3 הערות קצת פחות שגרתיות על היום שאחרי הבחירות

1. השמאל התעורר

מאז שמריו גצה הניף את רגלו השמאלית ונעץ סכין בלבה של האומה הארגנטינית בגמר המונדיאל האחרון, לא זלגו כל-כך הרבה דמעות וירטואליות בסביבתי, כמו שנשפכו בפיד הפייסבוק בבוקר שאחרי מדגמי השקר (הכמעט זהים באופן יותר מתמוה). גם שם היה זה תיקו מגעיל לצפייה בתום תשעים הדקות. שעת לילה מאוחרת, ואז הגיעה הארכה. בועטי הפנדלים כחלון, ליברמן, לפיד ודרעי כבר התחממו, הנה נדפוק את נתניהו המאוחדת, אבל אז בא ביבי-בום עם טיל קרקע-קרקע איראני לחיבורים. הליכוד אחד, פייסבוק אפס.

עד כאן המטפורה הזוהיר בהלולית, ועכשיו למציאות. ברור לי שלמצביעי השמאל קשה לראות את זה עכשיו - בכל זאת, הדמעות, הרחמים העצמיים ושות' - אבל השמאל לא הפסיד בבחירות. הוא לא ניצח, אבל הפסד זה לא. למעשה, מאה הימים שחלפו מאז אושר החוק להקדמת הבחירות, היו הימים שבהם השמאל הישראלי קם לתחייה כאלטרנטיבה שלטונית של ממש - לראשונה מאז שאהוד ברק הובס על-ידי אריק שרון לפני 14 שנה. לא עוד יצורי כלאיים מונעי אינטרסים ואגו דוגמת הליכוד ב' (ע"ע קדימה) וקדימה ב' (ע"ע התנועה), ולא עוד מפלגות נישה חד-ממדיות דוגמת יש עתיד, כולנו או העבודה בראשות יחימוביץ', שמייצרות באזז והרבה כוונות טובות, אבל אינן קוראות תגר על מפלגת השלטון. מקסימום על משרד האוצר.

המחנה הציוני הפסיד למפלגת השלטון, אבל הפעם לא היה זה הפסד טכני. הוא עלה למגרש, נלחם, הזיע, ירד לגליצ'ים וגם הגיע לגמר. זאת כמובן גם הסיבה לכך שהאכזבה מרה עשרות מונים - יודע כל אוהד ספורט שהפסד בגמר אינו דומה להפסד בשלב המוקדמות - אבל אם יש דבר שאסור שיקרה לשמאל הוא שישוב אל נקודת המוצא שקדמה למאה הימים הללו. נקודת מוצא סטטית, אפתית ומיואשת מהחיים עצמם. כזאת שברלין לא מחכה לה, כי גם שם תהיה לבד.