוץ מ'ידיעות' ו'הארץ'" (צוחקת).

פתאום נהיית אושיית פייסבוק.

"בדרך כלל אנשים מפחיתים בערך של מישהו שאומרים עליו 'אושיית פייסבוק' או 'אושיית רשת'. זה לא נכון. אנשים מעריכים וקוראים, וזיהו אותי ברחוב עוד לפני הספרים. למילה הכתובה יש ערך גם אם היא על דף נייר וגם אם היא על מסך, וירטואלית".

החומרים שמהם מוסרי עשתה קריירת-בזק, נראים כלקוחים מהצד היותר עגום של "שכונת חיים". הרבה דמויות שנמצאות ביומיום מתחת לרדאר, נשים וגברים שכל אחד מהם אומלל על פי דרכו, מרוב בדידות, אלכוהול ואהבה. הם חולמים ומתייסרים בשלל סיפורים קצרצרים שמפיצים ניחוחות של אותנטיות, החל משמות הגיבורים וכלה בנגיעות מסורתיות כמו קידוש בליל שבת ותפילות בבית הכנסת. הקהל, כאמור, מתרפק ומבקש עוד. אלפי לייקים, מאות שיתופים ומאות תגובות שנעות על הסקאלה הנפעמת שבין "הרגת אותי" ל"אני ארבע שעות בוכה". דור שלם דורש מלנכוליה.

התמכרת ללייקים?

"הפידבק המהיר ממכר מאוד-מאוד. מי שיגיד אחרת, זה בולשיט. סופר אחר שמספר סיפור לא יודע כמה נמכר מהסיפור שלו, אם מישהו קרא. פה יש תגובות מידיות ואצלי 99.9% מהתגובות הן 'וואו'. פעם ב- יש 'משוחזר', 'תחליפי נושא' או 'למה דיכאון?'. רוב התגובות טובות. יש 4,000, 6,000 ו-10,000 לייקים. אז כן, מתמכרים, כי ברור שכשאת מגישה את המבחן למורה את רוצה לראות מיד את הציון. אבל להגיד לך שאני לא יכולה בלי זה? אני יכולה בלי זה, כי היום יש לי חלופות. יש לי את הרדיו, את העיתון, אבל זה צ'ופר אדיר. פייסבוק זו המצאה גאונית".

מי הקוראים שלך?

"הסתכלתי על רשימת האנשים שקנו את הספר האחרון. אז יש מכרמיאל ויש מהתנחלויות ויש המון מתל אביב ויש גם מדימונה. גדעון סער קנה את הספר ואולמרט ואבי בניהו. ועם זאת, יש גם את חביבה משהו שגרה בירוחם. אז גם פריפריה. בזה אני הכי מתהדרת. בקיצור, אתה יכול לחיות בבית מפואר ואתה יכול לחיות גם איפשהו בדירת שני חדרים עם ארבעה ילדים, וקנית את הספר ואתה מתחבר לדמויות. ארץ ישראל כזה.

"לאחת ההשקות הגיע צלם של המגזר החרדי, והוא גילה לי שיש המון-המון קוראים חרדים, אבל הם לא עושים לייק או שהם מפרופילים פיקטיביים. הוא אמר שבקהל החרדי בירושלים נמכרים המון ספרים. ואם יש לי המון קוראים חרדים, אז וואו".

למעלה מ-10,000 עותקים, לדבריה, מכרה מוסרי משני הספרים שלה, בלי יותר מדי יחסי ציבור. כיום ניתן למצוא את הספרים בחנויות, וגם על מדפי הספריות העירוניות, אבל בתחילה היא מכרה אותם בעצמה. "אנשים היו באים לקנות ממני", היא מספרת, "אז הייתי יורדת למטה וכותבת הקדשה והיינו עושים סלפי והם היו מספרים לי על עצמם - זה שמתגרש, וזאת שבאה עם הילד שלה שבדיוק הוציאה מהגן, ואמא שהבת שלה סיימה קורס קצינים ובדרך מעפולה למצפה רמון עצרה לקחת ספרים כדי להפתיע אותה. באו לצלם אותי חברים של מישהי שעוזבת את העבודה ואוהבת אותי. זה כיף, יש לנו עם מפרגן. יש הרבה חרא, ברור, זה יצר האדם, אבל בשנה וחצי האחרונות הכרתי אנשים טובים. וזה לא שאני סופרסטאר. פשוט אנשים מתוך טוב, כולם מתגעגעים לסבא ולסבתא. בעם שלנו יש רגישות שאין בהרבה מקומות".

ולכן מתחברים לסיפורים שלך? יש בהם המון כאב. סקס, אלכוהול ודמעות. הרבה דמעות. מאיפה זה בא?

"עצבות קיומית".

למה, בגילך?

"אני רוצה לצאת רגע מהמגירה הזאת. אני לא סופרת מלנכולית שיושבת בבית, שותה כוס ערק וכותבת. אני מאוד אוהבת את העולם. תראי אותי הולכת פה ביפו - אני חברה של דרוויש מהמכולת ושל הדייגים. אני אדם חברתי, לא בודד, מלנכולי, מיזנתרופ. מה שכן, אני גם לא אדם עיוור. יש הרבה עצב בעולם, ויש הרבה בנות פגועות, יש הרבה בנים פגועים. יש הרבה הורים שצפצפו על הילדים שלהם".

את בת פגועה?

"בת להורים פגועה - לא. אם הם לא היו מחדירים בי ביטחון, כל זה לא היה קורה. בת פגועה - כן, הרבה פעמים, ברור, המשקל שלי לא שיחק לטובתי. היו קטעים שנפגעתי. אני חושבת שמתישהו, כשאני אפרח ואני אוהב, אז הסיפורים יקבלו מעטפת יפה יותר".

געגועים לבגין

הקוראים, מתברר, לא תמיד מבינים שנוסחת הכתיבה הנוגה-אך-מוצלחת לא בהכרח תואמת את המציאות הפרטית של מוסרי. כך, למשל, סיפור שכתבה על גבר שעזב בחורה שמנה באמצע דייט בקניון. הרבה לייקים ושיתופים היו לסיפור הזה, ואז הגיעה אליה הודעה ממישהו שממש כעס. "מי זה הבנזונה הזה? תגידי ואני אטפל בו, זה מספר הטלפון שלי", כתב לה בפרטי. מוסרי הסבירה שמדובר בסך הכל בסיפור, "אז למה את סתם מבהילה אנשים?", תהה האביר בפוטנציה ונאלם.

בניגוד לסיפורים בפייסבוק, היא מבהירה, הטורים ב"מעריב סופהשבוע" מבוססים על מקרים אמתיים. אחד מהם היה על מלצרית בבית קפה, שביקרה אותה על כך שהיא גורמת לאנשים לבכות, אבל לא להתקומם.

"ישבתי בבית קפה ברחוב עזה, ואז הגיעה המלצרית ואמרה לי 'מרסל, אנחנו החבר'ה בקשת המזרחית יושבים ואומרים 'היא כותבת סיפורי שכונות, היא יכולה לעזור. היא יכולה להגיד שאנחנו מקופחים, שעדיין יש קיפוח''. ואני לא מבטלת את הדעה הזאת, אבל אני גם לא מאדירה אותה".

אז לא תהפכי לפעילה חברתית?

"בקטע הכלכלי אולי כן. בקטע המזרחי-אשכנזי - לא. כשסבא שלי הגיע לארץ מטוניס, הוא היה חבר בבית"ר והוא עבד. הוא הגיע לתעשייה האווירית והוא הרוויח את עמלו כדי שסבתא שלי תוכל עכשיו לחיות בשקט. ובשביל להרוויח את פרי עמלך אתה לא צריך לבכות. אתה צריך להתקדם. אתה שואף. אם אני אשב בריאיון מול מישהו 'אשכנזי נאור', לא יסתכלו לנו על שמות המשפחה".

ועל השם הפרטי?

"השם הפרטי זה בעיה אצלי, אבל אני יכולה להיות קולחת ונאורה בלי שום קשר למאיפה באתי. צריך כבר לשחרר. כמה אפשר עם ה'השפריצו עלינו די.די.טי'. כולנו באנו לכור היתוך. הניסיון ליצור את הישראלי היה הרס אחד גדול, מאיפה שלא מסתכלים על זה. אז אני אומרת במקום ליצור הפרדה - תאחו. תאחדו. תפסיקו כבר להתמרמר כל הזמן. בטח עכשיו ישנאו אותי. שיכעסו.

"אני אומרת בפה מלא, אני מאוד גאה. אמא שלי טוניסאית ואבא שלי סורי ואני מתה על שירים בטוניסאית ואני מתה על אוכל טוניסאי, וסבתא שלי מדברת איתי בערבית טוניסאית ואני עונה לה. אני אף פעם לא אשתכנז ואני לא אחליף את שם משפחתי או את שמי. זה הכבוד שלי. אבל זה לא ילך לפניי. אני לא אטפס על זה. אם אדם טוב, הוא יהיה פשוט טוב בזכות עצמו, לא בזכות מרמור. לא יתנו לך יותר כי אתה בוכה".

בשנה האחרונה בלטו כמה סדרות טלוויזיה מזרחיות שורשיות. התחברת אליהן?

"על 'זגורי אימפריה' חשבתי שזה בית. מאוד אהבתי. מאור זגורי הגיע ואמר 'הנה, זה הבית שלי, והנה אחותי, היא גדלה בבית, אבל היא מאוד חכמה. והנה יש לי אח שהוא קצין בצבא והוא מאוד-מאוד מוצלח והוא לא שוכח את הבית שלו למרות כל הכאבים שיש. ויש לי שני הורים שלא יודעים להסתדר, אבל יש בית, יש אוכל'. גם עשו את זה מאוד-מאוד מצחיק. זו אחת מהסדרות הישראליות הכי טובות. 'עממיות' של נאור ציון, סליחה, זה זבל טהור. אני יודעת שאני מסתכסכת ושאני אצטער, אבל אני לא יכולה להכחיש. לא אהבתי. את 'שנות השמונים' של מני אסייג מאוד אהבתי. היה שם חום והייתה שם תמימות, אני אוהבת דברים כאלה. אני לא אוהבת דברים שמפלים".

את עצמך הרגשת בקיפוח?

"לא, בכלל לא, אף פעם. אבל בכיתה היו ילדים שלהורים שלהם היה יותר כסף, אז נגיד בהצגות הכיתתיות הם היו מקבלים את השורות היותר גדולות כי המורה רצתה להתחנף להורים שלהם".

וכשאסי דיין קרא לך "ערסית מחולון"?

"קראתי לו אשכנזי מתנשא. צחקתי עליו הרבה. יום אחד רבתי איתו. הייתי צריכה לשלוח לו משהו שכתבתי, ושכחתי. אז הוא כתב לי 'לכי שבי עם החברים שלך על הברזלים בחולון', וזה היה פוגע. אמרתי לו 'אף אחד לא ידבר אליי ככה, להתראות'. יום אחרי זה הוא כתב לי התנצלות כמו שאסי יודע לכתוב. הוא גם העריך. הוא לא דיבר בעוכרי המזרחיות. הבן אדם הזה הוציא לשמצה את אבא שלו, סמל האשכנזיות והגבריות הזאת. אז ה'ערסית' היה מחול לו, וזה גם הצחיק אותי".

המחאה הכלכלית תופסת אותך?

"כן בטח. אנשים פה גוזרים קופון על אנשים דלים. על אנשים בלי כסף. על אנשים שנאבקים לשרוד את היום שלהם".

המחאה מדברת בעיקר על מעמד הביניים.

"היום, גם אם כל הורה מרוויח 10,000 שקל, אי אפשר להסתדר. כשעבדתי בעירייה והרווחתי 4,500 שקל, בחורה אחת לבד, לא הצלחתי לפרנס את עצמי. חייתי במיני עוני כזה. זה לא ישתנה עד שאנשים לא יצאו לרחובות ועד שלא נחזור קצת לימי הקופים ונתחיל לצעוק, כי אנחנו פראיירים. יש לנו במדינה כמה גוזרי קופונים וכמה אוליגרכים וכמה בעלי הון שמצפצפים על כל השאר, ואני שונאת את זה".

ואת רואה את עצמך כאחת שיכולה להוביל מחאה?

"קטונתי, מי אני. אני לא מעורה בשום עניין פוליטי או כלכלי. אבל אני יודעת שדרך הסיפורים שלי אני יכולה לעשות הרבה. אני רוצה לעוף קצת מהאהבה ולכתוב קצת כלכלי. רוצה לכתוב איזה פוסט חזק, נוקב, כסיפור כמובן, שיעורר הרבה-הרבה שיתופים".

את מאמינה מאוד בכוח של הכתיבה שלך.

"אולי זה בגלל הגיל, אולי אני סתם חיה באיזו אוטופיה. אני יודעת שאני יכולה להשפיע על אנשים ואני יודעת שאנשים כל כך ציניים ואם אני מצליחה להוריד להם דמעות ולגעת להם ברגש, אז אני אצליח לגרום להם גם להתקומם. לא בקטע של לזלזל באנשים, בקטע של לחבר אנשים לעצמם או למה שהם באמת רוצים. להשיל מעליהם מסכות".

מפוליטיקה היא נמנעת, בדרך כלל, במתכוון. "ב'צוק איתן' הייתי פשיסטית כזאת. פרסמתי המון אהבת הארץ", היא אומרת. "יום אחד נסחפתי. כתבתי: 'אתה לא יכול לבגוד בה ולצפות שהיא תערוך לך את השולחן. אתה לא יכול לבקש שקט ולתת לחמאס להמשיך'. זה זכה לאיזה 2,000 שיתופים, והרבה קוראים שלי מהצד השמאלי של המפה התמרמרו ואמרו 'את לא צריכה לנקוט עמדה'. בגלל זה מפוליטיקה אני מתרחקת. מבחינה כלכלית כולנו עצבניים, אז סבבה. זה מיינסטרים, אז אני יכולה".

אז בעצם יש קוראים שמקבלים אותך עד הפוליטיקה. מעדיפים להדחיק את הדעות שלך.

"תמיד כשאני מנסה להכניס פוליטיקה, רוב הקוראים שלי אומרים בתגובות 'את צודקת'. אני עורגת לארץ ישראל הישנה, לימי המהפך של בגין, שאז הייתה תמימות. אין את זה היום. אני קוראת לחזור לערכים של פעם, להניח להבלים ולפשע של רדיפת הבצע, להתמקד בבן אדם לחברו, וגם 'הקם להורגך השכם להורגו', שאת זה אפשר להבין בין השורות. אבל אני לא אצהיר על זה אף פעם".

למה?

"מי שכותב צריך להגיע לקורא חלק, שהכותב לא יחשוב שאני מנסה להונות אותו או שהוא יבוא אליי עם דעה קדומה. אני מגישה סיפורים, לא אידיאולוגיה, לכן אני מדירה את עצמי מהנושא הפוליטי. זה לא רק במדינה, בכל מקום ברגע שהדעה שלך שונה מדעת הכלל, אז כשקוראים אותך, קריאה וירטואלית בעיקר, יכולים לעשות בך שפטים".

וזה מפחיד אותך?

"לא. היום טוקבקים לא מזיזים לי כמו פעם, פעם הייתי נעלבת יותר. אבל מספיק הסיפורים מאוד חשופים וגלויים, גם בטור בעיתון אני נחשפת, אז אני לא רוצה לחשוף את עצמי בעוד פן".

ובכל זאת, מה את חושבת על הליהוקים האחרונים של כל מיני מפורסמים למפלגות?

"קיבלתי הצעות משתי מפלגות, להצטרף לצעירים שלהן. מפלגה אחת יותר ביטחוניסטית, והשנייה יותר כלכלית וחברתית. סירבתי לשתיהן. הטרנד של להכניס למפלגות את כוכבי הבידור, האינסטנט, כל המפורסמים, זה מזעזע. זה מעיד על הפוליטיקאים שנמצאים בראש, שמנכסים אותם למפלגתם. זה מראה שהם בועטים באזרח. מה, הם עובדים ביחסי ציבור? מה זה אלי אוחנה בבית היהודי? מה הוא יעשה, ייתן פנדל לאבו מאזן? שכל אחד יתעסק במקצוע שלו. אגב, גם יאיר לפיד, איש תקשורת וסופר מצליח שהלך להיות שר אוצר. מה זה הרהב הזה ללכת לעשות משהו שאתה לא מבין בו? למה ללכת לפוליטיקה? ואנחנו כמו נתינים שידיהם כבולות ופיהם סתום, ומותר להם לשחק בנו כמה שהם רוצים".

אימפריות נופלות

מוסרי מעבירה הרצאות בחוגי בית וגם בחברות גדולות, כמו יס, ובפני חברי ארגונים כמו ויצו. לאחרונה הרצתה בהוסטל לנערות בסיכון, בפני בנות שנפלטו מבתיהן. היו שם כ-20 נערות, כולן מטופחות עד לקצות ציפורניהן הארוכות המשוחות בפרנץ', מעשנות בשרשרת. כשהיא נכנסה לשם עם ערימה מספריה, אפשר רק לדמיין את המבטים שספגה. אולם בתוך זמן קצר ההרצאה הפכה למופע סטנד-אפ, כולל קטעים על סטוצים ומריבות בין ההורים שלה. "הן נקרעו מצחוק, ובסוף אמרתי להן 'אתן רואות את הספרים האלה? זה פרי עמלי. למה? כי לא היה לי חשק שהמקרר שלי יהיה ריק אז רציתי ועשיתי'. ואז הן אמרו 'כן, בטח באת מבית עשיר'. ואז התחברתי אליהן. בסוף הן לא נתנו לי ללכת. נשארתי שם עד אחת בלילה ועשינו על האש. נכנסתי איתן ממש לעומקם של פרטים ודברים שעברתי. אבל הכי נהניתי בעולם, כי הרגשתי חום אנושי".

על מה את מרצה לחברות גדולות?

"על שיווק רשתי, שאפשר להצליח גם דרך הרשת. על 'סיפור סינדרלה'. על איך מכלום נהפכתי למה שאני בזמן מאוד-מאוד קצר. על זה שאני לא טרנד חולף. על איך להתנהל ברשת. גם על המשקל, הבית, המשפחה. גם על השכונה, על מזרחיות, אבל בלי להלין על אף אחד. וגם על המילה הכתובה שהרבה לגלגו עליה".

כמי שמייצגת את עידן האינסטנט, מוסרי מודה שגם הכתיבה שלה כזו. "חדר של עשרה מטרים/ מסך מחשב של עשרה אינץ*/ ועשר דקות./ זה מה שעניתי לכתבת כששאלה איך כותבים סיפור" - כתבה בסטטוס לפני כמה חודשים.

את מתגאה בזה שאת כותבת מהר. זה לא קצת מזלזל? יבוא סופר או עורך ויגיד שזה לא מקצועי.

"אם אני כותבת משהו שעושה טוב לאנשים ואנשים אוהבים אותו ומשתפים אותו, מה זה משנה אם ישבתי על זה כמו תזה כמה שנים או אם כתבתי את זה בעשר דקות? זה שבחרתי להציג ולהגיד את זה, אולי זה קצת יהיר, יכול להיות, נרגעתי עם זה - אבל זאת אני. זה מה יש. עשר דקות. עשרים דקות - היום אני יותר מתעמקת בגלל שזה נחשף להרבה יותר אנשים, אז זה לוקח לי טיפה יותר זמן.

"אני מאמינה שככל שהשנים יחלפו והזמן יחלוף, הכתיבה שלי גם תשתנה. היא תמיד תהיה בוקס בבטן, אבל כן, יבוא יום ואני אכתוב במילים גבוהות יותר, ואני אכתוב רומן וכבר לא סיפורים קצרים. אני גם מתאימה את עצמי לקהל, והקהל הזה נותן לי לישון עם חיוך, נותן לי חמימות שהייתה חסרה לי, והוא בסופו של דבר גם ממלא לי את המקרר. זה מה שהם אוהבים, אז אני לא אשנה להם את האוכל בלי להגיד להם, אני כל פעם אוסיף עוד תבלין ועוד תבלין".

את מגדירה את עצמך סופרת?

(נבוכה) "לא שאפתי אף פעם להיות סופרת, אבל נראה לי שזה מתבקש אם יש שני ספרים, לא?".

את הספר הבא היית רוצה להוציא בהוצאה ממוסדת?

"שתי הוצאות מאוד-מאוד גדולות הציעו לי להוציא את 'דמעות של יין', וסירבתי. לא כי אני מפחיתה בערך של הוצאות הספרים, פשוט הערך של העתיד שלי גדול יותר. אם פה אני אעשה שני שקלים לספר ופה אני אעשה עשרים שקל לספר, אז אני אלך על העשרים שקל. אני מרוויחה בין עשרים ל-25 שקל לספר".

אז אם להיות בוטה: הכסף מדבר.

"הכסף מדבר, אבל זה לוקח ממני עבודה קשה יותר. כי אני מחליטה על הכריכה ואני מביאה את העורכת, אבל זה שווה את זה".

אבל בהוצאה ממוסדת יחברו אותך לעורך שיכול לחדד אותך, ללטש, לעזור לך לפתח את הדמויות.

"אנשים אומרים לי 'מרסל, כל סיפור שלך יכול להיות ספר, קחי ותפתחי אותו', אבל אני אומרת, הדמעות שלי, איך שהן באו לי מהר - ככה הן ילכו. עד שאני באמת אשב ואכתוב רומן ואני אתעמק".

זה יקרה?

"זה יקרה. כרגע אני גם כותבת סדרת טלוויזיה וגם יש לי את הטור בעיתון וגם תכנית ברדיו, אז המעיין נובע, אבל עד שלב מסוים, האנרגיות שלי עכשיו מנותבות למקומות אחרים. עד עכשיו הייתי מאוד-מאוד סיטונאית. עכשיו אני נזהרת מזה. אז רומן יקרה מתישהו, כשאני אוכל להכריח את עצמי לשבת ולכתוב".

את לא מרגישה שאת חוזרת על עצמך לפעמים בסיפורים?

"כן, כי זה אהבה, בדידות ומשפחה. אבל לא באתי להוכיח משהו למישהו. אני לא צריכה לספק שום סחורה, זו אני. קבלו את זה או שלא תקבלו את זה. בינתיים מקבלים את זה. כשלא יקבלו אני בטח אתבאס ויהיה לי מפח נפש.

הסופר אמיר גוטפרוינד, היא מספרת, יעץ לה להאט את קצב הכתיבה. "ואז כתבתי בפייסבוק שאני לוקחת הפסקה, ויומיים אחר כך חזרתי. נתן זהבי פגש אותי בתחנה, הוא מכיר אותי עוד מקודם, ואמר לי: 'מרסל, אם יש מישהו שאני רוצה שיצליח זו את, ואני מאוד אוהב את הכתיבה שלך. אבל תיזהרי, אימפריות קמות ונופלות. תשמרי על עצמך', והלך, נכנס לשידור".

את פוחדת שזה ייגמר יום אחד?

"באתי בלי ציפיות אז אני לא חושבת שההתרסקות תהיה כל כך נוראית. בטוח שזה יקרה מתישהו, אין אמן שהוא רק עולה ועולה כל הזמן, תמיד יש ירידה. אבל כשאת באה מלמטה, אז אם את חוזרת ללמטה זה כמו ללכת לעשות שבת אצל סבתא, זה מקום שהוא מוכר לך".