10 הרגעים הגדולים של התקשורת בבחירות 2015

חזרתה של שרה נתניהו לזירה

שרת רבים

אחרי היעדרות מהכותרות, מערכת הבחירות הנוכחית השיבה את שרה נתניהו אל הדיון. על מי מוטלת האחריות - על התקשורת השמאלנית הצהובה או על בעלת הבית ברחוב בלפור עצמה?

אי-שם בשנת 2010 התפוצצה פרשת ליליאן פרץ. עוזרת הבית של שרה נתניהו הגישה נגדה תביעה בטענה שנתניהו התעללה בה והשפילה אותה, והמדינה, כמו תמיד, סערה. בתגובה, כינס אז בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים בברלין, בה שהה בביקור באותה עת, ודרש: "עיזבו את אשתי וילדיי".

הרבה בקבוקים הובלו מאז למחזור, אבל שרה נתניהו, במעין מחזוריות קבועה, לא נותרת הרחק מעינו של הציבור: שרה נתניהו ב"קורס טרור" עם נפתלי בנט, שרה נתניהו ופרשת "ביבי טורס", שרה נתניהו לובשת שמלה לא מחמיאה לטקס ההשבעה של הכנסת ה-19, שרה נתניהו רוכשת נרות ריחניים במאות אלפי שקלים על חשבון הציבור ומתחרפנת כי קיבלה חלב בשקית ולא בקרטון.אז של מי האובססיה כאן? האם זהו יצר המציצנות של הציבור רודף הסנסציות והסיפורים הצהובים שחובר לתקשורת עוינת שמתעבת את נתניהו ולא מוצאת שום נשק אחר נגדו? קשה לפסול את האפשרות הזאת על הסף, ואפשר כמעט להשתכנע כששומעים את ראש הממשלה דורש בקול הבריטון שלו "כוונו את האש אליי".

ובכל זאת, העובדות אינן מרפות. אם נתניהו כל כך רוצה שיניחו לאשתו ולילדיו, מדוע בקמפיין הבחירות הקודם של הליכוד שולב תשדיר תעמולה בו נראים הוא ורעייתו מדפדפים באלבום התמונות המשפחתי, מתפעלים מכמה שהילדים גדלו, ומספרים על מורשתם המפוארת? ואם הגברת נתניהו כל כך סובלת מאור הזרקורים, מדוע במערכת הבחירות הנוכחית היא דוחפת את עצמה לסרטון תדמית מביך בו מוצגים באדיבותו של משה גלאמין העליבות והתנאים הקשים שאותם היא סובלת בגבורה בבית ראש הממשלה?

התשובות לכל השאלות הללו כבר לא ממש חשובות. כך או כך, בין אם ירצו בזה ובין אם לאו, שרה נתניהו והציבור הישראלי לפותים זה בזה ללא יכולת להרפות. גם לכך, כמו לדברים אחרים במדינה, אחראי קודם כל בעלה.

מגויסים

בבחירות 2015 עולם העיתונות תרם לכנסת עוד מספר פוליטיקאים טריים

מכון אדלר

ראובן אדלר מצטרף למחנה הציוני

ראובן אדלר, האב הרוחני של תעמולת הבחירות בת זמננו שב לתמונה. אודליה כרמון שעבדה לצדו מספקת קווים לצלו

"אפשר לומר שהוא האורים והתומים של הקמפיין הישראלי. האב המייסד", אומרת על ראובן אדלר היועצת האסטרטגית אודליה כרמון ומי שהייתה האישה היחידה בפורום החווה של ראש הממשלה אריאל שרון, בניצוחו של אדלר. אחרי הפוגה של מערכת בחירות אחת, פחות מחודש לפני הבחירות, שב אדלר לזירה והופקד על הובלת הקמפיין של המחנה הציוני. "הוא בעצם המורה, גם אם לא באופן אישי אלא רוחני, של כל הקמפיינרים הצעירים היום. הוא בית הספר".

מהם מאפייני העבודה של אדלר?

"מסר קצר וקולע והעברת דימוי. הדימוי הוא המהות. אדלר מבהיר משהו מאוד קליט שניתן להפנמת בזק. ברגע שאתה שומע את זה, אתה אומר לעצמך 'וואלה'. ולהגיע ל'וואלה' הזה, זו גאונות. אם תיקח את המסר 'רק שרון יביא שלום' זו גאונות לשמה. זו בדיחה עם חרוז, קלילה וקולעת, שהופכת להיות אמיתה גמורה בעיני אנשים".

מה המשמעות של הגעתו לקמפיין של המחנה הציוני?

"כזקן השבט יש לו אוטוריטה. הוא היחיד שיכול היה להשכין שם סדר בין כל המחנות. מישהו חזק שכולם מקבלים את מרותו ומתיישרים על פיו. שמעתי מה היה שם בפנים לפני הגעתו והיה צריך להביא את הסמכות לשם. אתה מיד מרגיש את הנגיעה שלו - את הטאצ' של אדלר".

איך?

"אני לא יודעת בוודאות שזה אדלר, אבל על סמך ההיכרות אני משערת שתמונת שלטי החוצות החדשה של בוז'י, בה הוא מקמט את הגבות, נותנת לו ארשת סמכותית של מי שהוא 'חושב, מרוכז עם חזון'. הצילום הזה הצליח לייצר את זה שבוז'י נראה שם מאוד גברי, סמכותי ונאה. ממש כמו שחקן קולנוע. אני ראיתי במו עיניי איך אדלר לא הניח לשרון עד שיצאה ההבעה שהוא רצה. אני מדברת על שעות ארוכות של ניסיונות צילום. אני מנחשת איזו מסכת התעללות עבר הרצוג עד שיצא הצילום הנכון. גם המיקום והמסרים בעוטף עזה והדיבור החדש שלו של 'אני' ו'אני' כראש ממשלה, מעביר את הסמכות אליו.

"אפילו העובדה שהוא נקטע כתעמולה, זה נראה כהתחצפות של בוז'י, מה שלא הכרנו עד כה. שרון נתפס ממילא כאדם דורסני, אצל בוז'י זה בדיוק מה שחסר".

את חושבת שהוא יוכל להשיג את המטרה לשמה הובא?

"בארץ, אם בוחנים את ההיסטוריה, רואים שאין ראש ממשלה שנבחר, יש ראש ממשלה שנופל. הקמפיין של זה שרוצה לנצח צריך להיות עם מינימום שגיאות, כדי להפיל את ראש הממשלה. אין ספק שקמפיין לבדו לא מביא את ראשות הממשלה, אבל הוא יכול לספק מנדטים מכריעים".

לי-אור אברבך

גיליון ציוצים

הפוליטיקאים רבים עכשיו גם בטוויטר

גם פוליטיקאים בכירים שמתחמקים מעימותים בפריים טיים הטלוויזיוני, מתכתשים אלו עם אלו בזירה הכי רותחת של מערכת הבחירות הנוכחית - הטוויטר

כבר לא מעט זמן שההתרחשויות הכי מעניינות נמצאות בטוויטר. שם מתקיים שיח ברנז'אי ישיר ונטול מתווכים בין עיתונאים, אנשי יח"צ, אסטרטגים ואנשים מעודכנים מהסביבה הפוליטית, שמתאפיין בדר"כ, תודות לקוצר היריעה שמחייב הפורמט, בכנות ובהעדר מריחות ופאתוס מייגע.

ועכשיו, לכבוד הבחירות, גם הפוליטיקאים הבכירים שם. טוב, ברוב המוחלט של המקרים אלה כנראה לא ממש הם, אלא איזה מומחה מדיה חברתית שדופק קופה לכבוד הבחירות, אבל בכל זאת צריך להתחיל איפשהו. וכך, עוד לפני העימות הטלוויזיוני בערוץ 2 התרחש בראשית פברואר מעין מיני עימות בטוויטר. הוא נפתח כשבחשבון הטוויטר של רה"מ נתניהו הועלה, בהתאם לדף המסרים של המפלגה, ציוץ שבו נאמר ש"הבית היהודי תהיה שותפה לממשלה שלנו, אבל אם היא תרד בכמה מנדטים זה לא ישנה דבר. אם הליכוד יירד בכמה מנדטים, הרכבת הממשלה עלולה להימסר לשמאל".

לכך מיהר להגיב נפתלי בנט שכתב, בפרפרזה על ביטוי שטבע נתניהו, כי "החלק הראשון לא נכון (פעם שעברה ניסו להדיר אותנו מהממשלה), והחלק השני לא יהיה (רק בית יהודי גדול יימנע שתוקם שוב ממשלה עם השמאל)". משה כחלון, כלומר מפעילי החשבון שלו, מיהר לנצל את ההזדמנות ולחבוט בשניהם, ובסוף, מתברר, הגיעה גם ציפי לבני שהדביקה במקום הלא נכון (כתגובה לציוץ של נתניהו על כך שרק הליכוד יודע להצמיח את הכלכלה), את מה שהיה אמור להיות הפאנץ' שלה ("ביבי צודק. זה או אנחנו או הוא"), ולאור הטעות מקבל משמעות קצת שונה. נו, אמרנו כבר, הכי אותנטי.

יונתן כיתאין

סקרים, רבותיי, סקרים

" מי שאומר לך שהוא יודע איפה תהיה הפתעת הבחירות - אל תאמין לו"

נחמיה גרשוני-איילהו מרכז ומשקלל את כל הסקרים שנערכים במערכת הבחירות, ב"פרויקט 61", ואף מדרג את מידת הדיוק של הסוקרים. בראש: מינה צמח, בתחתית: גיאוקרטוגרפיה, תוצאות האמת: קשות לפיצוח

מי שחיפש משהו חדש ומקורי בתחום הסקרים במערכת הבחירות הנוכחית יכול היה למצוא אותו ב"פרויקט 61" של נחמיה גרשוני-איילהו, שכמו נוצר כדי להדגים איך עושים זאת נכון ב-2015.

לא מדובר בחידוש מתודולוגי - גרשוני מקפיד להדגיש שהוא לא סטטיסטיקאי - אלא בשינוי שבא לידי ביטוי באריזה, בקצב, בשיווק ובהפצה. בבסיס הפרויקט עומדת עבודת איסוף מרשימה שכוללת את כל סקרי הבחירות שפורסמו בתקשורת מאז 2003, שמאפשרת לגרשוני להפיק שני תוצרים: ממוצע משוקלל של הסקרים השונים שמפורסמים באמצעי התקשורת במערכת הבחירות הנוכחית, ו"תחזית מנדטים" שמבוססת על תיקון השגיאות וההטיות הייחודיות שמאפיינות כל אחד מהסוקרים לאורך השנים, כפי שעולה מבסיס הנתונים.

התוצרים הללו מתעדכנים במהירות בכל פעם שסקרים נוספים מתפרסמים בכלי התקשורת, ומופצים באריזה גרפית נאה ופשוטה לעיכול בעמודי הטוויטר והפייסבוק של הפרויקט. מי שלא מסתפק בתוצרים המעובדים ורוצה לצלול אל נבכי הנתונים, מוזמן להיכנס אל הגיליון האלקטרוני העמוס להתפקע שזמין לכל בענן.

איך נולד הרעיון?

"עוד לפני שהוכרז על הבחירות חבר ביקש ממני לבדוק אם סוקר ספציפי מוטה לטובת בנט", מספר גרשוני-איילהו. "התחלתי לאסוף סקרים, וכשהבנתי שאנחנו נכנסים לבחירות עברתי לאתר סקרי עבר, להכניס אותם לתוך מאגר אחד, ולייצר נוסחת מדרוג של איכות סוקרים. דירוג הסוקרים תפס הרבה תשומת לב, והתחלתי לקבל חשיפה תקשורתית".

מדירוג הסוקרים שביצע גרשוני, עולה כי מינה צמח (ערוץ 2) היא הסוקרת המדויקת ביותר לאורך השנים, כשאחריה, מבין מכוני הסקרים שפועלים גם בקמפיין הנוכחי, נמצא מנו גבע שכיום משתף פעולה עם צמח. בהמשך הדירוג נמצאים פאנל פוליטיקס (עובדים כיום עם ערוץ הכנסת ו"מעריב"), קמיל פוקס (ערוץ 10 ו"הארץ") ורפי סמית ("גלובס" וקול ישראל). בתחתית הרשימה נמצא מכון גיאוקרטוגרפיה, ומעליו נמצאים מאגר מוחות ("מקור ראשון") והגל החדש ("ישראל היום").

מה עלה בניתוח הנתונים שהפתיע אותך?

"באמצעות הבדיקה הוכחתי שסקרי אינטרנט טובים לא פחות ואולי יותר מסקרים טלפוניים. הערכתי שזה יהיה הפוך. היום כמחצית ממכוני הסקרים עברו לבצע את הסקרים באמצעות פאנלים אינטרנטיים, שהם הרבה יותר זולים ומהירים, אם כי גם להם יש כמובן חסרונות".

הנושא שמטריד את כולם בהקשר של הסקרים, ואתה מתייחס לזה בחלק מהתוצרים שלך, הוא חידת שבעת המנדטים. לטובת מי ישחק הפעם אפקט "הפתעת הבחירות" שהסקרים אף פעם לא מצליחים לחזות.

"נכון. אנחנו יודעים שבארבעה מתוך ארבעה מקרים מפלגה אחת קיבלה שבעה מנדטים יותר ממה שהעניק לה ממוצע הסקרים. ב-2003 זה היה הליכוד, ב-2006 הגימלאים, ב-2009 קדימה וב-2013 יש עתיד. מי שאומר לך שהוא יודע איפה תהיה ההפתעה הזאת - אל תאמין לו".

למה בעצם זה קורה? בגלל שאסור לפרסם סקרים שלושה ימים לפני הבחירות, והרבה מצביעים מקבלים את ההחלטה רק אז?

"ב-2009 היה מותר לפרסם סקר ביום שלפני הבחירות, ועדיין הייתה הטעות של שבעת המנדטים. יש בעיה שנקראת 'כאוס מסדר שני': מעבר לכל הבעיות הרגילות שאנחנו מכירים בסקרים - היכולת לדגום את האוכלוסייה נכון, פילוח נכון של קולות המתלבטים וכו' - ברגע שאתה מודע ל'תוצאות האמת' (כלומר, הסקר האחרון שפורסם, י"כ), אז אתה מקבל החלטות על בסיסן ו'תוצאות האמת' מפסיקות להיות תוצאות האמת".

הסיפור של גרשוני, 28, כיום אנליסט במשרד הפרסום באומן בר ריבנאי, מעניין גם בגלל שהוא ממחיש את קיצור הטווחים שמספקות היום הרשתות החברתיות והאופן שבו הן הופכות את התקשורת הממוסדת לנגישה בהרבה מבעבר. הוא עצמו הפך תוך זמן קצר לאורח שכיח ברבות מתוכניות האקטואליה, ולדמות מוכרת יחסית בברנז'ה התקשורתית, בטח אם מצמצמים את ההגדרה הזאת למחוזות הטוויטר.

"במשך שנה וחצי, הרבה לפני הסקרים, עבדתי על יצירת קשרים בעולם התקשורת, באמת עבדתי על זה", הוא מספר. "כשהשתחררתי מצה"ל (אחרי שמונה שנים בחיל האוויר - י"כ) החלטתי שהכיוון שלי הוא עבודות בתחום התקשורת והפוליטיקה, אז יצרתי פיד שכולו מורכב רק מאנשים בתחום, ונוצר מצב שאני מוכר גם בגלל שאני מספק הרבה מידע".

מה למדת מהתהליך הזה?

"זה הכי בנאלי, אבל שכולנו בני אדם. גם לאנשים הכי מבריקים ובכירים בתקשורת יש לפעמים כל מיני חשבונות ארוכים וקטנוניים. מצד שני, למדתי גם שיש פער גדול בין תדמית התקשורת השמאלנית, הסגורה והאטומה, לבין המצב בפועל".

יונתן כיתאין

עימות 2015 בחדשות 2

עושים עם הגבות

לראשונה מאז 1999 התקיים עימות פוליטי טלוויזיוני בישראל, אך ללא נתניהו והרצוג

תעמולת בחירות חיה בדיגיטל

שוברים את המסורת

מקידום בפייסבוק ועד סרטונים ויראליים - הדיגיטל שולט במערכת הבחירות, והמדיה המסורתית היא המפסידה העיקרית

במערכת הבחירות הנוכחית הפך הדיגיטל לא רק לכיכר העיר שבה מעבירות המפלגות את המסרים שלהן, אלא לבמת יום העצמאות שעליה הן מגישות את המופעים הטובים ביותר.

הדיגיטל תפס מקום חשוב כבר בבחירות הקודמות, כשיאיר לפיד ניהל את עיקר התקשורת שלו עם קהל המצביעים הפוטנציאליים באמצעות הפייסבוק. אבל בבחירות 2015 חלה קפיצה משמעותית בשימוש בו. מי חושב בכלל על תשדיר בחירות מושקע בטלוויזיה, כשאפשר לעשות סרטון ויראלי - מצחיק/ מעצבן/ פרובוקטיבי, שיופץ כאש בשדה קוצים בתוך דקות ספורות, ויהפוך לשיחת היום?

דווקא בעולם הפוליטי השמרני שלנו, הצליחו הסרטונים הוויראליים לקבל מקום של כבוד ולהפוך לכלי שיווקי מרכזי. בכך, הם מקדימים בהרבה את המקום שיש להם בעולם השיווקי המסחרי, שלכאורה אמור היה להיות מתקדם יותר. היעדר התקציבים, הצורך להעביר מסר ללא מגבלות, ולייצר חיבור רגשי מהרי - וכל זה בפרק זמן קצר של מערכת בחירות הנמשכת שלושה חודשים בלבד, הפכו את הסרטונים הוויראליים לנשק רב עוצמה. כוחם של סרטים אלה אינו חדש, אבל אין כמעט משווק בעולם המסחרי שיעז להשתמש בהם ככלי כה משמעותי ובתמהיל כל גבוה בקמפיין הפרסום שלו. לפחות עד עתה.

גורם המעורה בקמפיין של אחת המפלגות הגדולות אומר כי במערכת הבחירות הנוכחית 70%-80% מהכסף שמוציאות המפלגות על הקמפיינים מגיע לדיגיטל, כאשר רוב הסכום הולך עבור קידום בפייסבוק. עלות הפקת סרטון יכולה להגיע גם ל-100 אלף שקל, ועל פי ההערכות המפלגות הגדולות השקיעו בסרטונים כ-2-3 מיליון שקל.

את מה שנותר מהתקציב משקיעות המפלגות בעיקר בשלטי חוצות ובתעמולת הבחירות בטלוויזיה. המפסידה הגדולה מהמגמה הזו היא העיתונות המודפסת. כבר בבחירות הקודמות נראתה בבירור ירידה בכוחה של תעמולת הבחירות במדיה המסורתית. הזמן הקבוע לתשדירים בטלוויזיה לא הצליח לייצר שיחה או תהודה בקרב קהל הבוחרים, וכך נוצר ואקום שלתוכו החליקו בקלות הסרטונים הוויראליים.

היכולת להשתמש בדיגיטל לא נתפסת כפריבילגיה בבחירות הנוכחיות. זהו כלי משמעותי שמי שלא השכיל להשתמש בו עלול לשלם מחיר בקלפי. הבחירות הן החותמת האחרונה לכך שהדיגיטל אינו שינוי מינורי, אלא שינוי תרבותי מהותי, שמשנה לא רק את עולם הפרסום והתקשורת, אלא את העולם כולו.

תקיפת תקשורת כאסטרטגיה

הכה את המנחה

נפתלי בנט נגד נחום ברנע

"מר ברנע, למי בדיוק אתה קורא קוקו? אולי עם ישראל כולו קוקו ואתה השפוי היחיד? מר ברנע, נשארת לבד בחדר" מרכז מפלגת הבית היהודי, 27 בינואר 2015

נפתלי בנט נגד ערוץ 10

"...הערוץ הזה, אותו ערוץ שאחד הכתבים הבכירים בו האשים אותי ברצח מאה ערבים בכפר כנא, וכתב בכיר אחר אמר שאני פשיסט... אתם חציתם את כל הגבולות. בכלל התקשורת וגם הערוץ הזה* אין פה תחרות בין העבודה לבית היהודי, יש פה תחרות בין הבית היהודי לבין התקשורת. אתם הפכתם להיות מפלגה, אתם עם אג'נדה* יש בעיה אחת, התקשורת שוכחת שיש עם"

24 בינואר 2015, "המטה", ערוץ 10

אביגדור ליברמן נגד יונית לוי

"יונית, אני יודע שאת והחברים שלך ניסיתם להרשיע אותי 17 שנה"

26 בפברואר 2015, "העימות", ערוץ 2

ינון מגל נגד רינו צרור

"בבקשה כשאתה מדבר עם אנשים מהימין תשתדל לא להרים את הקול... במסגרת תפקידך כעיתונאי אתה מנהל קמפיין נגד הימין ובעד השמאל. לא רק אתה, יש גורמים רבים בתקשורת שעושים את זה* אתה תתמוך ביוסי יונה ובפוסט ציונות שלו, ואני אגיד שאני אוהב את עם ישראל וארץ ישראל ותורת ישראל, ובוא נראה מה יקרה בסוף* אתה מנצל כלי תקשורת של הצבא בשביל תעמולה שבוע אחרי שבוע"

29 בינואר 2015, "מה בוער", גל"צ

מירי רגב נגד התקשורת

"רוב התקשורת היא שמאלנית, הם רוצים להפיל את ביבי, הם לא רוצים את ביבי בשלטון והם עושים את הכל כדי להפיל את ראש הממשלה. אתה פותח רדיו, אפילו גלי צה"ל, אתה כל הזמן שומע נגד ביבי ונגד הליכוד. יש כאן רדיפה אישית נגד ראש הממשלה ונגד רעייתו, מתוך שנאה לנתניהו... יהיה דחליל ראש ממשלה ולא אתה"

26 בפברואר 2015, "גבי גזית", רדיו ללא הפסקה

סלים ג'ובראן כוכב עליון

שופט שלום

יו"ר ועדת הבחירות, השופט סלים ג'ובראן, הוא אחת מנקודות האור במערכת הבחירות

זה 12 שנים שהשופט סלים ג'ובראן מכהן במשרה הטראגית של שופט ערבי בבית המשפט העליון של מדינת ישראל. "טראגית" משום שיש בציבור הערבי כאלו שרואים בג'ובראן מעין עלה תאנה. ג'ובראן ממלא את תקן "השופט הערבי" מבין 15 שופטי העליון ובכך הוא מכשיר לגישת אותם חלקים בציבור הערבי, את אחיזת העיניים של "מדינה יהודית ודמוקרטית" כהגדרתה של ישראל בחוקי היסוד. "טראגית" גם משום שבעיני חלקים מן הציבור היהודי, ג'ובראן הוא השופט שלא שר את מילות ההמנון. כלומר, ג'ובראן הוא סמל של המדינה שזר לה, לעצם מהותה, שנפש יהודי לא הומיה בו.

מאז מונה לראשונה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית במערכת הבחירות האחרונה, מפגין השופט ג'ובראן גדלות נפש. קשה שלא להתרשם מהתנהלותו כאדם וכשופט. דוגמה לכך היא שפת הגוף של השופט, שנותר זקוף אל מול סירובו של מועמד מפלגת יחד, פעיל הימין ברוך מרזל, ללחוץ את ידו, שעה שהתייצב בפניו עם יתר חברי המפלגה.

דוגמה נוספת היא הצורה הראויה להערכה שבה ניהל את הדיון בעניין פסילת מועמדותה לכנסת של ח"כ חנין זועבי. בדיון הסוער, התחרו זועבי ונציגי מפלגות הימין מי ינקוט בלשון המתלהמת יותר זה כלפי זה, כאשר שיא ההתנגשות היה בקטע שבו החליטה זועבי באופן מתריס לשאת דברים בערבית מול חברי הוועדה.

מחד, התעקש השופט ג'ובראן שזועבי תתרגם לנוכחים את הדברים שנשאה בערבית. במקביל, מצא את הדרך לכבד את שפת אמו. "רבותיי, אני רוצה לומר לכם שהערבית היא שפה כל כך יפה שכדאי להקשיב ולשמוע אותה לפחות", אמר, והוסיף עקיצה לכמה מנציגי המפלגות בני עדות המזרח, שצלצול השפה הערבית עורר בהם אי נחת. "חלקנו הגדול, שבאנו מארצות המזרח, גם דוברי ערבית, והורינו דיברו ערבית. זה מאוד יפה לשמוע", אמר ג'ובראן.

גם מול מספר הערות ביניים גזעניות שמר השופט על איפוק מרשים. "איך שהיא לבושה לא היו מקבלים בשום מדינה ערבית", אמר שבתאי קטש, נציג הליכוד, והשופט ענה בתגובה רק: "גברת זועבי, נא להמשיך"; כשדיברה זועבי על אזרחים פלסטינים שנהרגו במהלך מבצע "צוק איתן", סינן ברוך מרזל: "היה צריך להרוג יותר". אפשר רק לדמיין אילו כוחות נפש נדרש ג'ובראן לגייס כדי לא להגיב לקריאה המפורשת של מרזל להרג אזרחים בלתי-מעורבים מבני עמו של ג'ובראן. ספק רב אם יו"ר ועדה יהודי לא היה מרחיק את מרזל מן האולם בשל הקריאה הזו. נראה שג'ובראן בחר שלא להעניק למרזל את העונג הזה. הוא הרי היה שמח להיות מורחק מן הדיון בידי השופט הערבי. כשהצביעו רוב חברי הועדה בעד פסילתה של חברת הכנסת זועבי, חתם השופט ג'ובראן על החלטת הועדה בעניין. הוא ודאי ידע שההחלטה תיהפך בבית המשפט העליון.

מתינותו של ג'ובראן והחיפוש המתמיד אחר דרך הביניים התבטאה גם באיזון שנקט בהחלטה להורות כי נאום ראש הממשלה בקונגרס האמריקאי ישודר בחמש דקות עיכוב, כך שאם יהיו בו דברי תעמולה, יוכלו ערוצי הטלוויזיה להשמיט את אותם חלקים.

כשדחה ג'ובראן את הבקשה לאסור את הפצת "ישראל היום" בטענה שהעיתון הוא כלי תעמולה לטובת ראש הממשלה, ציין כי "אכן, בעולם אוטופי, העיתונות הייתה אובייקטיבית לחלוטין, והסיקור היה חדשותי ונטול כל אג'נדה" אך "עיתונות מסוג זה אינה יכולה להתקיים, הלכה למעשה, בעולם אמתי". החלטה זו, כמו שאר החלטותיו השקולות של השופט ג'ובראן כיו"ר ועדת הבחירות, מוכיחה שאם קיימת אובייקטיביות, הרי שהיא מצויה בעולם המשפט יותר מאשר בעולמות אחרים; ואם קיים דבר כ"מזג שיפוטי", הרי שהוא קיים בשופט ג'ובראן.

ביבי VS נוני, ולהפך

זה או אנחנו או הם

במאבק בין נתניהו ו"ישראל היום" ובין קבוצת "ידיעות אחרונות" ומוזס, חלה הסלמה חריפה במהלך מערכת הבחירות. שני הצדדים הסירו את הכפפות, והדמוקרטיה והעיתונות סופגות את החבטות

"אסור להזכיר את השם המפורש", פלט במרמור ממקום מושבו בכנסת ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך אותו דיון שבו אושר בקריאה טרומית, על אפו ועל חמתו, "חוק 'ישראל היום'", כשהוא רומז למי שלדעתו עומד באמת מאחורי החוק הזה. אבל ככל שהתקדמה מערכת הבחירות, שאותו חוק היה כנראה גורם מרכזי ליציאתה לדרך, השם המפורש, נוני מוזס, הלך ועלה אל פני השטח, מכה גם בראשם של מי שלא עוקבים בצורה שוטפת אחרי מאבק הכוחות האימתני הזה, ההרסני לדמוקרטיה ולעיתונות, בין נתניהו והחינמון "ישראל היום" שמעמיד לרשותו המיליארדר שלדון אדלסון, ובין "ידיעות אחרונות" ו-ynet שבבעלות מוזס.

זה התחיל עם אחד מסרטוני התעמולה שהוציאו בליכוד בתגובה למתקפה על האופן שבו מנוהל בית ראש הממשלה, שם נראו בחטף או הוזכרו כלי התקשורת הפיקטיביים "ליי-נט" ו"ידיעות שקרניות" (קריצה, קריצה), אבל תוך זמן קצר הוסרו גם העכבות האחרונות.

"הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן", נכתב בראשית פברואר בעמוד הפייסבוק של נתניהו, "הגורם המרכזי שעומד מאחורי גל ההכפשות נגדי ונגד רעייתי הוא נוני מוזס, המוציא לאור של העיתון 'ידיעות אחרונות' ואתר האינטרנט ynet. הוא אינו בוחל באמצעים כדי להפיל את שלטון הליכוד בראשותי, לסגור את עיתון 'ישראל היום' ולהשיב את השליטה הדורסנית של 'ידיעות' בעיתונות הכתובה... בשבועות האחרונים ההתקפות נגדי כבר לא מופיעות פעם אחת ביום כשהעיתון 'ידיעות אחרונות' מופץ. הן מתפרסמות כמעט כל שעה... באתר ynet. שתי במות אלה יוזמות ומתזמנות הכפשות מגוחכות, כוזבות ומגמתיות נגדי ונגד רעייתי...".

תגובת אנשי "ידיעות" - כמובן לא של מוזס עצמו, טייקון התקשורת שמקפיד שחתימתו התקשורתית תהיה הנמוכה ביותר האפשרית - לא איחרה להגיע. בכיר כתבי העיתון, נחום ברנע, עלה לשידור ברשת ב' והאשים את נתניהו כי הוא "רדוף פחדים". "כל ראשי הממשלה לוקים באיזשהו קמצוץ של פרנויה, אבל הבחור הזה זקוק לאשפוז. מה הוא רוצה? מה הוא מבלבל את המוח על הבוקר? יש מלחמה מסחרית בין עיתון שהוא אוהב לעיתון שהוא לא אוהב - מה זה עניינו בכלל?".

בהמשך הצטרפה למגננה גם בתו של מוזס, הדס, בעמוד הפייסבוק שלה, וכלי התקשורת חגגו בהנאה את סבב ההסלמה הנוסף. אבל אחרי כל האקשן והלכלוכים ההדדיים והעסיסיים, אנחנו נשארים עם המהות, ובה אין שום דבר מהנה או משעשע. מצב שבו שני גופי תקשורת מרכזיים - שני העיתונים הנפוצים בישראל ואתר החדשות המרכזי בה - מספקים לאזרחי ישראל באופן שיטתי מידע מוטה ומזוהם הוא בלתי נסבל, בטח בתקופת בחירות.

כל מי שכותב בתקופה האחרונה על התהליך הלא בריא שעובר על "ידיעות אחרונות" כתגובת נגד ל"ישראל היום", נתקל בתגובה חריפה מצד קברניטיו של העיתון, שזועמים על ההשוואה. בכעס הזה אפשר למצוא משהו מעודד. אולי, אפשר לקוות, הוא מעיד על כך שלמרות אותו תהליך מצער שביטויו הוקצן מאז יציאתה של מערכת הבחירות לדרך, ראשי העיתון והאתר עדיין לא איבדו את הבושה (תכונה ש"ישראל היום" נולד כשהוא חף ממנה). אולי, אפשר לקוות, לקברניטי קבוצת "ידיעות" עדיין כואב כשטוענים בפניהם שהם מגינים על פוליטיקאים מסוימים ומחמירים עם אחרים, לפי שיקולים זרים ובלתי עיתונאיים.

עיתונאים נבדלים מפוליטיקאים בין היתר בכך שבעוד שהאחרונים מבקשים את אמונו של הציבור אחת לכמה שנים, כמו שקורה עכשיו, הראשונים עומדים במבחן הזה יום-יום ושעה-שעה. קל להדחיק זאת בשטף האירועים היומיומי ובלחץ שבקבלת אינספור החלטות בזמן קצר, שלעתים רק בדיעבד, במבט על, ניתן לראות בהן מדיניות ברורה ומגובשת. ובכל זאת, וכאן כן ישנה הקבלה לפוליטיקאים, בסופו של דבר, ממש כמותם, גם עיתונאים עשויים לעמוד בפני משפטה של ההיסטוריה.

צרו איתנו קשר *5988