"מזמן הייתי צריך לעשות תפקידים ראשיים במחזות קלאסיים"

נירו לוי | שחקן

נירו לוי נמצא במצב רוח סוער. הוא כועס על המצב בארץ, כועס על הפוליטיקאים שמבלבלים לנו את המוח, ובעיקר הוא כועס על אלה שלא מעריכים אותו בתעשייה, ושלדעתו לא מסוגלים להבין שיש לו איכויות של שחקן הוליוודי מהשורה הראשונה ושאילו היה חי באמריקה, כבר מזמן היה גר בווילה חלומית באל.איי עם בריכה ועם אורווה. הכעס הזה, שמבעבע בו כבר הרבה זמן, פרץ החוצה כזעם מבהיל, שגרם לי להתכווץ כמה פעמים באימה, והתבטא בצעקות, בקללות ובדפיקות חזקות על שולחן המטבח בדירה המאוד מטופחת שלו בשכונת בבלי הצפון תל אביבית.

הצד החיובי בסיטואציה הנוכחית של לוי הוא שהחמה המתפרצת הדליקה אצלו סוף-סוף את המבערים והביאה אותו, לראשונה בקריירה, לתפוס יוזמה ולהרים את "המופע של נירו לוי", מופע בידור המבוסס על חייו ומביא את יכולותיו הקומיות המוכחות, שבאו לידי ביטוי אולטימטיבי בדמותו של חפר, שגילם ב"רמזור".

"עברתי תהליך של התבגרות", הוא אומר. "לפני עשר שנים לא היו לי הביטחון וההכרה שיש לי היום, ככל שנחשפתי ליותר קהלים. אני יכול למלא אולם גדול בפתח תקווה. אני לא עושה סטנד-אפ, כי אני לא סטנדאפיסט. מי שבא למופע מקבל הצגה עם התחלה, אמצע וסוף. תחנות בחיים שלי. צבא, מעבר לתל אביב, בית צבי, איך אני מחליט להיות שחקן בגלל בחורה, איך אני טס לארצות הברית בגלל בחורה, חתונה, גירושין, ילדים".

מה ההבדל?

"בסטנד-אפ יש פאנץ' ופה יש סיפור, ואני לא יורד על עצמי, אלא על הקו בין התדמית לבין מה שאני. נירו יותר מורכב ממה שמכירים. נירו אוהב מוזיקה קלאסית, הוא מגדל כלב, שני ילדים".

הצלחת לקחת את המרחק הביקורתי לכתיבה על עצמך?

"חיפשתי את הבן אדם המתאים, ושירילי דשא המליצה לי על רוני סיני, בעלה, שנסע איתי לחיפה וסיפרתי לו את הסיפור שלי. הייתה לנו הצגה תיאטרלית של שעה וחצי, והבנו שזה לא נכון לקהל היעד שלנו. הקהל רוצה בידור, סיפוק מהיר, היינו צריכים לקצר ולהדק תוך כדי ההצגות הראשונות".

מי מימן אותך?

"היו כמה משקיעים שעברתי, עד שפגשתי את המפיק ישראל אדם, שבא בהתחלה עם הצגה כתובה שלא התחברתי אליה והחליט ללכת איתי. הוא נתן לנו את השקט, אבל גם הלחיץ אותי ואת רוני בלוחות זמנים. אחרי חצי שנה היינו על הבמה".

השקעת כסף בעצמך?

"לא. השקעתי הרבה זמן. ההתגייסות שלי היא טוטאלית, זה פרויקט חיים. אני משתדל להיות מעורב בכול, כשבעבר הייתי נוהג לעשות את העבודה נטו, ולהתנתק מכל השאר".

אולי אילו היית מגלה יותר מעורבות גם בעבר, הקריירה שלך הייתה טסה קדימה.

"כל דבר טוב וקוץ בו. אין ספק שאילו היו לי היכולות והכישורים של הסמול-טוק ושל הערבוב הנכון עם האנשים הנכונים, הייתי במקום אחר".

אתה בליין בעל שם, מסתובב עם אנשים, ודווקא לך אין כישורים חברתיים?

"אני אאוטסיידר מוחלט. אני לא זוכר מתי הייתי בפעם האחרונה בהצגה. למה? כי מה שקורה שם לא טוב. יושבים בתיאטרון אנשים עם אג'נדות שלושים-ארבעים שנה, ואם אתה לא במיליה שלהם, הם לא סופרים אותך. ואני לא במיליה הזה בלי שום סיבה. איך אני יכול לראות את 'חשמלית ושמה תשוקה' (הפקה משותפת להבימה ולקאמרי בכיכובו של עמוס תמם, ל' ר'), כשהאיש הכי מתאים לתפקיד עומד מולם?! הפרצוף שלי מתעקם ואני לא אעמיד פנים שזה טוב ויפה".

איפה החלק שלך בזה? דחפת? הרמת טלפונים?

"אנחנו לא ילדים, והפכנו את הקערה מכל הכיוונים, רק שיש מציאות שטופחת על פנינו. במדינה גדולה, אם אתה נמצא בעיר גדולה, יש מגוון. פה אין לאן ללכת".

אם התיאטרון בוער בך, לך לפרינג'.

"אני לא עושה תיאטרון לנפש. אני צריך מחיאות כפיים, להתפרנס. עשיתי את כל המסלולים, כולל תקליט, יימח שמי".

ניסית את כל התיאטראות?

"היינו בחאן, בבאר שבע, בבית ליסין. לא בקאמרי ולא בהבימה. בבית ליסין לא בכיתי למנהלת והיא לא בכתה לי. לא חשבתי שצריך להיות חברים. צריך להיות מקצוען. ואני חבר של כולם. מי שעבד איתי יגיד תמיד שאין לי פוזות, שאני עובד קשה. עד היום אני חושב שלא פענחו אותי נכון. מזמן הייתי צריך לעשות תפקידים ראשיים במחזות קלאסיים".

ומה לגבי קולנוע?

"אין קולנוע. הקולנוע הוא של נשים. 'אפס ביחסי אנוש', 'את לי לילה' - אין קולנוע. או הומואים או נשים. למה יש טלוויזיה? מה יש בקשת, ברשת, בערוץ 10 שתלוי על בלימה?".

ואולי הבחירות המקצועיות שעשית, של להשתתף בטלנובלות או בריאליטי כמו גולסטאר, הן לא הדרך לייצר תדמית של שחקן רציני?

"אני קורא את המפה נכון. יש מציאות ויש פוזה. יש אנשים שיאכלו לחם ומרגרינה וישחקו אותה מיליונרים. אני חי. כשעשו טלנובלות, טובי הכותבים כתבו אותן, גם אם בשמות עט, כי היו צריכים להתפרנס. הייתי לומד עשר סצנות בעל-פה. יש מקצוענות גדולה מזו? זה ישראל פה. אני הצלחה. אבל תמיד אפשר להצליח עוד".

יכולת לסרב לפרויקטים כמו "חגיגה בסנוקר".

"עבדתי עם אייקונים כמו זאב רווח. זה כבוד, וזה לא שהייתי צריך להתלבט בין זה לבין 'קו הקוקייה'. אני צריך לחיות, להתפרנס, לצאת למסעדות, לקנות תמונות ועוד שעונים לאוסף שלי. אני לא חי בפוזת האמן המיוסר. אני רוצה לעבוד".

הצלחת לחסוך?

"החיסכון שלי תלוי פה על הקירות ומושקע בשעונים. אני מסתובב בגלריות, בתערוכות, שומע".

אוסף הציורים שלך באמת מאוד מרשים. חשבת להפוך לסוחר אמנות?

"זה התחביב שלי, כמו השעונים, לא רוצה להפוך את זה לעסק. אני שחקן. תני לי ללמוד בעל-פה, לגרום לך לחשוב, להזדעזע".

בניגוד ללא מעט אמנים, אבל, גם מאוד מעורב פוליטית. שמאלני שלא מתנצל.

"אפשר לא? אנחנו במדרון חלקלק ואין אף אחד שמוביל את העגלה. בוז'י וציפי לא יכולים לעצור אותה. ביבי ינצח את הבחירות ותהיה לנו ממשלה עוד יותר ימנית, כי זה מה שהציבור רוצה. אני לא דואג לעתיד שלי, אלא לעתיד של הילדים שלי. אני אומר להם, הדבר הכי חשוב בחיים זה שפה. תלמדו שפה".

אם אחד הילדים יאמר לך שהוא עוזב את הארץ?

"אבא בא אחריו".

למה אבא לא עוזב עכשיו?

"מי ירצה אותי? השפה היא כלי העבודה שלי. אני כבול. נראה לך שאני מסוגל לנהל את השיחה הזאת איתך באנגלית?".

למה שלא תפנה לפוליטיקה?

"לא בא לי. אילו היה אפשר להיבחר בלי האיכסה, הריצה, הליקוקים, רק נטו, בכיף".

מה היית עושה אילו היית נבחר?

"הייתי משנה את הגישה לערבים ומתייחס אליהם כשווים ומוציא את העוקץ מהבלון. חוזר לקווי 67'. לא בשביל הערבים, אלא בשביל העולם, כי להסתובב כישראלי וכיהודי בחו"ל זה לא נעים. כדי לנער את השטיח צריך הרבה כוח. לתת להם נמל, שדה תעופה, שיהיה להם מה להפסיד".

ואז יהיה להם קל יותר לתקוף אותנו.

"אם הם יתקפו, נמחק להם את שדה התעופה. אבל קודם נשנה. אנשים שם מרגישים שאין להם עתיד. הם חיים מהיד הפה, מעכשיו לעכשיו. כל האנשים צריכים להרגיש שיש להם לאן לשאוף".