מה אומר לך הקול הבא

משה היה כבד-לשון, לינקולן היה בעל קול דק ומלנכולי, ובן-גוריון היה צפצפני. ובכל זאת, נדמה שהיום יותר מתמיד אנחנו מייחסים משמעות לעובי הקול ולעוצמה שלו, גם בהנהגה וגם בחיים האישיים. ניתוח G: איך היחס שלנו לקול אנושי משפיע על חיינו

במבט ראשון זה נראה כמו בדיחה נמוכה במיוחד (אם כי לא בלתי סבירה באקלים התעמולתי של מערכת הבחירות הנוכחית) על חשבונו של יצחק הרצוג: הסרטון מציג את מועמד המחנה הציוני לראשות הממשלה כשהוא שוטח את כישוריו, את שירותו הצבאי, את קורות חייו המקצועיים ואת הישגיו הפוליטיים - רק שהקול אינו קולו של הרצוג, אלא של מדובב בעל טון נמוך, מבוסס, "עם נוכחות", כמו שאוהבים לומר יועצי תקשורת. עבור מרבית הציבור, לפחות אלה שראו ושמעו את הרצוג, הדיסוננס גדול: הפוליטיקאי בעל תווי הפנים הנעריים והקול הגבוה המופנם נראה מגוחך כאשר מתוכו בוקע קול של אדם אחר. אבל אז מגיע הפאנץ': "הסיבה שחלקכם עדיין מתלבטים אם להצביע לי - זה הקול שלי".

המסר הזה אינו נוחת משום מקום: קולו של הרצוג, ודאי ביחס ליריב מהליכוד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נתפס לעתים קרובות כמייצג אדם רכרוכי, הססן, חלש.

בעגה המקצועית התופעה הזו מכונה פסיכו-אקוסטיקה, ולא צריך להיות פרויד כדי להבין איך העיקרון עובד: קחו רמקול מכל סוג שהוא (גם אוזנייה היא כלי תקף), שימו עליו את היד והשמיעו נאומים של שני המועמדים. אתם תגלו בשלב מוקדם מאוד שאת קולו של נתניהו אפשר להרגיש, פיזית, באמצעות רטט בכף היד, מה שלא יקרה עם קולו של הרצוג.

מטיבי לכת יכולים לחפש דוגמאות אחרות לטונים נמוכים וגבוהים, או סתם לחכות שעוד נציג אקראי של "נוער שוחר מדע" יחליט להשמיע את המוזיקה שהוא אוהב לכל השכונה (את המלודיה, אם בכלל יש כזו, כנראה לא תצליחו לשמוע, אבל את הבסים אתם תרגישו בקירות הבית). ככל שהקול גבוה יותר, הוא נעשה "שקוף" יותר.

זהו העיוות הראשון - ויש לא מעט - שיוצר היחס שלנו לקול אנושי. אנשים עם קול נמוך יותר נחשבים לבעלי נוכחות גדולה יותר, כאלה שממלאים יותר את החלל האקוסטי, ולפיכך גם אולי מלאים ביותר תוכן. ואם כבר מדברים על אקוסטיקה, כדאי לציין שחוזקו של קול הוא פונקציה של החלל שבתוכו עובדים המיתרים, ממש כמו בגיטרה, שבה ככל שתיבת התהודה תהיה גדולה יותר, כך הצליל שיופק יהיה חזק יותר. במילים אחרות, כמו שיודע כל מי שלמד לחלק המילולי במבחן הפסיכומטרי: ככל שהכלי חלול יותר, ככה הקול הבוקע ממנו יהיה חזק יותר.

בהיסטוריה האמריקאית אפשר למצוא שני מקרים מפורסמים שבהם מועמד בעל קול גבוה יותר גבר על יריב בעל קול בס נמוך וסמכותי: אייברהם לינקולן, שהיה, על-פי עדויות שונות, בעל קול חלש ונימה מלנכולית, ניצח את סטיבן איי. דאגלס בעל מיתרי הבס ההרואיים, שהקנו לו את הכינוי "נואם בעל קול אריה"; וג'ון פ. קנדי, עם חיתוך הדיבור המהיר והנערי, ניצח את ריצ'רד ניקסון, שקולו המהדהד נשמע כמו התגלמות שיקול הדעת, ההיגיון והניסיון. זה קרה מפני שבשני המקרים הבחירות נערכו בתקופות שאפשרו לדברים אחרים מלבד קול לבלוט החוצה: במקרה של לינקולן הייתה זו המילה הכתובה, ובמקרה של קנדי הייתה זו הטלוויזיה (רבים טוענים עד היום שאילו העימות בינו לבין ניקסון היה מתרחש ברדיו, האחרון היה זוכה בנשיאות). המציאות הזו - וגם העובדה השולית שמדובר בשניים מהמנהיגים הגדולים שקמו לאנושות בהיסטוריה המודרנית - סייעה להם לשבור את מחסום הקול.

לא חסרות דוגמאות אחרות: משה רבנו היה כבד לשון; המלך ג'ורג' השישי, שהיה גמגמן, סחף אחריו את בריטניה להילחם בנאצים; לדוד בן-גוריון היה קול צפצפני; למנחם בגין, מי שנחשב מגדולי הנואמים שקמו למדינה, היה קול צרוד ובעל מאפיינים "חלולים"; ויצחק רבין, שאמנם היה בעל קול עמוק, דיבר באיטיות.

כיום נדמה, באופן שבא לידי ביטוי בעיקר במערכת הבחירות הנוכחית, שחזרנו לשפוט אנשים, באופן שגוי, לפי קולם.

מדוע אנחנו מייחסים חשיבות כה רבה לקול? מהו התהליך המנטלי שעובר עלינו בזמן דיבור ובעת האזנה לאחר? מה אומר עלינו הקול שלנו? ומה אומרים לנו קולותיהם של אחרים? ננסה לענות על השאלות האלה, ובינתיים נמליץ על ניסוי אישי: חשבו על המילים שאתם קוראים ברגעים אלה ממש, על האותיות שהעיניים שלכם מריצות על הדף, ונסו לזקק את ה"קול" שמקריא לכם את הכתבה בראש. מאחר שעבור כל אחד מדובר בקול אחר, התוצאות הן עניין שלכם בלבד, אבל הן יכולות ללמד אתכם דבר או שניים על עצמכם.

הדהוד פנימי בגולגולת

לאורך שנות אבולוציה, היסטוריה, פסיכולוגיה ותרבות, הקול זכה למעמד מיוחד. הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק מספר שהסיבה לכך היא שאף על פי שהקול הוא תוצר של איברים בגוף שלנו (מיתרי הקול), הוא נתפס אצלנו, ברמה הפסיכולוגית, כמעין איבר חיצוני, מהסיבה הפשוטה שהקול עצמו נמצא רק באוויר, כך שהתחושה היא שמדובר במעין גוף זר שמדבר מתוכנו ולפיכך הוא זוכה גם למעמד של יראה ואימה.

התופעה הזו מתרחבת כאשר אנחנו שומעים את עצמנו בהקלטות. ד"ר עופר אמיר, קלינאי תקשורת וראש החוג להפרעות תקשורת באוניברסיטת תל אביב, מסביר כי כאשר אנחנו מדברים, האוזן קולטת את הצלילים שאנחנו מפיקים בשני ערוצים: באמצעות אות מהאוויר שיוצר הקול שלנו, אבל גם דרך הדהוד פנימי בתוך הגולגולת, הרוטטת בעת הדיבור. בהקלטה של הקול שלנו אנחנו שומעים רק בערוץ אחד, כפי שאנחנו שומעים תמיד את קולות האחרים - וזו הסיבה לכך שהקול שלנו בהקלטות תמיד נשמע אחרת. הפער הזה, בין איך שאנחנו תופסים את עצמנו ואיך שאחרים תופסים אותנו, הוא עניין מרתק כשלעצמו.

"הקול הוא ציפור הנפש שלנו", אומרת ד"ר צביה ולדן, בלשנית התפתחותית מאוניברסיטת בן גוריון. "היה לי מרצה באוניברסיטה שאמר שהצליל שהאדם מפיק מתחיל בשאיפה ומסתיים במפח נפש. זמרי אופרה יודעים לשאוף מהמקום הכי נמוך של הבטן, ובאמצעות טכניקות מסוימות של שימוש בגוף ובשפתיים להפיק את הקול היפה ביותר. הנפש למעשה מסוגלת להשתלט על הקול".

ברמה האבולוציונית, משמעותו של הקול הולכת אחורה, כמו שאר הגורמים, אל התפתחות האורגניזם באמצעות הישרדות, חיזור ושידוך. במחקר שנוהל על-ידי אנתרופולוגים מאוניברסיטת הרווארד, ושפורסם ב-2007 על-ידי האגודה המלכותית הבריטית למדעים, נמצא קשר בין קולו של גבר ליכולת הרבייה שלו: ככל שקול הגברים היה נמוך יותר, כך היו להם יותר ילדים חיים.

ד"ר גיל גרינגרוס, פסיכולוג ואנתרופולוג אבולוציוני מאוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול, כתב על המחקר הזה בבלוג שלו, "הומו סאפיינס", וציטט מחקרים נוספים, שמצאו קשר בין גובה הקול לחוזק פיזי בשמונה תרבויות שונות. החוקרים, מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה וממוסדות אחרים, אספו דגימות קול מתרבויות שונות - ציידים-לקטים, חברות חקלאיות, תרבויות מערביות מודרניות - וכן נלקחו מדידות שונות המעידות על חוזק פיזי, כמו עוצמת לחיצת כף יד, גודל שרירי החזה והכתפיים וכולי. תוצאות המחקר הצביעו על התאמה רבה בין החוזק הפיזי לקול העבה. אתה הבנת את זה, מייק טייסון?

"זה אולי נכון ברמה הפיזית, אבל ברור שאין לזה שום קשר לאישיות", אומר ד"ר אמיר. "אין שום קשר בין הקול למאפיינים האישיותיים של האדם, וזה רק מראה כמה אנחנו שטחיים וכמה אנחנו מושפעים מקול מסוים ולפי זה בונים מגדלים באוויר".

"אנחנו מחפשים זכר שליט", אומר יועץ התקשורת בני כהן. "גם נשים שנבחרו לראשות ממשלה, כמו מרגרט תאצ'ר וגולדה מאיר, נתפסו כמאוד חזקות. התכונה הזכרית מתבקשת ממי שהולך להנהיג אותנו כחיות בנות אנוש, ורק אז אנחנו מרגישים שיש לנו על מי לסמוך. ומכאן אפשר לגזור את כל התהליך על מי שמתבטא בקול עמוק וגברי. אדם שרוצה להיות מנהיג צריך להפגין כוח ולא להסביר. אלה לא תהליכים הגיוניים, אלא כוחניים".

הקשר בין גובה הקול לכוח בא לידי ביטוי גם במחקר שנעשה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ופורסם באוגוסט 2014. הניסוי שנערך נחלק לשניים: בחלק הראשון הוקלטו 161 תלמידי קולג' כשהם מקריאים פסקה בקול רם, ובהמשך הם השתתפו בתרגילי משא ומתן - כאשר חלקם צוידו ביתרונות כמו מידע פנים ותפקיד בכיר יותר, ואחרים הגיעו בעמדת נחיתות. בחלקו השני של הניסוי התבקשו הסטודנטים להקריא שוב בקול רם פסקה אחרת. התוצאות הראו שאלה שהגיעו למשא ומתן בעמדת יתרון, הקריאו את הפסקה בקול רם יותר, נחרץ יותר וחזק יותר מהאחרים. גם כאשר השמיעו את הנאומים המוקלטים לסטודנטים אחרים, הם ידעו להצביע על אלה שהגיעו למשא ומתן בעמדת כוח, רק באמצעות שמיעת קולם.

מחקר של אוניברסיטת דיוק מ-2013 הלך רחוק יותר, ובדק הצלחה של מנהלים בחברות המדורגות ב-S&P על-פי גובה הקול. שם נמצא - הפתעה, הפתעה - שככל שגובה הקול של המנהל נמוך יותר, המדדים הכלכליים שלו (שוויו לחברה, רווחיו והזמן שבו הוא מכהן בתפקיד) חיוביים יותר. במקרה הזה המדע מדויק למדי: ירידה של 1% בגובה הקול תורמת לעלייה של 1.4% ברווחיות החברה ולעלייה של כחצי אחוז בשכר.

עידן הסאונדבייט

קול הוא לא רק צליל. קווה שפרן, לשעבר הכתב המדיני של גלי צה"ל וכיום מנכ"ל חברת לדעת להופיע, שעוסקת באימוני שפת גוף ורטוריקה למנהלים ולאישי ציבור, מספר כי 40% מהתקשורת הבלתי מילולית קשורה לצדדים הסמויים יותר של הקול, המתחלקים לשבעה רבדים: גובה, שטף, מהירות, אינטונציה, מבטא, צלילות ודיקציה. "ככתב מדיני הצעתי לעורכים שלי לא פעם להעלות לשידור את נתן שרנסקי, ופעם אחרי פעם הם סירבו", הוא נזכר. "אין ספק שלאיש היה תוכן מילולי חשוב למסור, אבל לא רצו להעלות אותו לשידור בגלל איטיות הדיבור, המבטא והגמגום".

מה שמכונה סאונדבייט.

"בדיוק. אם בודקים את אורך הציטוט בשידור של נאומים ברדיו או בטלוויזיה בשנות ה-60, רואים שהם נמשכו לא פחות מ-45 שניות. את יודעת כמה זה היום? לא יותר משבע שניות. בפרק הזמן הזה אתה יכול להגיד 14 או 15 מילים, ואתה צריך לתמצת את הנאום לסאונדבייטים קליטים. יש פחות סבלנות לדיבור האיטי והשקול".

עידן הטוויטר. אבל למה זה רע? הרי כשפוליטיקאים מקבלים הזדמנות לדבר באריכות, הם בדרך כלל מורחים את הזמן ואת הבוחרים שלהם.

"אני אשתמש בגישה של הפילוסוף הצרפתי פייר בורדיה, שהציע לאנשי הרוח להחרים את התקשורת משום שהיא מאפשרת רק ל'פאסט סינקר' לעלות לשידור, ולכן לא עורכת שום דיון אמיתי ושום מחשבה חדשה באמת. בשבע שניות אתה רק יכול להביע רעיון שאנשים כבר מכירים".

ואיך זה משפיע על הבחירות שלנו?

"זה מקדם מגמה של פרסונליזציה. הכול אישי ומסוקר במה שהמחקר מכנה מירוץ סוסים. זה עכשיו עוקף את זה, ואחר כך זה עוקף את זה. אין פה מהות אלא תחרות, והמועמדים אומרים לא מה שהם חושבים אלא מה שהם חושבים שיצטייר טוב בתקשורת, כי התקשורת מחפשת סוג של דוברים זהים".

הקול על כל רבדיו הולך גם עם שפת הגוף. מילה פינקלשטיין, מנהלת הכשרות מנהלים בחברת התקשורת של גלעד עדין, מסבירה: "צריך לייצר עצירות בדיבור, שיאפשרו לשומע לעכל את המסר, אבל מצד שני לא לדבר לאט מדי. דרך נוספת היא להדגיש מילים מסוימות במשפט. גם ביבי טוב מאוד בזה, וגם יאיר לפיד יודע להשתמש בזה".

מהם התפקידים של הדגשים ושל העצירות?

"אם מישהו מדבר באופן מאוד מונוטוני, זה משעמם, לכן מאוד חשוב לעשות משחקיות בקול. להנמיך את הקול ולהעלות את הקול, מהירות ואיטיות של הקול כדי להשאיר את הקהל בהאזנה. לדוגמה, יאיר לפיד עשה בנאום ההתפטרות שלו המון עצירות, והוא לקח את זה צעד אחד רחוק מדי כי העצירות המרובות יצרו תחושת חוסר רציפות".

"זה די ברור שאנחנו מתייחסים הרבה יותר לטון ולא למה שהבן אדם אומר, ולא בכדי", אומר ד"ר דניאל דור, בלשן וראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. "קל מאוד לשקר במילים ומאוד קשה לשקר בטון. שחקנים מקצועיים יודעים לזייף היטב את הטון, ובזה נמדדת המקצועיות שלהם. בעולם קצת פחות שטחי משלנו, העולם שבו בן-גוריון היה מדבר, אנשים קלטו את הסמכותיות העצומה שלו גם אם הקול שלו צפצף".*e

המנתחים: ד"ר צביה ולדן (בלשנית התפתחותית, אונ' בן גוריון], ד"ר דניאל דור (בלשן וראש החוג לתקשורת, אוניברסיטת תל אביב), ד"ר עופר אמיר (קלינאי תקשורת וראש החוג להפרעות תקשורת, אוניברסיטת תל אביב), רעות לוין-יונדוף (חוקרת, אוניברסיטת תל אביב), משה דבי (יועץ תקשורת), בני כהן (יועץ תקשורת) קווה שפרן (מנכ"ל חברת לדעת להופיע), מילה פינקלשטיין (מנהלת הכשרות מנהלים בחברת התקשורת של גלעד עדין) ושי גורן (אסטרטג שיווק)

יאיר לפיד | יש עתיד

בעל קול "נשיפתי", כלומר, כזה שאפשר לשמוע את האוויר הבוקע ממנו גם אחרי שהוא מדבר, כמו שלוחה בלתי נראית של המשפטים שהוא אומר. המאפיין הזה מכונה גם "דיבור קלינט איסטווד", שמשדר תחושה של כעס או נחישות ומתכתב עם האג'נדה שלו של מלחמה בשחיתות. בצד הפחות חיובי, קולות נשיפתיים נתפסים כאמינים פחות וכאגרסיביים

זהבה גלאון | מרצ

רבים מייחסים לקולה של גלאון תכונות של מורה מטיפה. הקול שלה לא מאוד עמוק, והיא שוכחת להשתמש במשחקים הטונליים שיוצרים דרמה וטון סיפורי, ולכן נוצר רושם של מונוטוניות. היא גם ממעטת מאוד לחייך בנאומיה (למעט בסרטונים המבוימים) ולכן משדרת משהו קפוא ואליטיסטי

אריה דרעי | ש"ס

לדרעי יש שילוב של קול עמוק, אבהי, אבל עם אינטונציה שמשדרת חמלה והתגוננות, עד כדי כך שנדמה לעתים כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי - דבר המשרת היטב את אג'נדת ה"שקופים" שלו. הוא איש רב ניסיון וכריזמתי, והיתרון המובהק הוא היכולת לדבר מהר, אך בלי לבלוע את המילים

אביגדור ליברמן | ישראל ביתנו

ליברמן עובד על עקרון הגרביטציה. קולו הוא מלאכת מחשבת של איטיות ועוצמה נמוכה, באופן כזה ש"מעקם את החלל-זמן" ומושך אליו את האוזן כמעט בכפייה. כשליברמן מדבר, כולם מחכים לשמוע מה שיש לו לומר, מהסיבה הפשוטה שמצד אחד לוקח לו זמן רב להגיד את זה, ומצד שני נדמה שאפילו הזמן חושש לברוח ממנו

יצחק (בוז'י) הרצוג | המחנה הציוני

לא למד עדיין להשתמש ב"רמקול הטבעי של הגוף" באמצעות נשימה נכונה ושימוש נבון בשפתיים. גם כשהוא מנסה לדבר בטון אסרטיבי ותוקפני, הוא עושה זאת באמצעות חיתוך דיבור מהיר והרמת הקול, מה שגורם לו להישמע בעיקר לחוץ. מצד שני, יש בקולו רגישות, חום אנושי, הקשבה לזולת ונכונות להיפתח

נפתלי בנט | הבית היהודי

אף שאין לו קול נמוך במיוחד, חיתוך דיבורו של בנט דומיננטי מאוד ואינו מאפשר את קיומו של קול אחר במרחב. שני המאפיינים הבולטים שלו הם דיבור מתמשך בלי "חורי שקט" והדגשה של העיצורים האחרונים ("בואו לא נתבלבללללל", שארץ נהדרת זיהו נכון), באופן שגורם לנאומו להישמע כמו תקיעת יתדות

משה כחלון | מפלגת כולנו

על דבר אחד יש הסכמה בקרב המומחים: לכחלון יש קול לא עמוק במיוחד ודיקציה גרועה. מפה הדעות נחלקות: חלקם סבורים שהדבר הופך אותו לבלתי נגיש באוזני הבוחרים וממליצים לו להופיע בטלוויזיה כמה שפחות; אחרים טוענים שזהו סוד קסמו - פשטות, עממיות, וכן, גם מזרחיות

ציפי לבני | המחנה הציוני

קול נמוך, מחוספס ונעדר גנדור נשי. היא מנסה לייצר הדגשים במילים מסוימות ולעבוד נכון עם הגוף, אבל יש לה משהו שנקרא "מסיח דעת" - היא אומרת "אממממ" במהלך העצירות במקום פשוט לשתוק ולאפשר לשומעים לעכל את מה שאמרה

בנימין נתניהו | הליכוד

יודע לשלב באופן מופתי בין רמת קול מונוטונית, המשדרת יציבות, ובין משחקי אינטונציה, המייצרים דרמה. יחד עם זאת, רבים קולטים בטון הדיבור של נתניהו גם גוון מתנשא, עם חצי חיוך, של מי שיודע יותר טוב מכולם

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988